מוריד רכבות מהפסים

"מסע הערב של יתיר" נדפס לראשונה בשנת 1959 בחוברת "קשת" – כתב עת בעריכת אהרן אמיר, שאירח את מרבית סופרי "הגל החדש" בתחילת דרכם.

עלילת סיפור זה נשענת על מידרג חברתי-פיקודי המבליט את מקומם של הגיבורים בסולם ההיררכי של הכפר יתיר. בתחתית הסולם נמצא האתת של תחנת הרכבת ומעליו מוצבים על-פי סדר חשיבות עולה: ארדיטי – מנהל תחנת הרכבת ביתיר, ברדון – מזכיר הכפר יתיר, ובראש הפירמידה – אדון קנאות, המפקח הכללי של מסילות הברזל בממלכה, שבתחומי אחריותו גם תחנת הרכבת הנידחת של יתיר. היררכיה זו מדגימה מבנה של שלטון, המפעיל בהצלחה בעזרת חוקיו וסדריו את מערכת הרכבות המפותחת של המדינה.

שלטון זה הקפיא את התפתחותו של הכפר יתיר על-ידי קבלת החלטה שמנעה מתושביו להגשים את תקוות המייסדים – להפוך את יתיר בחלוף השנים לצומת מרכזי במפת הפעילות של רכבות המדינה. ולכן, מצויות רק שתי מסילות ביתיר. האחת משרתת רכבת מקומית, "רכבת משא מיושנת וחורקת" מהמכרות בלֶשַע, העוצרת ביתיר פעם ביום בטרם מפציע אור הבוקר, והאחרת רכבת נוסעים מהודרת, רכבת אקספרס החולפת על פני התחנה במלוא המהירות בשעה שש עשרים ושבע לפנות ערב. מנהגה זה של רכבת האקספרס מתפרש אצל תושבי יתיר כמעשה שנועד להשפיל אותם ולהדגיש את בדידותם ואת נידחותם הגיאוגרפית במדינה ואת היותם מיותרים בעיני השלטון המרכזי. בקרב צעירי הכפר מתעורר אפוא רצון לבצע פעולת חבלה ברכבת הנוסעים, שתשנה את יחס השלטון ליתיר.

מנתונים אלה של הסיפור יכול היה יהושע לפתח את העלילה אחרת מכפי שבחר לעשות: הן את מטרתם יכלו מורדי יתיר להשיג בדרך קצרה ויעילה יותר – מבלי להסתכן בפנייה אל הבכירים בסולם ההיררכי כדי לקבל מהם הסכמה לביצוע החבלה ברכבת. האתת (שהוא גם "המספר"), היה ודאי נענה לזיווה, יוזמת הרעיון, לו הציעה לו בחשאי השתתפות בתוכניתה בתמורה לחסדיה. וגם הצלחת התוכנית הייתה מובטחת יותר אילו כבלו רק שניהם את ארדיטי הזקן ומנעו ממנו להתייצב במועד לביצוע תפקידו היחיד בתחנה – הסטת הפסים מהמסילה המשנית למסילה הראשית כדי לאפשר לרכבת הנוסעים ההדורה לחלוף ביתיר בביטחה.

אולם יהושע העדיף לטוות עלילה, המבליטה את פעולת החבלה ברכבת כמרד אזרחי נגד השלטון המרכזי המושחת, אשר כמו כל שלטון הקים מנגנון היררכי לשירותו ולביצוע מדיניותו – מדיניות "שב ואל תעשה, שב ואל תשנה", שהקפיאה את התפתחות יתיר והנציחה את בדידותה ואת נידחותה. בכך אימץ טענה אנרכיסטית מסורתית, לפיה שואב השלטון את עוצמתו מנטיית הנתינים להיכנע למנגנון ההיררכי שהקים להנצחת קיומו. בעלילת הסיפור המחיש יהושע שסולם היררכי זה הוא רעוע ביותר. ככל שעולים בו אל בכירים, מתברר שאי-אפשר לסמוך עליהם, כי הם מתחמקים מאחריותם ונוטים לקבל החלטות מסוכנות.

שיאו של הסיפור הוא אפוא במעמד שבו נפגשים האתת וארדיטי עם הבכיר בסולם ההיררכי – אדון קנאות, שתהילתו בפי כל: "הוא מוחזק בעיני הרבים כל-יכול... דבר לא נעלם מעיניו החודרות... בשעת הצורך אינו נמנע מלחרף ולגדף גדולים וקטנים... הקפדתו על הסדר ועל הנוהג הייתה למשל, ומידותיו, כך אומרים, מידות צדק הן". אף שהאתת מסכם את סגולותיו של הבכיר הזה, הוא רומז בה בעת, באמצעות ההערות "הוא מוחזק בעיני הרבים" ו"כך אומרים", שיחסו אל השלֵמות שהציבור מייחס למנהיגו הוא אירוני, ואין הוא בטוח כלל שאדון קנאות ראוי לתארים האלוהיים שהציבור הדביק לו.

התרשמותו השלילית של האתת מהבכיר בהיררכיית השלטון משתקפת בתיאור הופעתו התיאטרלית והנלעגת של אדון קנאות ביתיר. כמנהגו, מגיע אדון קנאות ליתיר בקרוניתו האדומה, שצבעה הוא צבע המהפכה הסוציאליסטית, ובמועד המעצים את דמותו – בתחילתה של סערה עזה. אך הופעה דרמטית ומרשימה זו אינה מתיישבת עם מראהו של אדון קנאות מקרוב. האדם הבכיר, שהכל מהללים אותו כמנהיג מהפכן וכל-יכול, ניגלה לאתת כגוץ בעל כרס קטנה – דמות עלובה ונלעגת המתאמצת להסתיר את כיעורה בעזרת מעיל גדול וכובע משונה.

גם התנהגותו של הבכיר במהלך הפגישה – מאכזבת. רוב הזמן שתק ומדי פעם התנמנם, וגם כאשר היהעֵר, לא התרכז במידע החמור שבפי ארדיטי, אלא הפתיע את מנהל התחנה הנאמן בתמיכתו ברעיון האנרכיסטי של הצעירים, אותו הלל כ"רעיון גדול". לשווא ניסה ארדיטי להבהיר לאדון קנאות את מניעיהם הפסולים של הוגי הרעיון ולהסביר לו שזהו רעיון מסוכן, שימיט אסון על הרכבת ועל נוסעיה. אולם, אם מיהירות ואם מפיזור רוח, השתיק אדון קנאות את הנחות ממנו בסולם ההיררכי, ובלשון מליצית ועמומת מובן המליץ לארדיטי, שלא לעמוד בדרכם של הצעירים כאשר יבצעו את הורדת הרכבת המהירה ממסילתה בהגיעה ליתיר.

גם בסיפור "גאות הים", המתאר בית סוהר נידח ומבודד, בולט שהמיתקן מופעל בהצלחה בעזרת סולם היררכי. על עשרים ואחד הרוצחים שנכלאו בו למאסר עולם מופקדים שישה סוהרים: רב-סוהרים, ארבעה סוהרים ותיקים וסוהר טירון שרק חודש קודם לכן סיים את ההכשרה לתפקיד. מפקדי הקורס הציבו את פרח הסוהרים במקום הנידח הזה, כי הסיקו משתקנותו שיוכל לשלוט ביצריו, כנדרש מסוהר בכלא שהעבודה בו תובענית ומסוכנת כל כך. עד כמה שגו בשיפוט אופיו יתברר מהמשך הסיפור.

כמו ב"מסע הערב של יתיר" גם כאן הוטל תפקיד המספר על הניצב בתחתית הסולם ההיררכי בכלא. מאחר שהסוהר-הטירון מעלה על הכתב את סיפור האירועים בשבוע שבו גואה הים ומאיים על חיי דייריו של המיתקן – אסירים וסוהרים כאחד – מבליט המספר בפתיחת הסיפור את נאמנותו לניצבים מעליו בהיררכיה, שמעמדם מעוגן ב"ספר התקנות" של בתי הכלא, המפרט את כל הדרוש להפעלת בית סוהר של המלכות באופן תקין וחוקי.

כמו בסיפור "מסע הערב של יתיר" גם כאן מצטיירת ההיררכיה כאיתנה כל עוד אין היא עומדת בפני מצבים חריגים וקשים, אולם ברגע שהשגרה משתבשת, היררכיה זו נחשפת בקלונה. ואכן, בהתקרב הסערה נאחז מפקד בית הכלא באחד מסעיפי "ספר התקנות" – שספק אם הותאם במיוחד עבור המיתקן שעליו הופקד – ועוד לפני שהתחילה גאות הים, נטש את המיתקן יחד עם הסוהרים הוותיקים.

בעשותו כך סטה באופן חמור מהכתוב ב"ספר התקנות", שעליו לכאורה הסתמך. במצב חירום, נכתב שם, רשאי רוב הסגל לעזוב את בית הכלא, אך רק לאחר שנבחרו להישאר עם האסירים "שומר או שניים, מתנדבים ראויים לתפקידם". התקנון אינו אוסר על רב-הסוהרים עצמו להתנדב לתפקיד ובכל מקרה חובתו הייתה לברר אם נמצא מתנדב לתפקיד מבין הסוהרים הוותיקים. אך הוא התחמק מאחריותו והטיל את המשימה המסוכנת והתובענית על הניצב בתחתית הסולם הפיקודי – פרח הסוהרים הבלתי מנוסה.

הדמיון בין שני הסיפורים ניכר גם בתיאור הפיזי של העומד בראש הסולם הפיקודי. כמו אדון קנאות ב"מסע הערב של יתיר" כך גם רב-הסוהרים ב"גאות הים" הוא קטן קומה וארשת חמורה נסוכה על פניו, אך בה בעת "עיניו יוקדות באיזו תאווה גלויה". תאוותו זו של רב-הסוהרים מתבטאת באופן שבו הוא מלטף את צמד הכלבים – סמלי מעמדו. הוא מלטף את הכלבים בהתמכרות, כמו מעודד אותם לבצע את התפקיד היחיד שלימד אותם לבצע מדי יום: להזדווג בעוד הוא צופה בהם.

פרח הסוהרים מבחין ב"ברק עורמה" בעיניו התאוותניות של מפקדו, ולכן גם אינו חושש לחשוף במעמד הזה, שבו "נידב" אותו מפקדו להישאר בימי גאות הים עם האסירים, את תשוקתו: להיות שליט בלעדי של המיתקן. ואכן, אינו מסתפק בצרור המפתחות של בית הכלא ובנשק שיימסר לו, אלא מַתְנֶה את הסכמתו בכך שיישאר סוהר יחיד ושגם צמד הכלבים של המפקד יופקד בידיו. נכונותו הנלהבת לקבל על עצמו את התפקיד, שמנוסה ממנו היה צריך להיבחר לו, מלמדת שלא ממש הבין את המשימה שהתנדב לה: לנטוש בהגיע הגאות את האסירים למותם בטביעה, בעודם נעולים בתוך תאיהם ולהימלט משם באמצעות הסירה של הכלא.

מרגע שהשליטה באסירים עוברת לידיו, ובמקביל לעליית מפלס המים, מתגברים ספקותיו במוסריות המשימה שהתנדב לה. במשך השבוע, שבו הפך לשליט יחיד של בית הכלא, התעמק ב"ספר התקנות" וגם ביומנים – ובהם פירושיו של מפקדו לסעיפים שונים בספר – בתקווה למצוא בהם הצדקה להוראה שקיבל. ומשאינו מוצא באלה מענה ללבטיו המוסריים, הוא מתחיל לאבד בהדרגה את שפיותו.

אף שהותר לו להפקיר את האסירים נעולים בתאיהם, כאשר תחמיר סכנת הגאות, לא נמלט על נפשו, וכאשר הבין את משמעות מצבו וידע לראשונה להגדירו במילה "הפקר", כלומר: אנרכיה, כבר היה קרוב לאובדן בינתו. בשיא יאושו מרד ב"ספר התקנות" וביצע מעשה אנרכיסטי מובהק. בניגוד להוראות הספר שחרר את האסירים מתאיהם, ריכז אותם בחדר מפקדו וקרא באוזניהם את התקנות בתקווה שאולי הם "יבינו את החוק המפקיר אותם". בכך גזר במו ידיו את גורלו והפך טרף לצמד הכלבים בתא, שבו כלאו אותו האסירים לפני שברחו אל החופש.

אף שב"חתונתה של גליה" מוצנעת יותר ההיררכיה בין הדמויות, היא קיימת וממלאת תפקיד זהה לזה שהיא ממלאת ב"מסע הערב של יתיר" וב"גאות הים". הפעם ההיררכיה היא בין אוהביה של גליה: הראשון, ארדון, היה בן הכיתה שלה; השני, עידו, היה המדריך שלה בתנועה; השלישי, איתי, היה יחד איתה בהכשרה בהיאחזות הנח"ל; ואילו הרביעי הוא דני מקיבוץ שדות-אור, שבפתיחת הסיפור נודע כי גליה עומדת להינשא לו, לאחר שהכירה אותו בהכשרה, בעקבות פרידתה מאיתי. באשר ל"מספר", מתברר, שבסיום הקשר של גליה עם איתי ובלי ידיעתה, הוא הגדיר את עצמו כאוהב הרביעי שלה, אך למעשה, משום שהיסס לפנות אליה, כבר הידקה את הקשר עם דני מקיבוץ שדות-אור, הרביעי באוהביה. לכן יכול המספר למנות את עצמו רק כחמישי והאחרון ברשימת אוהביה, זה הנמצא בתחתית הסולם ההיררכי של מחזריה.

במשך כל השנה ששהה עם גליה בהיאחזות, לא העז לפנות אליה, אלא מולל גבעולים בפיו וצופה בה מרחוק. אחרי שנודע לו משיחות החברים שגליה מקיימת קשר אהבה עם מישהו בקיבוץ שדות-אור, הרגיש שאינו יכול עוד להישאר בהכשרה, ולכן פורש מהגרעין ועוזב את המשק. ודווקא אז, כשהיה כבר רחוק ממנה, לפתע אזר אומץ ושיגר אליה "מכתבים תמוהים" לקיבוץ שדות-אור, הקיבוץ של דני, שאליו הצטרפה בסיום ההכשרה. בעקבות המכתבים גם נסע לקיבוץ, פגש את גליה וגילה לה את אהבתו אליה, אך היא, ש"שמעה ושתקה מזועזעת" – דחתה אותו. וכעת, אחרי שנודע לו ממודעה זעירה בעיתון, כי גליה עומדת להינשא לדני, הרביעי במניין אוהביה, בחר להגשים את אהבתו לה באופן היחיד שנותר לו – בשנתו בחלום.

החידוש בסיפור הזה (שהופיע לראשונה בחוברת "קשת" בשנת 1960, כשנה אחרי פרסום "מסע הערב של יתיר" וכשנתיים לפני פרסום הסיפור "גאות הים", בעיתון "למרחב") הוא בהעתקת עיקרו של הסיפור מהמציאות הקונקרטית-חושית למציאות הווירטואלית-דמיונית של החלום. אחרי הסיפור הזה יתמיד יהושע להסתייע בפסיכולוגיה בכלל ובחלומות בפרט וגם יגביר את השימוש בהם בעלילות הרומנים שלו כדי לנמק ולהצדיק בעזרתם את מעשיהם האנרכיסטיים של הגיבורים.

הידיעה שגליה עומדת להינשא לדני הציתה את קנאתו של המספר לה. בממשות אין הוא יכול לעשות דבר כדי למנוע את נישואיה לדני, אך בשנתו נפתחות בפניו כל האפשרויות להגשים מעשה זה. שום טאבו מוסרי-חברתי אינו אוסר עליו להתערב בחלום בחייה של גליה ולנסות לא רק למנוע ממנה את הנישואים לדני, אלא גם להציב את עצמו לצידה כחתן במקומו. כלומר: ההבדל העיקרי בין סיפור הזה לשני קודמיו הוא שגיבור הסיפור הזה מימש בחלום מעשה אנרכיסטי, שגיבורי הסיפורים הקודמים מימשו במציאות החושית.

חלומו של המספר מתחיל בנסיעה לקיבוץ שדות-אור. תיאורו של האוחז בהגה מזכיר את תיאורי הבכירים בשני הסיפורים הקודמים: נהג האוטובוס הוא מוזר במראהו (ראש ענק על גוף גמדי ושמן), מוזר בלבושו (בגדי מסע ירקרקים "עתירי כיסים, פריפות ואבזמים") ומוזר בהתנהגותו (משליך זיתים אל פיו "המשורבב בחמדנות"). דומה שבנהיגה הפראית והמסוכנת שלו, שמתעלמת ממצב הכבישים ובזה לחוקי הנהיגה הזהירה, מעודד הנהג את המספר לבצע בחלומו מעשים אנרכיסטיים, שכמותם לא היה מעז לבצע אילו היה עֵר.

ואכן, בחלומו לא התקשה המספר לצרף לנסיעה את שלושת האוהבים הראשונים של גליה, וכאשר התייצבו ארבעתם בחדר האוכל של הקיבוץ – מקום החתונה – קידמה גליה את פניהם בנימוס, לחצה את ידו של המספר, ובקול דועך אמרה: "כמה יפה שבאתם אל שמחתי'".

אך כשהתברר למספר שארבעתם הגיעו באיחור, אחרי שהטקס כבר הושלם, החליט לבצע תפנית בתוכניתו: להפריד את דני מגליה ולשכנע אותה להצטרף אליו. ואכן, בהמשך החלום, המפתיעו ארבעתם את דני בחדרו, ובדיוק כשעסק בהחלפת לבוש החתונה לבגדי בית, אחזו בו והצמידו אותו למיטת הכלולות. אחר כך מנו אחת לאחת את מגרעותיו וסחטו ממנו הודאה שלא מאהבה התחתן עם גליה. אף שהחתן נכנע לדרישתם, המשיך המספר להכותו עד שהיה שכוב על הרצפה לרגליו, ומי יודע מה היה עולה בסופו אלמלא נכנסה אז גליה לחדר והצילה את חייו.

בהמשך החלום הוליכה גליה את המספר אל מחוץ למשק וספק מבקשת ספק פוקדת עליו : "לך. למען השמים". אך הוא המשיך להצהיר שוב ושוב על אהבתו אליה וגילה לה שבדעתו להקים אוהל מחוץ לגדר הקיבוץ ולהמתין שם עד שיבשרו לו שדני מת ושהיא כבר פנויה להיות שלו. המספר עוד הספיק לראות את גליה בוכה לפני שנאחז באוטובוס, שנהגו לא האט לכבודו גם כעת את מהירות נסיעתו, והשחיל את עצמו דרך החלון לתוכו ונרדם. בשלב זה, קרוב לסיומו של החלום, התעורר המספר וראה לראשונה מקרוב "פני תאווה שמנים ואדומים" – פניו של הנהג עמד מעליו ב"מלוא קומתו הגמדית" וביקש את רשותו לסיים את הנסיעה ולחתום בכך את השתתפותו בחלום.

אף ששלושת הסיפורים שונים, בולטים מאוד קווי הדמיון ביניהם: בעלילותיהם מתרחש אירוע מרדני-אנרכיסטי בעידודו של הבכיר בסולם ההיררכי, ובשלושתם מבוצע האירוע האנרכיסטי על-ידי מי שניצב בתחתית הסולם – זה המשמש גם כ"מספר" העלילה. בולט גם הדמיון בין הדמויות בשלושת הסיפורים – הן בין הבכירים (אדון קנאות, רב-הסוהרים ונהג האוטובוס) והן בין המספרים המוצבים בתחתית הסולם ההיררכי.

הבכירים דומים בפיזיונומיה שלהם: הם נמוכי קומה, שמנים ובעלי מראה דוחה, ונראים גרוטסקיים בבגדים הגדולים ממידות גופם, שבעזרתם הם מסווים את עליבות המראה החיצוני שלהם. בעיני שלושתם משתקפת תאוותנות המסבירה את הגחמנות שבמעשיהם ובהחלטותיהם. עיניו של אדון קנאות "פוזלות ולחות" והוא יונק בתאווה את המקטרת שלו. עיניו של רב-הסוהרים "יוקדות באיזו תאווה גלויה", ואילו לנהג האוטובוס "פני תאווה שמנים ואדומים". בשלושת הסיפורים מתקשרת סערה להופעת הבכירים: בסערה מופיע אדון קנאות ומתיר לצעירי יתיר לבצע את החבלה ברכבת; עקב הסערה שעומדת להביא את הגאות לאי מעביר רב-הסוהרים את האחריות על בית הסוהר לפרח הסוהרים חסר הניסיון; ובנהיגה פראית וסוערת ממריץ נהג האוטובוס את המספר, שגליה דחתה את אהבתו, לבצע בחלומו מהלכים נועזים להכשלת נישואיה לדני.

לדמויות המספרים העניק יהושע את קווי האופי ואת ההתנהגות הטיפוסית של אלה המוצבים בתחתית הסולם ההיררכי. ממקומם הנחות הם מפגינים כלפי חוץ נמיכות רוח וכניעה לבכירים מהם בסולם הפיקודי, אך בה בעת הם מטפחים בצנעה שאיפה עזה לרשת את מקומם. עקב כך הם מתאמצים לזהות אצל הבכיר מהם את חולשותיו ומגרעותיו. והם מצליחים בכך, משום שגם בהם חבויה תשוקה לכוח ולשליטה, וגם להם טמפרמנט מרדני-אנרכיסטי. לפי שעה הם זהירים במעשיהם, אך בהזדמנות המתאימה יעוטו על האפשרות לבצע את הפעולה האנרכיסטית שתשדרג את מיקומם בסולם ההיררכי. ולכן, אף שהם מודעים לאסון הצפוי עקב ביצוע פעולה כזו, הם לא יימנעו מנקיטה בה, כי מקובלת עליהם סיסמת מרדנים-מהפכנים-אנרכיסטים נושנה, שכדי לכונן עולם חדש ומתוקן צריך וגם מוצדק להחריב עולם ישן ופגום שאין לו תקנה.

קווי דמיון אלה בין שלושת הסיפורים מסייעים לבסס להם פירוש, הקושר את עלילותיהם למציאות הישראלית בסביבת הזמן שבו נכתבו והתפרסמו.

על-אף "מוזרותם" של הסיפורים, עומס הסמלנות וההעלמה המכוונת של פרטים אשר היה בהם כדי לציין את זיקתם למציאות ישראלית מוגדרת, שיקף יהושע בעלילותיהם את מצבה של מדינת ישראל בשנות החמישים. בשלושת הסיפורים המחיש "עולם" שנשלט על-ידי חוקים שאבד עליהם הכלח ואשר מונהג על-ידי בכירים שאינם מסוגלים לחולל ביוזמתם שינויים כלשהם בהתנהלותו. "העולם" בסיפורים אלה המחיש באופן אלגורי את תחושת הישראלים באותם ימים כי הם מבודדים מהעולם, מנותקים מהמתרחש בבירות אירופה המערבית ונתונים במצור של מדינות ערב. הרגשת מחנק זו משתקפת בסיפורים במיוחד אצל הצעירים, המואסים בשיגרה ומצפים לשינוי שיבטיח להם עתיד אחר, מעניין וטוב מההווה.

פירוש זה מתאים לשלושת הסיפורים, אך לשניים מהם – "מסע הערב של יתיר" ו"גאות הים" – ניתן להוסיף אקטואליזציה מיוחדת: בשניהם מבטאים המספרים, המוצבים בתחתית הסולם ההיררכי, את אכזבתם מהבכירים, שלא רק במראם החיצוני הם מוזרים ומגוחכים, אלא גם בהחלטותיהם אין שיטה והיגיון – ועקב כך כשלו כמנהיגים בשעת מבחן. אכזבה זו ביטאה את המסקנה שאליה הגיעו הצעירים בני דורו של יהושע בתקופה שבה נכתבו שני הסיפורים: שהגיע המועד להדיח ממעמדה את המנהיגות הוותיקה מדור העליות, דורו של בן-גוריון, ולהחליפה במנהיגים מדור הצברים, דורם של משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין.

מסקנה זו הבשילה אצל יהושע ואצל בני המשמרת שלו בהשפעת האירועים שהסעירו את החברה הישראלית בשנות החמישים: תוצאותיה המדיניות המאכזבות של ההצלחה הצבאית במלחמת סיני (1956), משפט "שורת המתנדבים" (1957) שחשף מעשי שחיתות של מנהיגי מפא"י (נַפּוֹטיזם, פרוטֶקְציה למקורבים, שיטת הפתקים), מרד ואדי סאליב נגד אפליית המזרחיים בחברה הישראלית (1959), ומעל לכל – פרשת "עסק הביש" (1954).

כזכור, הולידה פרשת "עסק הביש" מחלוקת בין דוד בן-גוריון לבין פנחס לבון בשאלה "מי נתן את ההוראה?", מחלוקת שהעסיקה את הציבור בארץ והרעילה את האווירה בה תריסר שנים נוספות. הזיקה לפרשת "עסק הביש" בולטת מעט פחות בסיפור "גאות הים", אך היא כמעט גלויה בסיפור "מסע הערב של יתיר". הדמיון בין עלילת הסיפור הזה ל"פרשה" בולט בעיקר בסיומו האירוני של הסיפור: למרות שאדון קנאות, בעל המראה וההתנהגות הבן-גוריוניים, עודד בתשובתו העמומה את הצעירים להסיט את הרכבת ממסלולה ביתיר ולמעשה "נתן את ההוראה" לבצע את פעולת החבלה שגרמה אסון, מי שהואשם לבסוף באסון היה דווקא ארדיטי, מנהל התחנה הזקן והמסור, שהתנגד לפעולה זו וגם הזהיר מפניה, המזכיר מאוד ביושרו את פנחס לבון.

אך גם פירוש מצומצם יותר ואקטואלי פחות לסיפורים אלה, הרואה בהם ביטוי לתחושת המחנק והמצור שהרגישו ישראלים בעשור הראשון לקיומה של המדינה – מביא למסקנה, שכבר בשנות החמישים ביטא יהושע את הטמפרמנט המרדני-פרובוקטיבי שלו, וזאת באמצעות עלילותיהם שיש בהן פעולה אנרכיסטית, שנועדה לחולל שינוי בהתנהלות הסטיכית של החיים. מסקנה זו לא הובלטה אז מספיק בביקורת על סיפוריו אלה, משום שבימי המאבק ההם בין שתי המשמרות בספרות, שהיו למעשה ימי "הסער והפרץ" האחרונים בתולדות הספרות הישראלית עד כה, לא אובחנה מרדנותו של יהושע כקיצונית יותר מזו של שאר סופרי "הגל החדש". הביקורת שייכה את מרדנותו למהפכת המשמרת החדשה, שמאסה בפואטיקה הריאליסטית של סופרי המשמרת הקודמת, סופרי "דור בארץ", והעדיפה את הסגנונות האוונגרדיים, שהיו מקובלים בשנות החמישים בספרות המערב: הסימבולי, האלגורי, האבסורדי והפנטסטי.

אף שלטמפרמנט המרדני המיוחד שלו כבר נתן יהושע ביטוי בולט למדי בקובץ סיפוריו "מול היערות" (1968) ובנובלה "בתחילת קיץ – 1970" (1972), רק אחרי הופעת הרומן שלו – "המאהב" (1977), שבו הגיב על תוצאות מלחמת יום הכיפורים, אובחן מקומה המכריע של המרדנות ביצירתו. יתר על כן: במעבר לכתיבת רומנים, שהתאימו יותר להבעת השקפתו הפוליטית – אשר הלכה והתגבשה אצלו בהשפעת מלחמת ששת הימים ובהשפעת מלחמת יום הכיפורים – הפליג יהושע הרבה מעבר לשני ביטוייה של מרדנותו בסיפוריו המוקדמים: בחידושים הפואטיים של המשמרת הספרותית שלו ובהסתייגות הצברית של בני גילו מהמנהיגים "הדינוזאורים" מדור העליות. ברומנים הוא החל להציע רעיונות אנרכיסטיים בנושאי העם היהודי והמדינה, ולכן ניתן לראות בהופעתם את חתימת הפרק המרדני ביצירת יהושע ואת פתיחת הפרק האנרכיסטי בה.