כתבי יד מקוריים של פרנץ קפקא, ובהם יצירותיו החשובות ביותר, יועברו לספרייה הלאומית בירושלים. כך קובע (29.6.15) בית המשפט המחוזי בתל אביב, בדחותו ערעור על פסק דינו של בית המשפט למשפחה בתל אביב. הכתבים יוחזקו בידי הספרייה עד שיוקם הקדש ציבורי שיהיה בעליהם, ואשר יבחן את האפשרות שהספרייה תמשיך ותחזיק בהם כנאמן.

הסופר מקס ברוד, ידידו של קפקא, החזיק ברשותו שתי קבוצות של כתבי יד: כאלו שקיבל מקפקא בחייו, וכאלו שמצא בדירתו לאחר מותו. קפקא ביקש מברוד לשרוף את האחרונים, ובהם ספריו "המשפט" ו"הטירה", אך ברוד לא עשה זאת אלא פרסם את היצירות. ברוד עצמו, שהיה חשוך ילדים, הוריש את עזבונו הספרותי למזכירתו, אסתר אילזה הופה, וזו הורישה אותו לשלוש בנותיה. בנות משפחת הופה אף מכרו במכירות פומביות חלק מן המסמכים.

בנותיה של הופה והספרייה הלאומית נחלקו בשאלה מיהו הבעלים של העיזבון, והשופט חגי ברנר פסק לטובתה של הספרייה. בפסק דין ארוך, המנתח מסמכים שנכתבו לאורך עשרות שנים והליכים משפטיים שהתנהלו בחלקם עוד בשנות נ-70, גם מכריע ברנר לראשונה בשאלה האם כתבי היד שנטל ברוד מדירתו של קפקא לאחר מותו של האחרון, היו בבעלותו. מסקנתו של ברנר שלילית, והוא קובע שיש להבדיל בין אלו לבין כתבי היד שנתן קפקא לברוד ואשר היו שייכים לאחרון.


ברוד לא התיימר להיות הבעלים


לדברי ברנר, ברוד עצמו בהגינותו הבחין בין שתי קבוצות כתבי היד ולא התיימר להיות הבעלים של אלו שנטל מהדירה - וממילא לא יכול היה להעביר אותם להופה. עוד קובע ברנר, כי ברוד אומנם העניק בחייו להופה את כתבי היד שקיבל במישרין מקפקא, אך היא לא נטלה אותם לרשותה, וממילא המתנה פקעה עם פטירתו של ברוד בשנת 1968. ברנר ממשיך וקובע, כי כתבי היד של קפקא לא היו חלק מעזבונו הספרותי של ברוד - שעל ניהולו הפקיד את הופה. מעבר לכך, גם אם הופה ירשה אותם, הרי שהיא לא הייתה יכולה להוריש אותם לבנותיה, וזאת לנוכח הנוסח בו נקט ברוד בצוואתו וקביעתו המפורשת שבנותיה לא יטפלו בעזבונו.

ברוד הורה במפורש להעביר את עזבונו הספרותי לספרייה הלאומית, לספרייה בתל אביב או לספרייה ציבורית אחרת - מזכיר ברנר. הופה הפרה הוראות אלו, למרות פניותיה של הספרייה הלאומית. "הגיעה העת שבית המשפט הוא שידאג להוציא לפועל את רצונו המוצהר של ברוד, באמצעות מנהל עזבונו הנוכחי. בוודאי שאין מקום לעשות פלסתר את רצונו המפורש של ברוד, ולמסור לבנותיה של הופה את ההכרעה מה יעלה בגורל עזבונו", אומר ברנר. מניתוח דברים שאמר ברוד מגיע ברנר למסקנה, כי המוסד הראוי לקבלת הכתבים הוא הספרייה הלאומית.

ברנר גם דחה את ערעור בנותיה של הופה על חיובן בהוצאות בסך 105,000 שקל, ואף הוסיף הוצאות של 60,000 שקל במחוזי, באומרו שהן ניהלו מלחמת חורמה בכל הערכאות האפשריות. לבסוף מתייחס ברנר לטענת הבנות, לפיה משיקולי צדק יש להותיר בידיהן את כתבי היד, ואומר:


הכתבים העלו אבק במחשכים


"קפקא לא הכיר את הופה, לא שוחח עימה ולא פגש בה מעולם. היא לא הייתה קרובה לליבו. לא הייתה ביניהם קרבת משפחה. את בנותיה לא הכיר. קפקא והופה חיו ומתו בארצות שונות. הזיקה היחידה בין קפקא לבין הופה היא שכתביו של קפקא התגלגלו בדרך לא דרך לידי הופה, מזכירתו האישית של חברו הטוב ברוד, אשר הפר את הוראתו האחרונה ונמנע מלהשמיד את כתביו.

"נזכיר כי קפקא ביקש מברוד להשמיד לא רק את המסמכים שנמצאו בדירתו של קפקא באותה עת, אלא גם כל מסמך אחר שהגיע לברוד מקפקא בעודו בחיים. אלו הם בדיוק אותם מסמכים אשר התגלגלו לידיה של הופה. האם מבחינתו של קפקא, העמדת כתביו האישיים אותם הורה להשמיד, למכירה פומבית לכל המרבה במחיר על-ידי מזכירתו של חברו ועל-ידי בנותיה, עולה בקנה אחד עם שורת הצדק? דומה שהתשובה לכך ברורה.

"ברוד הקדיש את חייו לשימור פועלו של קפקא, ואת כתביו של קפקא הבריח לארץ ישראל במזוודה הבודדת שנטל עימו בבריחתו מפני הנאצים ברכבת האחרונה שיצאה מפראג, ומימיו לא העמיד למכירה איזה מהם. מן הסתם ברוד לא היה יכול להעלות על דעתו, כי אותם כתבים שמצא לנכון, מסיבות שלא נתחוורו, ליתן במתנה למזכירתו הופה, יועמדו טיפין טיפין למכירה פומבית בראש חוצות בידי הופה ובנותיה, ויימכרו לכל המרבה במחיר.

"...ברוד ייחס חשיבות רבה לכך שכתביו יהיו מוכרים לציבור בישראל... ניתן גם להניח כי ברוד, שנתן אמון ללא סייג במזכירתו האישית עד כדי כך שהפקיד בידיה, אותן החשיב כאמונות ונאמנות, את ניהול עזבונו הספרותי והמוסיקלי שהיה כה יקר לליבו, כמו גם את עזבונו הספרותי של אחיו, ד"ר אוטו ברוד ז"ל שנספה בשואה, לא היה מעלה על דעתו את המצב הקפקאי (תרתי משמע) שנוצר, בו עזבונו ישכב כאבן שאין לה הופכין בכספות של בנקים בארץ ובחו"ל, במשך 40 השנים שחלפו מאז פטירתו שלו ועד פטירתה של הופה, כתביו יעלו אבק במחשכים, עין לא תשזוף אותם והם יהיו נתונים לפגעי הזמן בתנאים לא תנאים. זאת, במקום שפועלו הספרותי יהיה מוכר לציבור בישראל, יזכה ליחס הראוי לו וישכון אחר כבוד בספריה הלאומית, לצידן של יצירות מפרי עטם של חבריו הסופרים דוברי הגרמנית".

סגני הנשיאה ישעיהו שנלר וקובי ורדי הסכימו עם ברנר. את היורשות אווה דורית הופה, יעל סמוק וענת ויזלר ייצגו עוה"ד אלי זהר, רקפת פלד, מירב שגיא והראל אשוואל; את הספרייה הלאומית ייצג עו"ד מאיר הלר; את מנהל עזבונו של ברוד, עו"ד אהוד סול, ייצגו עוה"ד יוסי אשכנזי ומעיין פדלון; ואת הכנ"ר - עו"ד יפה דואק-הכט.