אחד מבכירי המשפטנים בישראל הכפיש את בן-זוגה של בתו רק משום שהלה בחר להיפרד ממנה, והציג גירסה בעייתית בבית המשפט שדן בתביעת לשון הרע שהגיש נגד עיתון שפרסם פרטים על הסכסוך המשפחתי. כך עולה מפסק דינו של שופט בית משפט השלום בהרצליה, שאול אבינור, אשר חייב את המשפטן הבכיר בתשלום הוצאות בסך 70,000 שקל.

שמו של המשפטן נאסר לפרסום, אך נמסר שהוא מילא תפקידי שיפוט שונים עד שנת 1993, ולאחר מכן כיהן במשך ארבע שנים בתפקיד משפטי בכיר, שאותו מילאו רק אנשים בודדים בתולדות המדינה. המשפטן ורעייתו הגישו תביעת לשון הרע בסך 600,000 שקל נגד הארץ, אשר נדחתה בספטמבר שעבר. פסק הדין הותר לפרסום רק בחודש שעבר (26.1.16), לאחר שאבינור החליט אלו פרטים יימחקו לבקשת התובע כדי למנוע את זיהויו.

ברקע התביעה עמדה מערכת יחסית שהתנהלה בשנת 2008 בין בתו של המשפטן לבין עורך דין המשמש כתובע מחוזי במשטרה. לאחר סיומה, העלתה האישה טענות לפיהן הגבר נהג כלפיה באלימות, הגישה תלונה למשטרה נגדו, ואף שכרה עורכת דין - בת-זוגו לשעבר של אותו גבר ומי שייצגה אותו בעבר - כנציגתה מולו. הגבר מצידו התלונן במשטרה בטענה שהבת והוריה (המשפטן הבכיר ורעייתו) מנסים לסחוט אותו. שתי התלונות נגנזו: זו של האישה מחוסר אשמה, וזו של הגבר - מחוסר עניין לציבור.

תבע 600,000 שקל

הארץ פרסם את דבר תלונתו של הגבר, בלא שמות ופרטים מזהים, באמצע פברואר 2009, והמשפטן פנה מיד לעיתון ודרש להסיר את הידיעה - אך לא נענה. ימים אחדים לאחר מכן פרסם העיתון באותו אופן את דבר תלונתה של הבת. המשפטן שב ופנה לעיתון ודרש פיצוי של 600,000 שקל. הוא נענה שתלונתו נבדקת, אך כבר כעבור שבוע הגישו הוא ואשתו תביעה באותו סכום.

אבינור קובע תחילה, כי למרות שהשמות לא פורסמו - זהות הנוגעים בדבר הייתה ידועה לפחות למקורביהם, ולכן מדובר ב"פרסום" מבחינת חוק לשון הרע. אולם הוא ממשיך, הארץ נהנה
מהגנת אמת בפרסום, שכן התלונה אכן הוגשה, היא פורסמה בצורה נכונה וזהירה, והטיפול העיתונאי בה היה אחראי. בהקשר זה הוא מציין טענה בלתי נכונה בעליל של המשפטן ואשתו:

"נעלה מכל ספק הוא, כי הפרסום על-אודות עצם הגשת דבר התלונה נגד התובעים היה והינו גם כיום פרסום נכון ואמיתי... חרף עובדות ברורות אלה שבים התובעים וחוזרים שוב ושוב על טענתם - שנולדה רק לאחר הגשת התובענה - שלפיה כלל לא הוגשה נגדם תלונה".

טענה זו מבוססת על סיווגם בידי המשטרה כ"מעורבים" בלבד, אך אבינור מדגיש, שהפרסום אינו עוסק בסיווגים הפנימיים של המשטרה וברור שהגבר התלונן נגד המשפטן ואשתו (כמו נגד בתם ועורכת דינה). בהקשר זה טען המשפטן בעדותו, שלמרות התפקיד הבכיר שמילא - הוא אינו מבין במשפט פלילי. על כך אומר אבינור, שזוהי "צניעות ראויה לציון".

"טיעונים מוקצנים ומיותרים"

טענה נוספת של המשפטן הייתה, שהעיתון היה צריך לבדוק ולגלות שהמתלונן הוא "חולה נפש, מניפוליטיבי, בלתי מהימן ואף אלים". בנקודה זו בפיו של אבינור התייחסות ביקורתית וצינית כלפי המשפטן ורעייתו, שכן "טיעונים מוקצנים ומיותרים אלה של התובעים נסתרים בהתנהגותם-הם".

אבינור מזכיר, שהגבר היה במערכת יחסים עם בתם של המשפטן ורעייתו, התגורר חצי שנה עימה ועם ילדיה, הגיע לבית הוריה והשתתף באירועים משפחתיים. במשך כל אותה תקופה לא העלו המשפטן ורעייתו טענה כלשהי כלפיו, והם גם לא טוענים כיום שהיו להם טענות כאלו.

"נראה אפוא כי מרגע שהמתלונן החליט לעזוב את ד' הוא הפך בעיני התובעים, באחת, מכמעט בן בית מכובד לחולה נפש אלים ומסוכן, ובמיוחד לאדם שאין כל אפשרות ליתן אמון במילה היוצאת מפיו", אומר אבינור.

"הגם שהתובעים עצמם לא הצליחו להבחין בתכונות איומות אלה של המתלונן במשך כחצי שנה - שבמהלכה הוא התגורר, כאמור, תחת קורת גג אחת יחד עם בתם ונכדותיהם - בכל זאת סבורים התובעים כי נתבע 4 [העיתונאי לירון מרוז] היה חייב להבחין בהן מיד עם פגישתו במתלונן (אם נניח לרגע כי אומנם נפגש עימו), או למצער למקרא התלונה שהמתלונן הגיש, ולהגיע מיידית למסקנה כי קצין משטרה בדרגת פקד, עורך-דין ותובע משטרתי, הוא חולה נפש ועבריין ומכל מקום אדם בלתי מהימן.

"לשיטת התובעים, משלא הגיע נתבע 4 מיד למסקנה כאמור הוא התרשל באופן חמור, כשל בתפקידו העיתונאי ויש לחייבו בתשלום פיצויים גבוהים. פשיטא, שאין כל אפשרות לקבל טיעונים אלה... ואם לא די בכל אלה, הרי שכל ניסיונם של התובעים להוכיח כי המתלונן הוא חולה נפש הוא פשוט בלתי רלוונטי".

עניין ציבורי בשל המשפטן

לדעת אבינור, לגבר היה יסוד להניח שתלונתו אמת ושאכן בת-זוגו לשעבר, עורכת דינה והוריה מנסים לסחוט אותו. בין היתר הוא מציין בהקשר זה, כי המשפטן ככל הנראה התחמק מלומר אמת בשיחה טלפונית שלו עם הגבר, בה הכחיש ידיעה כלשהי על המחלוקות הכספיות בין בתו לבין הגבר.

עוד אומר אבינור, שהיה עניין ציבורי בפרסום התלונה, בין היתר בשל מעמדו של המשפטן הבכיר. "נעלה מכל ספק הוא כי התפקיד של (אישיות משפטית בכירה בשירות הציבורי) הוא תפקיד בעל עוצמה שלטונית רבה ולפיכך מי שממלא אותו הינו בגדר איש ציבור המצוי במוקד של התעניינות ציבורית לגיטימית.

"אנשים ספורים בלבד מילאו, בדברי ימי המדינה עד היום, את התפקיד של (אישיות משפטית בכירה). ברי כי אנשים אלה, גם שנים ארוכות לאחר פרישתם, הינם בעלי מעמד ציבורי נכבד בשיח הציבורי ובעלי השפעה על דעת הקהל. אכן, בכתב התביעה עצמו מתואר התובע כמי ש'נמנה על קבוצה מצומצמת של שופטים לשעבר שהם בעלי מעמד של אישיות משפטית במדינת ישראל, ברמתו ובמעמדו'.

"התובע עצמו אף פרסם לא אחת מאמרים בבמות שונות, שבהם ציין את תפקידו כ(אישיות משפטית בכירה) לשעבר. כמובן שבנוהגו זה של התובע אין כל פסול, אך יש בו, שוב, כדי להצביע על מעמדו הציבורי הנכבד והיותו 'איש ציבור' או 'דמות ציבורית'". במקרה הנוכחי לא מדובר ברכילות או בעניינים שבצנעת הפרט, ולכן היה מותר להארץ לפרסם את התלונה.

לשיטתו של המשפטן הבכיר, מעיר אבינור, היה על הארץ וכתביו לבצע שורה ארוכה של פעולות בטרם יפרסמו את התלונה: לבדוק מהו סיווג המעורבים בתיק המשטרה, לוודא שבידיהם תלונה חתומה, "לערוך בדיקה מקיפה ומעמיקה אודות מהימנות המתלונן, לרבות בכל הקשור לאישיותו ולמצבו הנפשי" ולהשוות בין נוסח התלונה שבידיהם לבין זה שבתיק המשטרתי.

על דרישות אלו אומר אבינור, שהן הוגשו ללא כל ביסוס מקצועי או משפטי, ויתרה מכך: "ספק הוא אם הן עולות בקנה אחד עם השכל הישר. מדובר לכאורה בדרישות בלתי מציאותיות, בפרט כשהן מופנות לעיתונאים שאינם רשות חוקרת ואינם בעלי סמכויות חקירה, העלולות לסכל מדעיקרא כל אפשרות לדיווח עיתונאי על הגשתן של תלונות במשטרה; וזאת בניגוד למגמת הפסיקה". את הארץ ייצגה עו"ד שירה בריק-חיימוביץ.