ביקורת חריפה על היעדר תפישת ביטחון מרחבית בצה"ל השמיע אלוף במיל'
גרשון הכהן, בחלק השלישי של סדנת אלפרדו למלחמה הבאה, זו שתהיה. הסדנה הוקדשה למוטיבציית הלחימה הפלשתינית על-רקע אינתיפאדת הסכינאות בפרט והמלחמה בסוריה ואווירת העימות בין האיסלאם למערב בכלל. לדבריו, צה"ל מזלזל בהגנה מרחבית, מתוך תפישה ליברלית של מפקדיו, שהאזרחים אינם נושאים בנטל הביטחון. האזרחים, בחלקם הקטן, הם לוחמים רק חודש בשנה. במילואים. רוב האזרחים, גם בגילאי הכשירות, אינם נקראים למילואים.
לצה"ל יש תוכניות שאינן ניתנות לביצוע, כמו להוציא את המתיישבים מקו העימות במקרה של מלחמה. תכנון כזה מבטא תפישת עולם. מוטב שתושבי שלומי ושתולה שבגבול לבנון, ייכנסו לממ"ד במקרה של מלחמה נוספת עם החיזבאללה, ולא יידחקו לאוטובוסים בדרכם לברוח דרומה. מוטב שתיהרג משפחה שלא עזבה את ביתה, מאשר שייהרגו חמישה לוחמים צעירים, טירונים, שהחליפו אותה.
"בממד של מיצוי הפוטנציאל הלאומי שלנו במלחמה", אמר הכהן, "ובוויכוח על חוסר הלגיטימציה של מקומנו בארץ ישראל, מדוע שנעזוב את יישובינו ונסייע ליריב לקבל לגיטימציה על מעשיו?! עלינו לנצל את המרחב האזרחי, כי שם מתחוללת המלחמה. ראשי מערכת הביטחון של ישראל לא חושבים על זה מספיק לעומק, כי דעתם נתונה למספרים, בדומה לשורות רווח והפסד שבוחן רואה חשבון. אך לא כך נמדדת מלחמה. האמריקנים שהפסידו במלחמת וייטנאם איבדו רק 50 אלף הרוגים. לעומתם, הוייטקונג וצפון וייטנאם שניצחו במלחמה, איבדו מיליון וחצי הרוגים. מכאן, שלא המספרים קובעים אלא המסגרת הכוללת שבה מפעילים את הכוחות.
"אחרי רצח רבין הוציאה מערכת הביטחון את הנשק מן היישובים ברמת הגולן. חשבו שכל המתיישבים מאיימים. אני מתגורר ביישוב נמרוד בהר החרמון, עם עוד חמש משפחות. לרכזת הביטחון השוטף שלנו יש רובה אחד, אבל כל הנשק של היישוב נמצא ב"כספת בארה"ב". עלינו להבין שלהיות ריבון זה לחיות עם חרב ביד. יהודים שואלים: עד מתי נחיה על חרבנו?!' זאת שאלה מנותקת מן המציאות. מסתבר שבבריטניה, שאינה חיה היום לכאורה על חרבה, נהרגו בעשר השנים האחרונות יותר חיילים מאשר בצה"ל. נפגשתי עם מפקדי גדוד צנחנים בריטי, גדוד שחזר מאפגניסטן, לאחר חצי שנה של שרות שם. היו לגדוד 16 הרוגים ו-50 פצועים, והם היו מאושרים, כי יש להם אתוס רב דורי של לחימה. אומנם מאז ויליאם הכובש מנורמנדי במאה ה-11 לא פלשו כוחות זרים לאנגליה, אבל הם לא הפסיקו להילחם במקומות אחרים. זהו חוק הקיום הריבוני. הגם שהצי שלהם היום מיושן, הדגלים הלאומיים על האניות שלהם מבטאים נוכחות. דגלי ריבונות.
"בערב פסח שעבר, ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, בא לבקר את המטכ"ל. הרמטכ"ל ביקש ממני לומר דבר תורה. אמרתי: מדוע כתוב ש'חמושים יצאו בני ישראל ממצרים?' ואם כך מדוע עשה להם ה' נס בקריעת ים סוף? השבתי: כדי להסביר שלמרות שהיו חמושים מכף רגל ועד ראש לא הייתה בהם רוח לחימה".
המנחה, ד"ר
אורי מילשטיין, טען בסיום הסדנה שבמלחמת העולם הנוכחית שבין האיסלאם לבין המערב, שבו שולטת התרבות האנגלו-אמריקנית, נאבקות שתי תפישות עולם יסודיות: אידאליסטית- מוסלמית, השמה את הדגש על האמונה, ואמפיריסטית-מערבית, השמה את הדגש על ההיגיון. יתרונה של היהדות, שהיא משלבת אמונה והגיון, גם "הכול צפוי" (אמונה) וגם הרשות נתונה (היגיון). ב"אללה אכבר" המוסלמי יש רק אמונה, ואילו באמרתו של ניטשה "האלוהים מת" יש רק הגיון. אלה אבני היסוד הפילוסופיים-אסטרטגיים של מלחמת גוג ומגוג הנוכחית, בעולם בכלל ובישראל בפרט, וזה גם ההסבר המגה-אסטרטגי לנס קיומה של מדינת ישראל.
