בית המשפט העליון חייב (יום ב', 29.8.16) שורה של נושאי משרה בכפר החוסים "תקווה" ואת רואי החשבון לשעבר שלו, לשלם לו 12 מיליון שקל בשל התרשלות שאפשרה למנהל הכפר לעשות בכספיו כבתוך שלו. בתוספת ריבית והצמדה, מדובר ב-20.5 מיליון שקל. בתוך כך, מתייחס השופט צבי זילברטל לשורה של סוגיות עקרוניות בתחום אחריות הדירקטורים ורואי החשבון.

זילברטל קיבל את רוב ערעורם של עשרות מהורי החוסים בכפר והמנהל המיוחד שלו, רו"ח גדעון דרמן, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. השופטת ברכה בר-זיו הטילה אחריות חלקית בלבד על המנכ"ל לשעבר, אריה פינקוביץ, אך זילברטל החיל אותה גם על רוב הדירקטורים ועל רואי החשבון של הכפר. עוד נקבע בעליון, כי על מגדל לפצות את הכפר מכוח פוליסת ביטוח אחריות דירקטורים.

"תקווה" שליד קריית טבעון נקלע לקשיים חמורים בתחילת שנות ה-2000, ומאוחר יותר התברר, כי פינקוביץ העביר 17 מיליון שקל מכספיו לחברת-הבת טבעון פלסטיק, אך הכסף ירד לטמיון. בנו של פינקוביץ ניהל את החברה והוא עצמו היה זכאי לגמול של 6% ממחזורה. עוד נטען, כי פינקוביץ העביר מיליוני שקלים נוספים למוסד שהקים בשווייץ ושהיה בבעלותו ושהוא העביר כספים של הכפר לחשבונו הפרטי.

לא התמצאו במתרחש

בר-זיו חייבה את פינקוביץ לשלם 1.5 מיליון שקל. כמו-כן, חייבה את רו"ח יהודה שפורן לשלם 2.2 מיליון שקל. היא דחתה את התביעות נגד הדירקטורים פרץ רבס, אריה שרון ויחיאל גוטוין ורו"ח הרי מילנר(שכבר הלכו לעולמם) והדירקטור שמעון הורן, וזילברטל אומר שנראה שגישתה הערכית - לפיה לא ניתן להטיל אחריות על קשישים בני למעלה מ-80 שפעלו בהתנדבות - השפיעה במידה מסוימת על הכרעתה.

חיובם של רבס, הורן וגוטוין בידי בית המשפט העליון נובע מכך שהם עצמם הודו שלא היו כשירים לתפקידם, במובן זה שלא התמצאו בהעברות הכספיות לחברות-הבנות ושלעיתים שהו תקופות ארוכות בחו"ל. "החוק מטיל בלשון ברורה על הדירקטור עצמו את החובה ליידע את החברה אם נסיבותיו האישיות השתנו, והוא כבר אינו מקיים אחר אחד מתנאי הכשירות לכהונה כדירקטור", מדגיש זילברטל. "אף אחד מהדירקטורים הנתבעים לא הפך מ'כשיר' ל'בלתי-כשיר' בפתאומיות או באופן אחר השולל ממנו את האפשרות להודיע על השינוי בנסיבותיו האישיות לחברה". יוצא מן הכלל היה שרון, אשר חלה ואותו פטר זילברטל מאחריות.

עוד קובע זילברטל, כי לא ניתן לקבוע בצורה גורפת שגילם המתקדם של הדירקטורים פטר אותם מאחריות, שכן מדובר בקביעה מפלה, ואיש מהם לא הוכיח כיצד גילו השפיע על כשירותו. הוא מטיל עליהם אחריות גם משום שלא ביקשו מידע על העברות הכספים לחברת-הבת, הסתמכו על פינקוביץ ויועציו או על מומחים חיצוניים, לא קיימו ישיבות דירקטוריון סדירות ותקינות ולא הציפו את השאלות המתבקשות.

הפוליסה של מגדל - בתוקף

בהמשך אומר זילברטל, כי משנקבע שהליכי קבלת ההחלטות היו לא תקינים - מוטל על הדירקטורים הנטל להוכיח שההחלטות היו סבירות, אך הם לא עמדו בו. לכן, יש לקבוע שרשלנותם גרמה ל"תקווה" נזק בסכום שהועבר לטבעון טקסטיל - 17 מיליון שקל - אם כי התביעה הועמדה על 12 מיליון שקל בלבד. לבסוף מעיר זילברטל, כי הטלת האחריות על רואי החשבון אינה גורעת מזו של הדירקטורים, ואין הם יכולים לגלגל אותה לכתפי בעלי המניות בטענה שהללו נמנעו מלהחליף אותם.

בנוגע לפוליסה שרכש הכפר ממגדל קובע זילברטל, כי היא תקפה ועל החברה לפצות את "תקווה". לדבריו, דרמן אומנם לא התמנה ל"מנהל מורשה" - ההגדרה המופיעה בפוליסה לגבי מי שרשאי לתבוע את מימושה - אך יש לראותו ככזה. זילברטל מסביר, כי הדבר נובע הן מהכלל לפיו יש לפרש בצורה מצומצמת חריגים בפוליסה, והן משום שהוא עולה בקנה אחד עם ההיגיון. זילברטל דוחה את מסקנתה של בר-זיו, לפיה פינקוביץ מן הסתם הטעה את מגדל בעת רכישת הפוליסה ולכן היא אינה תקפה, ואומר שאין לה יסוד בראיות.

בעניין אחריותו של מילנר קובע זילברטל, כי הוא התרשל בכך שלא איחד את הדוחות של טבעון טקסטיל עם אלו של "תקווה" - מהלך שהיה חושף בפני בעלי המניות בכפר את הבעייתיות של העברת הכספים לחברת-הבת. הוא גם דוחה את מסקנתה של בר-זיו, לפיה לא היה למילנר יסוד לחשוד בפינקוביץ לאור השנים הרבים בהן שימש כרואה החשבון של הכפר:

"העובדה כי אדם נושא בתפקיד פיקוחי או ביקורתי משך שנים רבות, וכי במהלך תקופת כהונתו לא התגלו אי-סדרים או פעולות אסורות על-ידי מי מנושאי המשרה בתאגיד, אינה מצדיקה, לכשעצמה, התעלמות מסימני אזהרה ברורים (כמו למשל השינוי המתואר בהשקעות בחברה-הבת בין השנים 1998 ל-1999) או ירידה בסטנדרטים הפיקוחיים או הביקורתיים הנדרשים". לדעת זילברטל, מילנר היה צריך להסתייג מהדוח של הכפר לשנת 1999 משום שלא אוחדו בו דוחותיה של חברת-הבת.

עמית בחריפות נגד בר-זיו

זילברטל קיבל חלקית את ערעורו של שפורן וקבע שיפצה את הכפר ב-960,000 שקל. הוא הרחיב את אחריותו של פינקוביץ וקבע, בניגוד לדעתה של בר-זיו, כי ברגע בו נקבע שהלה היה רשלן - ניתן לחייבו גם מכוח הפרת חובת האמונים לחברה. זילברטל מדגיש, כי התנהגות רשלנית היא גם זו הנובעת מזדון - וכאלו היו מעשיו של פינקוביץ בהעברות הכספים לחברת-הבת (בה, כאמור, היה לו אינטרס אישי ישיר).

לבסוף קבע זילברטל בצורה מדויקת את חלוקת האחריות בין הנתבעים, כאשר לכל הסכומים מתווספים ריבית והצמדה מינואר 2003:

• פינקוביץ חויב לשלם 7.9 מיליון שקל. הסכום הריאלי: 13.6 מיליון שקל.

• הורן ועזבונותיהם של רכס וגוטוין ישלמו 2.9 מיליון שקל - סכום אותו תכסה מגדל. הסכום הריאלי: 5 מיליון שקל.

• עזבונו של מילנר חויב לשלם 800,000 שקל. הסכום הריאלי: 1.4 מיליון שקל.

• שפורן ישלם 200,000 שקל. הסכום הריאלי: 340,000 שקל.

השופט יצחק עמית, אשר הסכים עם זילברטל, תוקף בחריפות את פסק דינה של בר-זיו: מסקנותיה "אינן יכולות לעמוד באשר הן נוגדות מושכלות יסוד בדיני חברות. דירקטור אינו יכול להתגונן בטענה שהוא אינו מבין ואין לו הכישורים הדרושים או שגילו המתקדם לא אפשר לו לגלות עניין בנעשה. נהפוך הוא, אלה בדיוק הסיבות בגינן יש להטיל אחריות על הדירקטורים".

לדעת עמית, הדירקטורים של "תקווה" השתייכו לדור אחר, ולא הכירו את השינויים המפליגים שחלו באחריותם. הוא חוזר על דברים שכתב אשתקד: "את הכבוד והכיבוד שבתפקיד הדירקטור החליפו זה מכבר האחריות וחובת הזהירות הרובצות על הדירקטור מעצם תפקידו. לא הדירקטור של היום כדירקטור של פעם. הדירקטור של שנות האלפיים אינו יכול להיות תם שאינו יודע לשאול שמזדמן לפרקים להסב בצוותא ולשתות תה בישיבות הדירקטוריון. הדירקטור של ימינו נושא באחריות מקצועית על-פי מבחן 'נושא משרה סביר', וככזה, הוא נדרש להיות בעל 'הכישורים הדרושים והיכולת להקדיש את הזמן הראוי לשם ביצוע תפקיד של דירקטור בחברה'".

השופט מני מזוז הסכים עם זילברטל ועמית. פינקוביץ ומגדל חויבו בתשלום הוצאות בסך 650,000 שקל, ועזבון מילנר - ב-100,000 שקל. את "תקווה" ודרמן ייצגו עוה"ד אבני יאיר, יהודה שועלי ולימור פורר; את פינקוביץ ייצגו עוה"ד יצחק אוסמו ושושנה ארז; את שפורן ייצגו עוה"ד עו"ד דוד פורר, ירון ברמן, אמיר אבני ולימור לוי; את עזבונותיהם של הדירקטורים ייצגו עוה"ד הראל טיקטין, אסף שמשי, עודד ישראלי וקובי רוזנברג; את מגדל ייצגה עו"ד לוטן טייטלר; ואת עזבונו של מילנר - עוה"ד תמי גרינברג ורונית ורשאי.