היכונו למלחמת עצמאות שנייה, הפעם מול היושב בבית הלבן, ותודה לאל רק בשדה הקרב הדיפלומטי ואולי גם הכלכלי. יהיו מי שיאשימו את נתניהו בגרימת מה שיכנו "הקרע עם ארה"ב", ולא יחסרו להם נימוקים: נסיגתו החלקית מן המדינה הפלשתינית, קריאתו שהערבים נוהרים לקלפיות, נצחונו בבחירות שסיכל את תוכניותיו של אובמה, ועל הכל - כוונתו להקים ממשלת ימין צרה בניגוד לדפוס המקובל, שממשלת ימין תפקידה לשמש כקבלן ביצוע של השמאל. וכבר הרימו גבה בתקשורת העוינת, הייתכן שנתניהו ירכיב ממשלה בלי "עלה תאנה" או "מלבין" (במלים אלה!) מן השמאל כמו למשל מסירת תיק הביטחון לברק ותיק המו"מ עם הערבים ללבני, כמו קווי יסוד שיהיו מקובלים על הבית הלבן. ועוד יש לאובמה חשבון עם נתניהו על הנאום בקונגרס האמריקני ועל הבושות שהוא עושה לו בעניין האטום האירני.