המדינה תשלם 300,000 שקל לסאלם עבד אל-קאדר, שזוכה במשפט חוזר מאשמת ביצוע מעשים מגונים בחוסות במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, בו הועסק. בית המשפט העליון קיבל חלקית (יום ג', 2.9.15) את ערעורו של עבד אל-קאדר על הסכום שנפסק לו בבית המשפט המחוזי, וקבע לראשונה כיצד ישולם פיצוי למי שזוכה אחרי משפט חוזר.

כתב האישום נגד עבד אל-קאדר הוגש ביולי 2003 והוא הורשע חמש שנים לאחר מכן, תקופה שבה היה במעצר בית, ונדון לשמונה חודשי מאסר. בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבית משפט השלום, לאחר שמידע רפואי חשוב על המתלוננת לא נמסר לעבד אל-קאדר במועד, אך התיק הוחזר למחוזי למתן פסק דין סופי; עבד אל-קאדר זוכה חלקית ועונשו קוצר לשישה חודשי מאסר. בית המשפט העליון דחה את בקשתו לערער.

רק לאחר שהחליף עבד אל-קאדר את עורך דינו, התברר שסניגורו הקודם ביצע שורה ארוכה של מחדלים קשים, ובין היתר לא עיין בתיעוד הרפואי, לא מילא אחרי הוראות בתי המשפט ולא הופיע לדיונים. בית המשפט העליון הורה לערוך לעבד אל-קאדר משפט חוזר, ועם תחילתו הודיעה המדינה שהיא חוזרת בה מן האישומים. עבד אל-קאדר תבע פיצוי של 2.3 מיליון שקל, אך בית המשפט המחוזי בבאר שבע פסק לו 125,000 שקל בלבד.


התקדימים של מע"צ וברנס


בפסק הדין בערעור אומרת השופטת ענת ברון, כי עד כה אין פסיקה של העליון בנוגע לפיצוי בעקבות זיכוי במשפט חוזר - להבדיל מהפסיקה בנוגע לפיצוי בעקבות משפט רגיל. הפסיקה העיקרית במחוזי הייתה בעניינם של חברי כנופיית מע"צ, שזוכו לאחר שהתברר שהודאותיהם הוצאו בכוח, וקיבלו 3 מיליון שקל (ועוד 12 מיליון שקל בהליך אזרחי), ובעניינו של עמוס ברנס, שקיבל 1.4 מיליון שקל (ועוד 5 מיליון שקל בהליך אזרחי).

עוד מבחינה ברון בין שני מסלולי פיצוי. האחד - לפי סעיף 80 לחוק העונשין, המאפשר רק החזר מוגבל של הוצאות ופיצוי על מעצר או מאסר. יתרונו של מסלול זה הוא שאין צורך להוכיח רשלנות של המדינה. המסלול השני הוא לפי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט, בו אין הגבלה של הפיצוי למי שזוכה במשפט חוזר, ואשר הענקתו ושיעורו נתונים להחלטת בית המשפט.

ברון אומרת על פיצוי זה: "בראש ובראשונה יש לסייג את אחריות
המדינה לנזקיו של מורשע שזוּכָּה כך שתחול רק על אותם נזקים שלא נגרמו בעטיו של מבקש הפיצוי עצמו. משמצאנו כי ביסודו של הסדר הפיצוי למורשע שזוּכָּה, מונחת הכרה באחריותה של המדינה לכשל שנפל במערכת אכיפת החוק ועשיית הדין הפלילי - הרי מקום שבו ברור כי הכשל נגרם בעטיו של המורשע עצמו, אין עוד הצדקה לחיוב המדינה בפיצויים".


כיצד לחשב את הנזק


עוד אומרת ברון, כי ככל הניתן - יש לפסוק את הפיצוי לנאשם מיד עם זיכויו במשפט החוזר, כדי שלא להכביד עליו בהליכים נוספים. הפיצוי יכול להינתן בשל סיבות מגוונות: "נזקו של מורשע שזוּכָּה עשוי להתפרש על פני ראשי נזק שונים - ממוניים
ולא-ממוניים. הנזק הממוני העיקרי יהיה כרוך בדרך כלל באובדן השתכרות ובהוצאות שהוצאו לשם הוכחת החפות, בעוד שהנזק הלא-ממוני מיוחס בעיקר לפגיעה בחירות, בשם הטוב, באוטונומיה, ולעוגמת הנפש והסבל שנגרמו למורשע ולבני משפחתו".

לדברי ברון, על בית המשפט להביא בחשבון שחלוף הזמן עלול להקשות על המזוכה להוכיח את נזקיו, ולכן הוא יכול להשתמש בחזקות כגון השכר הממוצע במשק ובאומדנה. "השיקולים לאומדן הפיצוי הלא ממוני הם מגוונים, וכוללים בין היתר את מידת
הפגיעה הפיסית והנפשית כתוצאה מההאשמה, ההרשעה והכליאה; הפגיעה בשם הטוב; פגיעה בחיי המשפחה או ביחסים אישיים אחרים; חומרת העבירה שבה הורשע הנאשם, חומרת העונש שנגזר עליו ומידת העונש שריצה; התנהלות הרשויות כלפי הנאשם במהלך החקירה והתביעה; וכיוצא באלה", מוסיפה ברון.

במקרה של עבד אל-קאדר, ממשיכה ברון, הזיכוי נבע בראש ובראשונה מקבלת התיעוד הרפואי של המתלוננת - תיעוד אותו סירבה המדינה להעביר לו במשך שבע שנים. אלא שאז גם נפל כשל קשה בייצוגו, כאשר הסניגור הקודם לא עשה שימוש בחומר זה, ולא הגיש חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו על אמינותה של המתלוננת - כפי שעשתה סניגוריתו הנוכחית.


התביעה תרמה לעינוי הדין


ברון מסכמת נושא זה: "האחריות לנזקיו של המערער מוטלת אפוא במידה רבה על כתפי בא-כוחו הקודם, ואולם לא במלואה. התביעה מצידה התנגדה להעברת התיעוד הרפואי לידיו של המערער, הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור, התנגדות שהתבררה בדיעבד
כבלתי מוצדקת.

"בעשותה כן תרמה התביעה לעינוי הדין שנגרם למערער בסרבול ההליכים נגדו ולהתמשכותם על פני שנים רבות. הדברים אמורים במיוחד בנסיבות המקרה, שעה שהרשעתו של המערער נסמכה רובה ככולה על עדותה של אישה הלוקה במחלה נפשית חמורה - כאשר מטבע הדברים מתעוררות שאלות לגבי מהימנותה של העדות, והרלוונטיות של התיעוד הרפואי בהקשר זה ניכרת על פניה". לאור זאת קבעה ברון, כי עבד אל-קאדר יקבל מהמדינה מחצית מהנזק שנגרם לו.

את הנזק שנגרם לעבד אל-קאדר מעריכה ברון ב-600,000 שקל: אובדן השתכרות בסך 180,000 שקל, הוצאות משפט בסך 120,000 שקל ונזקים לא-ממוניים בסך 300,000 שקל. כאמור, המדינה תשא במחצית מסכום זה. השופטים אסתר חיות וצבי זילברטל הסכימו עם ברון. את עבד אל-קאדר ייצגה עו"ד מיטל רון, ואת המדינה - עו"ד דגנית כהן-ויליאמס.