היום, לפני 20 שנה התרחשה התנקשות הכושלת בראש הלשכה המדינית של חמאס,
חאלד משעל.
ב-30 ביולי 1997 התפוצצו שני מחבלים מתאבדים בשוק מחנה יהודה בירושלים. בפיגוע נרצחו 16 ישראלים ומאות נפצעו. למחרת הפיגוע, זוהו המחבלים כפעילי הזרוע הצבאית של החמאס. ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, הגיע עם הקבינט המדיני-ביטחוני להחלטה שיש לפגוע במנהיגי חמאס. אנשי המוסד הציעו לנתניהו מספר שמות, בהם ח'אלד משעל ומוסא אבו מרזוק. נתניהו העדיף שהמוסד יחסל את אבו מרזוק, אזרח אמריקני פעיל חמאס, אך אנשי "המוסד" הזהירו אותו כי פגיעה באזרח אמריקני שהשלטונות מסרבים להסגיר תגרור פגיעה ביחסים בין ישראל לארה"ב. לבסוף הוחלט כי משעל הוא היעד להתנקשות.
בעקבות דרישת ראש הממשלה להתנקשות בדרך שקטה, שלא תעורר התקהלות והמולה, הציע דוקטור לביוכימיה ביחידה שהופקדה על ביצוע המשימה להשתמש בנגזרת כימית של סם הרדמה חזק מסוג פנטניל. הסם שנבחר היה קטלני עד כי הספיקו טיפות ספורות ממנו שיבואו במגע עם העור כדי לגרום למותו של משעל. הסם גם היה קשה לאיתור בנתיחה שלאחר המוות.
התוכנית שגובשה הייתה ששני סוכנים יתקרבו אל משעל מאחור, ובזמן שאחד מהם יפתח פחית משקה תוסס שנוערה היטב, השני יתיז על משעל את הרעל הקטלני שנבחר. אנשי היחידה הטכנולוגית הציעו לסוכנים ליטול עמם נסיוב לרעל למקרה הצורך. לאחר שאושרה התוכנית החלו בהכנות האחרונות לקראת המבצע: סוכני היחידה החליטו לתרגל את התוכנית ברחובות תל אביב. מדי יום עברו ברחובות תל אביב סוכנים שנצמדו לעוברי אורח, ופתחו פחית משקה תוסס מנוערת שכוונה לעברם, כדי לבדוק את התגובות ברחוב. הסוכנים שנבחרו להוציא את המבצע לפועל השתמשו במסמכי זיהוי קנדיים, תחת השמות שון קנדל ובארי בידס, שהיו שונים מהכיסוי הזר שבו היו רגילים להשתמש.
למרות הכל, בשל החיפזון והלחץ מצד ממשלת ישראל, הספיק הצוות לבצע רק מעקב אחד אחרי משעל בדרכו מהבית למשרד בבוקר, ולא ידע כי מדי פעם נוהג משעל ללוות את ילדיו לבית הספר. בבוקר המבצע ליווה משעל את ילדיו, שהיו חבויים מעיניהם של הסוכנים במושב האחורי של רכבו של משעל מאחר שהחלונות האחוריים היו כהים. כאשר התקבל האישור על הגעתו של משעל למשרדי החמאס, החלו הסוכנים להתקרב לעברו.
משעל יצא ממכוניתו וצעד לעבר המשרד, ואז במפתיע פתחה בתו של משעל את דלת הרכב שאמור היה להסיע אותה לבית הספר, ורצה לעברו בצעקות "אבא! אבא!". נהגו של משעל רץ לעברה, והסוכנים, שלא היו מודעים לאירוע המתרחש המשיכו לנוע לעבר משעל כשאחד מהם מכין את הרעל והשני פתח את פחית המשקה. פחית המשקה לא נפתחה ובשלב זה סובב משעל את ראשו לעבר בתו, והרעל שכוון לעורפו פגע באוזנו.
משעל הבין שחייו בסכנה ורץ לעבר מכוניתו, בעוד הסוכנים רצים לעבר רכב המילוט. פעיל חמאס, מחמד אבו סייף, שהיה בעברו לוחם במוג'אהדין באפגניסטן, שנקלע למקום במקרה, הבחין במתרחש והחל לרדוף עם רכבו אחרי רכב המילוט ורשם את מספר הרישוי שלו. הסוכנים נטשו את הרכב אחרי כמה מאות מטרים. אבו סייף התנפל על הסוכנים, ואילו אלה פצעו אותו. התקיפה יצרה המולה ברחוב, ובמהרה החלו רבים לעזור לאבו סייף. שוטר ירדני שהוזעק למקום חילץ את הסוכנים מההמון והוביל אותם לבירור בתחנת המשטרה, שם נעצרו השניים.
הסוכנים התקשרו לחדר המצב של "המוסד", ובאוזני המשטרה הירדנית טענו כי הם שני תיירים קנדיים שהותקפו ללא סיבה. קונסול קנדה ברבת-עמון הוזעק למקום ותשאל את שני הסוכנים, וכשיצא מתא המעצר הודיע לשוטרים כי השניים אינם קנדיים בוודאות. ארבעת הסוכנים הנותרים מצאו מקלט בשגרירות ישראל בירדן.
עם היוודע הכישלון לנתניהו הוא שלח את ראש "המוסד",
דני יתום, לשיחה עם חוסיין
מלך ירדן. נתניהו פקד עליו "לוותר על הכל" בשביל הצלתו של משעל, למרבה האירוניה. בשיחה שטח יתום בפני חוסיין את כל האמת, וזה הודיע ליתום כי אם ימות משעל יהיה עליו לגזור על שני סוכני "המוסד" עונש מוות. אחד המשתתפים במבצע, מישקה בן דוד, שבידיו היה הנסיוב, קיבל הוראה למסור את הסם שכנגד לירדנים כדי להציל את חייו של משעל.
כישלון המבצע גרם לזעזוע במוסד. שלוש ועדות חקירה שמונו לבדוק את הנושא, בהן ועדת צ'חנובר (שחבריה היו
יוסף צ'חנובר, נחום אדמוני ו
רפי פלד), הטיחו ביקורת קשה במוסד והגיעו למסקנות הבאות: על היחידה היה להתבסס על מודיעין שנאסף במשך חודשים, ולהתאמן ולתרגל את המבצע זמן רב; את תרגול המבצע ראוי היה לערוך בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, ולא ברחובות תל אביב; לפני המבצע ראוי היה לבדוק את נתיבי המילוט מירדן, וראוי היה למצוא דרכי מילוט נוספות; יש למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה ולהגביר את התיאום בין זרועות המודיעין השונות.
הכישלון גרר השלכות דיפלומטיות: יחסי ישראל-ירדן וישראל-קנדה נפגעו באופן חמור. לאחר שהסכימה ישראל לשחרר את השייח'
אחמד יאסין, מנהיג החמאס, וכ-70 אסירים פלשתינים נוספים, שוחררו הסוכנים העצורים בירדן, וארבעת הסוכנים הנותרים הורשו לצאת משגרירות ישראל בירדן ולחזור לישראל.