|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הגיע הזמן שכל חלקי העם יכירו טובה לאלוהים ואדם על עוף החול המודרני בדמותה של מדינת ישראל ויפסיקו לעצום את עיניהם בכפיות טובה אל מול המציאות המדהימה, בה עמנו עלה מתוך האפר וכונן לעצמו - לאחר אלפי שנות פזורה וגלות - ריבונות על אדמתו ההיסטורית
|
|
מכירים בטובה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
"הכרת הטוב" הוא הערך האנושי הבסיסי ביותר. הכרת הטוב והיפוכה הרע - כפיות טובה - הן המתגים הראשוניים של חוש הצדק. הרשע האולטימטיבי בכל מדיה שהיא, הוא לאו-דווקא הנהנתן או הפסיכופת, אלא דווקא זה המחזיר רעה תחת טובה. מעשה שכזה יצעק "לא הוגן" מכל נקבוביות גופנו. ולחלופין, החזרת טובה תחת שכזאת, תספק כל חוש צדק ואף תיראה לנו תואמת התאמה מושלמת להיגיון.
את הכרת הטוב פוגשים אנו כערך אולטרה-חשוב דווקא ביהדות ואף מעבר לפרופורציות הנראות לנו כהוגנות. במסכת בבא קמא [צב:] מקשר רבה בר מרי את הפתגם העממי: "בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא" (בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן/עפר) לפסוק בדברים [כ"ג, ח']: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". על-אף כל הסבל שהעבירו המצרים את בני ישראל, העבדות והרצח - בכל זאת אל לנו לתעב אותם כהכרת הטוב על שקיבלו אותנו לארצם בימות הרעב. פתגם עממי זה מובא גם במדרש רבה על פרשת מטות, שם מסופר שמשה שלח את פנחס למלחמה במדיינים ולא יצא בעצמו, שהרי גדל במדיין ובור ששתית ממנו... אף טעמה של מצוות כיבוד אב ואם - אחת המצוות הבסיסיות ביהדות שאף נחקקה בעשרת הדיברות - כפי שמביא ספר החינוך [מצווה לג] הוא הכרת הטוב בסיסית: "משורשי מצווה זו: שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוהים ואנשים. ושייתן אל ליבו כי האב והאם הם סִבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל עבודה ותועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו".
לפי היהדות, הכרת הטוב צריכה להיות כל-כך מושרשת באדם עד שאפילו לחפצים דוממים יש להכיר טובה. ולכן - מספר לנו המדרש - לא משה הוא זה שהרים את ידו על היאור ועל האדמה בשלוש המכות הראשונות, אלא אהרון אחיו, שהרי היאור הציל את משה כשהיה אך תינוק והאדמה בלעה את המצרי הנוגש שמשה הרג.
כפיות טובה, לעומת זאת, נתפשת ביהדות כשורש כל רע. מסע בני ישראל במדבר מלא בתלונות כפויות טובה של העם כנגד משה ואלוהים. "זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים. ועתה נפשנו יבשה, אין כול-בלתי, אל-המן עינינו" [במדבר י"א]. "ויאמרו אלהם בני ישראל, מי-ייתן מותנו ביד-יהוה בארץ מצרים, בשבתנו על-סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע; כי-הוצאתם אתנו אל-המדבר הזה, להמית את-כל-הקהל הזה ברעב" [שמות ט"ז]. אלוהים הוציא אותם מעבדות לחירות. אבל המן לא מספיק ערב לחכם, הם מעדיפים את הזיכרון הסלקטיבי של שפע-העבדים ש"היה" מנת חלקם במצרים. "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן" [ישעיהו א', ג'], מוכיח ישעיהו הנביא את עם ישראל. הכרת הטוב וזיהוי מקורו זהו דבר כל-כך בסיסי, שאף חיות ניחנות בו. בסופו של דבר, כפיות הטובה של דור המדבר מחסלת אותו לתוך חול הנדודים וכפיות הטובה של תקופת המלכים, מחריבה את המקדש ומפזרת את העם לארבע רוחות השמיים.
|
|
חרדים, מדינת ישראל ואלוהים
|
|
|
|
מחוסרי הכרת הטוב [צילום: פלאש 90]
|
|
|
מקומם, אך לא מפתיע, לגלות שמסורת הקיטורים במדבר לא הסתיימה עם מאורע כזה או אחר בהיסטוריה היהודית. אפילו היום, בשנת תשע"א, אלפי שנים לאחר יציאת מצרים, אנו ממשיכים לשמוע את אותה מנגינה עלובה של "בשיבתנו על סיר הבשר". את קורבנותיהם של החלוצים מעליית תלמידי הגר"א אי-שם בתחילת המאה ה-19 ועד אותם חיילים אלמוניים, אודים מוצלים מאש שירדו מהאונייה לתוך תופת לטרון וצפון הנגב, "מנציחים" אותם יהודי-מדבר באדישות מזלזלת במקרה הטוב, ובהוקעה ובוז במקרה הפחות טוב. "היה עדיף לנו בלי המדינה", מזינים הם את המיתולוגיה כפוית הטובה בעודם זוללים מהיבוס ככל צורכם, משמינים ובועטים כל חג עצמאות מחדש. היכן הכרת הטוב על שאינכם דהימים יותר ולא אזרחים סוג ב'? היכן הכרת הטוב שפסקתם להוות מטרות לפוגרומים ולעלילות דם? היכן הכרת הטוב על ישיבה בארץ מתפתחת ופורחת ולא במדינת עולם שלישי? היכן הכרת הטוב על אותו דם שנשפך רק כדי שתחיו לפי דרככם מבלי לתת חשבון לאף אחד? היכן הכרת הטוב על אותן טיפות זיעה ודמעות הספוגות ביסודות הבניין הקרוי מדינת ישראל? היכן הכרת הטוב על מדינה יהודית שבה יש לדת ולמסורת כל-כך הרבה מקום? היכן אותה הכרת הטוב שמוכתרת כערך עליון ביהדות שאתם כל-כך חרדים לה? ואם לא למדינה ולאנשים שדאגו ודואגים לה, אז לפחות קצת הכרת הטוב לאלוהים. האם לא הוא קיבץ אתכם לאחר אלפי שנות גלות בארץ המובטחת? האם לא בגללו עולם התורה שלכם פורח ומשגשג כאן? האם לא הוא נתן לכם את מדינת ישראל? האם אתם כל-כך עיוורים לתהליך המדהים שקרה כאן, שאתם מעדיפים להמשיך לזעוק ולכמוהה לקישואים ולאבטיחים ש"אכלתם בגלות"? ולא, לא מדובר על הסוגיות הנדושות של צבא, עבודה והשתלבות כללית בחברה הישראלית. נושאים אלו חשובים, אך הם לא העיקר. מדובר על הכרת טוב פשוטה לאלוהים ואדם. פקיחת עיניים למתנה ולנס, והבנה שקרה כאן משהו טוב, משהו מדהים, דבר שלא קרה כבר אלפי שנים. כן, ודאי, לכולם יש טענות. המדינה, ככל מדינה, אינה מקום מושלם ורב כאן המקולקל והחסר - אך האם לעד תמשיכו ללכת בדרכם כפוית הטובה של המרגלים ותוציאו דיבת הארץ? האם חצי הכוס הריקה הפכה לנוף היחיד בהשקפתכם? בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, אולי בגלל שהפלא היה כל-כך קרוב, השתתפו מנהיגי החרדים בשמחה והבינו שלאחר אלפי שנות גלות עם ישראל נולד מחדש. "זכינו לראות כי פקד ה' את עמו להושיענו באתחלתא דגאולה", כתב רבה של הבירה, הרב פרנק. "הקב"ה שלח לנו מתנה, את מדינת ישראל", כתב הרב איסר זלמן מלצר. אפילו הרב אלישיב חתם בזמנו על כרוז הנושא את המילים: "נודה לה' על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו לראות את הניצנים הראשונים של קיבוץ גלויות עם הקמתה של מדינת ישראל". אישים כמו האדמו"ר מסדיגורא והרב מפוניבז' תלו דגלי ישראל ביום העצמאות על בתים ומוסדותיהם. אישים אלו בזמנו ראו את המציאות כמו שהיא, ואת כל התלונות שהיו להם הם שמו בפרופורציה לגודל המעשה. אך עם הזמן חזר הציבור החרדי לגלותיות, לכפיות הטובה ובעיקר לעצימת העיניים הבדלנית מול מציאותה של מדינת ישראל. הגיע הזמן שהציבור החרדי (לפחות זה המתון) יפקח את העיניים ויחדל מכפיות הטובה המדברית/גלותית ויכיר טובה על מדינתו, מדינת היהודים.
|
|
| תאריך:
|
11/05/2011
|
|
|
עודכן:
|
11/05/2011
|
|
ראובן שליט
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
חנה שרה
|
11/05/11 22:02
|
|
|
|
2
|
|
חנה שרה
|
11/05/11 22:10
|
|
|
|
3
|
|
חנה שרה
|
11/05/11 22:19
|
|
צה"ל ממשיך במאמציו לגרש את תושבי הכפר הפלסטיני אמנייר, שבדרום הר חברון.
|
|
|
|
|
רוב מכריע ממדינות העולם בשלות להכיר במדינה פלשתינית; השמאל הקיצוני בישראל בעידוד התקשורת - גם; אך בעניין זה - הרוב לא קובע. הפלשתינים קובעים. והם לא רוצים, לא מתאימים ולא מסוגלים לנהל מדינה, כי מדינת טרור - לא תתאפשר להתקיים לאורכה של מדינת ישראל ולא ייתכן כי תיכון.
|
|
|
|
|
הפרה שזופה הייתה המניבה מכל הפרות ברפת - 40 ליטר ביום. אלא מה, לעתים קרובות לאחר שנתנה דלי מלא, הייתה בועטת והופכת את הדלי. למדנו שיש תופעות מרשימות שמביאות אותנו להתפעלות, ולפתע הופכות את הדלי.
|
|
|
|
|
השבוע המתקרב יפגיש אותנו עם פרשות "בהר בחוקותי" המסיימות את ספר ויקרא. במיוחד פרשת "בהר" מאתגרת אותנו כחברה במחויבות למניעת נפילה והתמוטטות של הפרט מבחינה כלכלית. עלינו כחברה מוטלת חובה למנוע שאדם בחברה הישראלית יָמוּךְ.
|
|
|
|
|
ביום 13.4.2011, ניתן פסק דינה האחרון של כבוד השופט אילה פרוקצ'יה, בשבתה בבית המשפט העליון. אל פסק הדין הצטרפו והחמיאו לשופטת השופטים גובראן ורובינשטיין. על-פי המנהג בבית על הגבעה בירושלים, פסק דין אחרון של שופט לפני פרישתו הוא מעין נוצת טווס צבעונית המתווספת אל זר עלי הדפנה שכבר קטף הפורש במהלך שנות שיפוטו. במקרה הזה נוצת הטווס דהוייה למדי ולכל היותר היא נראית כנוצת ברווז מקרטע הראוייה לשמש לביעור חמץ ערב חג הפסח, בתוספת כף עץ הקשורים יחד בקטע סדין ישן (כך היה אבי נוהג).
|
|
|
|
|
