שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, מעלה (יום ג', 21.10.14) שורה של התלבטויות עקרוניות בשאלת היחסים שבין עיתונאי למקורו, אגב דחיית תביעתה של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ נגד הארץ בפרשת סיריל קרן.
לדברי עמית, "המשיבים לא חולקים על חובת הזהירות של עיתונאי כלפי מקור. כשלעצמי, אני נכון אף להניח כי קיימת חובת זהירות מוגברת שעה שמדובר בפרשה רגישה, וכי קיים תנאי מכללא ביחסים בין מקור לעיתונאי כי האחרון לא יחשוף את זהות המקור וינקוט אמצעי זהירות למנוע את חשיפתו... השאלה אם עיתונאי התרשל כלפי מקור תלויה בגורמים רבים, לרבות המקור עצמו והתנהלותו של המקור".
המקור יודע לעיתים טוב יותר מן העיתונאי מהן הרגישויות ומה עלול לגרום לחשיפתו, מציין עמית. העיתונאי מצידו צריך להביא בחשבון האם מדובר במקור רם דרג (עמית מזכיר כדוגמה את הסדרה "בית הקלפים") או זוטר, האם למקור יש ניסיון במגע עם עיתונאים, מה היו ההתניות שלו ועוד. והוא מסיק: "התנהלותו של העיתונאי נגזרת מזהותו ואופיו של המקור ומטיבו של המידע. לכל אלה יש השלכה על השאלה אם יש לייחס לעיתונאי התרשלות, ואם כן, האם יש לייחס למקור אשם תורם כזה או אחר".
לדברי עמית, נדירים המקרים בהם העיתונאי והמקור מוצאים את עצמם משני עברי המתרס, כמו במקרה הנוכחי. "מידת נכונותו של המשפט להכיר בתביעה של מקור כנגד עיתונאי מעוררת את החשש של אפקט מצנן שעלול לפעול לשני הכיוונים", הוא מוסיף: המקור יחשוש להדליף והעיתונאי יחשוש לפרסם.
לעיתונאי יש מלאכה קשה, מוסיף עמית: "העיתונאי האחראי נדרש להיות גם 'ממוסמך' כדי להתגונן מפני תביעות לשון הרע. מצד אחד, ככל שהעיתונאי שומר בקנאות על תכני המידע כדי שלא לחשוף את זהות המקור, כך יקשה עליו להתגונן מפני תביעה. מנגד, ככל שהעיתונאי 'משחרר' תכני מידע שהמקור העביר אליו, הוא מסתכן בחשיפת המקור ובתביעת נזיקין של המקור כנגדו".
גבול לסעד למקור
עוד מעלה עמית את השאלה, האם יהיו מקרים בהם בית המשפט ידחה תביעה של מדליף נגד עיתונאי, בנימוק שמעשהו הוא "עילה בת עוולה" עליה לא ניתן לתבוע. התלבטות זו עולה כאשר אל מול האינטרס בעיתונות חופשית עומדים אינטרסים חשובים לא פחות, כגון בטחון המדינה. "כפי שהחיסיון העיתונאי הוא יחסי ואינו מוחלט, כך גם נכונות המשפט להעניק סעד למקור שנפגע מהתנהגות רשלנית של עיתונאי, אינה בהכרח מוחלטת" אומר עמית וממשיך:
"מבלי לקבוע מסמרות, ייתכן כי קיים קו גבול שעד אליו בתי המשפט יהיו נכונים להעניק סעד למקור שנפגע, תוך שבית המשפט מביא בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים: החשש לאפקט מצנן ופגיעה בחופש העיתונות; האינטרס החברתי-ציבורי שההדלפה משרתת (כגון שחיתות, התרעה על מפגע בטיחותי-בריאותי-סביבתי הנוגע לשלום הציבור); מידת העניין לציבור; סוג המידע המודלף ורגישותו; האם אילולא ההדלפה המידע היה ממילא מתפרסם במועדו ובאופן אפקטיבי; האם ניתן היה לנקוט אמצעים אחרים לפרסום המידע או לתיקון המעוות שלא על דרך הדלפה, כמו פנייה ל
מבקר המדינה או לממונים על המקור; המניע של המקור; אמיתות המידע שהדליף המקור; עוצמת האיסור האתי או הפלילי הכרוך בהדלפה; ועוצמת הפגיעה באינטרסים מוגנים אחרים בעקבות ההדלפה (כגון בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, שלום הציבור, ביטחון הפרט ופרטיותו)".
נגד הדלפות מהמשטרה
לצד זאת, עומד עמית במיוחד על הדלפות מחקירות משטרתיות - "תופעה שפגיעתה רעה: היא עלולה לפגוע בחקירה ולשבש אותה; עלולה להעביר את מרכז הכובד בשאלת אשמה או חפות מבתי המשפט אל כיכרות העיר האמיתיות והוירטואליות; עלולה לפגוע באמון הציבור ובנכונותו של הציבור או של החשוד לשתף פעולה עם רשויות החוק; עלולה לחשוף שיטות פעולה ודרכי פעולה של המשטרה ושל התביעה; ועלולה לפגוע בפרטיותו ובכבודו של עד או חשוד".
עמית מוסיף: "ולוואי ואתבדה, אך דומני כי לא רחוק היום ופלוני שנפגע כתוצאה מהדלפה יגיש תביעת נזיקין כנגד המשטרה או הפרקליטות. מבלי להביע עמדה על היתכנותה וסיכוייה של תביעה כאמור, הרי שעלול להיווצר מצב א-נומלי, שביד אחת בית המשפט יחייב את המדינה לפצות את הנפגע כתוצאה מהדלפה, ביד שנייה, בית המשפט יורה לפצות את המדליף בגין הנזקים שנגרמו לו עקב היחשפותו כמקור ההדלפה, ובחזרה ליד הראשונה - בית המשפט ייעתר להודעת צד שלישי שתשלח המדינה למדליף לשפות אותה בגין כל פיצוי שיושת עליה".
