בימים אלו אנו מציינים 25 שנה להסכמי אוסלו, שנחתמו בין ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין לארגון לשחרור פלשתין (אש"ף), לפיהם חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

בהנהגת חמאס גובר התסכול מכך שהארגון איננו מצליח לקטוף את הפירות המדיניים של קמפיין "צעדת השיבה", מלחמת ההתשה נגד ישראל שהחלה ב-30 במרס ונמשכת כבר חצי שנה, לא הביאה עד כה שום הישגים לתושבי הרצועה. הקהילה הבינלאומית כבר התרגלה למצב, אין תחושה של דחיפות לטפל במצב ההומניטרי ברצועה ולהקל את המצור הישראלי מכיוון שארגון חמאס מחזיק היטב את המכסה של סיר הלחץ העזתי,הוא שולט בגובה הלהבות של האלימות על הגבול עם ישראל, הוא איננו מעוניין בעימות צבאי כולל וגם ישראל איננה מעוניינת בו, שני הצדדים מתמודדים עם מלחמת ההתשה בכלים שלהם ומקפידים על כללי המשחק החדשים מבלי להיגרר למלחמה כוללת.

לחוק יסוד הלאום יש משמעות מעשית בפסיקתם של בתי המשפט, ובין היתר הוא מספק הצדקה משמעותית להטלת פיצויים עונשיים על ארגוני טרור האחראים לפיגועים נגד ישראלים ויהודים. כך קובע (יום ב', 17.9.18) סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי, בפסק דין שהוא ככל הנראה הראשון המיישם את חוק הלאום.

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת תהליך התפכחות מתובנות מקובלות שהשתרשו בתודעת מעצבי מדיניות ותקשורת מערביים, אך נחשפו בערוותן על-ידי המציאות הכלל-אזורית במזרח התיכון.

לאחרונה חוקק חוק הלאום והייתי רוצה לספר לך את תחושותיי כיהודי שגר בגליל, לא רחוק ממך. כידוע לך ההתיישבות בגליל ברובה היא של אנשים שתמכו ברובם המכריע בחיים משותפים עם מוסלמים מקומיים.