השעיה על תנאי ונזיפה - אלו עונשיהם של שני עורכי דין, שהיו מעורבים בהכנת צוואה שהעניקה שליש מהרכוש לרעייתו של אחד מהם ואשר נפסלה בידי בית המשפט למשפחה. העונשים נפסקו בידי בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, והשופט אביגדור דורות אף הקל עוד יותר באחד מהם.

המורשעים הם שני עורכי דין מחיפה: עו"ד שרגא בלזר, בעל ותק של 40 שנה בתחום האזרחי, ועו"ד נאוה טמיר, שכירה במשרדו. את הצוואה הכינה טמיר במארס 2007 עבור אסתר גרשקוביץ, שהייתה אז בת 85 ובמצב רפואי קשה. צוואה זו ביטלה צוואה משנת 1990, בה הורישה גרשקוביץ את כל רכושה לאחיה ולבנו ואשר הופקדה בבית המשפט.

בצוואה המתוקנת נקבע, כי האח והאחיין יקבלו רק שליש מהרכוש; אירנא אסא תקבל שליש נוסף; ואת היתרה - סימה בלזר, רעייתו של שרגא בלזר, אשר נטלה חלק בטיפול בגרשקוביץ. טמיר ועובדת אחרת במשרד חתמו על הצוואה כעדות, אך היא לא הופקדה בבית המשפט. גרשקוביץ נפטרה בדצמבר 2008, ובלזר הגיש - בשמה של אסא - בקשה לקיום הצוואה השנייה (ממנה, כאמור, נהנתה גם רעייתו).

בית המשפט למשפחה ביטל את הצוואה השנייה והורה לקיים את הצוואה הראשונה. השופט בן-ציון ברגר קבע, כי הצוואה השנייה נערכה בהשפעה בלתי הוגנת, כאשר גרשקוביץ הייתה תלויה לחלוטין בסימה בלזר ובאסא, הייתה עיוורת כמעט לחלוטין ולא יכלה לקרוא מסמכים. בזמן עריכת הצוואה, הוסיף ברגר, שלטה סימה בלזר לחלוטין בגרשקוביץ בניגוד לרצונה של זו. הוא דחה את גרסתה של טמיר בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה, וקבע שגם בלזר נושא באחריות לאירועים.

בלזר וטמיר הורשעו בבית הדין המשמעתי במחוז חיפה בעבירות של ניגוד עניינים והתנהגות שאינה הולמת. בית הדין ציין, כי על עורך דין מוטלת חובת נאמנות מוגברת בעת עריכת צוואה, והיא גדולה עוד יותר כאשר הוראות הצוואה חריגות - כמו במקרה זה. טענתו של בלזר כאילו לא ידע על עריכת הצוואה נדחתה, ונקבע שכל האירוע היה תוצאה של תכנון מוקדם שלו, תוך שהוא מודע לכך שגרשקוביץ אינה כשירה לערוך צוואה. לגבי טמיר נקבע, כי העובדה שסימה בלזר עמדה לזכות בשליש מן הירושה, השפיעה באופן ניכר על התנהגותה. בלזר נדון להשעיה על תנאי לשלוש שנים וטמיר נדונה לנזיפה.

בית הדין הארצי של הלשכה דחה בדעת רוב (גידי פרישטיק ואופיר סטרשנוב) את ערעורם של בלזר וטמיר, ואילו דעת המיעוט (אורי ויזנברג) סברה שיש לזכות אותם. דעת הרוב אף קבעה, כי רכיב המחשבה הפלילית התקיים בעניינם של השניים, וכי ניתן להרשיעם אף בלא להסתמך על פסק דינו של בית המשפט למשפחה. עוד ציינו פרישטיק וסטרשנוב, כי בלזר וטמיר למעשה לא סתרו את העובדות שנטענו, אלא התמקדו בטענה לפיה פסק הדין של ברגר אינו יכול לשמש כראיה נגדם - טענה שגם אותה דחתה דעת הרוב. הם אף אמרו, שאם הלשכה הייתה מערערת על קולת העונש - ערעורה היה מתקבל.

בלזר וטמיר ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים על הרשעתם ועל עונשיהם. דורות דחה את הערעור על ההרשעה באומרו (8.8.18), כי ניתן היה לקבל כראיה את פסק הדין של בית המשפט למשפחה, וכי השניים פעלו בניגוד עניינים "הזועק לשמים". עם זאת קבע דורות, כי תקופת ההשעיה על תנאי שהוטלה על בלזר היא בלתי סבירה ומצמצמת מדי את שיקול דעתם העתידי של בתי הדין המשמעתיים, ולכן קיצר אותה לשנה בלבד.