ביאליק ואצ"ג - על אהבת סופרים

במאמרו של בלפור חקק שהתפרסם באתר זה (14.6.11), תחת הכותרת "אצ”ג מתפלמס עם ביאליק ב'כלפי תשעים ותשעה'" [ראה משמאל] כותב המחבר: "אצ"ג מלגלג על ביאליק שהפסיק לכתוב, עבר להתגורר בארמון ביתו החדש...". הכותב חוזר באמירה זו על אותה האשמה שהשמיעו אנשים באוזניו של ביאליק ביחס לדברים שכתב עליו אצ"ג. אותם אלה, אשר ביקשו כביכול להגן על ביאליק מנחת עטו הזועם של אצ"ג, לא ידעו או לא תפשו עד כמה הייתה עמוקה ההערכה ההדדית בין שני הסופרים. ביאליק ידע והבין, כי כל שכתב אצ"ג ביחס לו, היה מתוך מעמד של אוהב.

בזכרונותיו של אחד מעוזריו של ביאליק (התפרסמו ב"הדואר", ניו-יורק, 27.4.1945) הוא מספר כי השתומם לראות את אצ"ג בא יוצא ונכנס אצל ביאליק, וביאליק מחבקו ומשוחח עמו בידידות ובאהבה. הוא הביע את השתוממותו לפני ביאליק, שהרי זה אותו אחד שתקף אותו בספר שיריו "כלפי תשעים ותשעה". על כך ענה לו ביאליק:

"מה אתה משתומם ומתפלא, שאני מקבל בידידות ובאהבה את א.צ. גרינברג? אומנם הוא שופך עתה קיתונות של שופכין על כולנו יום יום ב"דואר היום", אבל באיזה כשרון כתובים מאמריו אלה?! אני רואה בו אחד מגדולי משוררינו. אין בשירתנו משורר, שבחוזק הביטוי ידמה וישווה לו. שונאיו ומתנגדיו הרבים טוענים כי הוא פובליציסטן בשורות מנוקדות. השורות אומנם ארוכות, לפעמים ארוכות יותר מדי, אבל הוא משורר. הוא משורר גדול, בעל פתוס ולשון, ושירתו חזקה ועושה רושם חזק. מי שהוא כתב עליו שהוא "מטפס על הקירות". וכשפגשתי את הכותב אמרתי לו: שוטה גדול אתה. אתה חושב את זה לחסרון גדול, אבל במה דברים אמורים, בעוורים שאינם רואים כלום על הקירות.

"אבל לגרינברג יש עין רואה ובוחנת, והוא רואה מה שהוא על הקירות או מעבר לקירות, ומפני כך הוא מטפס עליהם, וזהו סוד השירה שלו. יש לו מלבד הביטוי החזק, גם פתוס, והעיקר, רגש אמיתי בלתי-מזויף וגם רעיון מרכזי, רעיון הגאולה. מי שרוצה להוריד את גרינברג מגדולתו, צריך להוכיח כי הוא עצמו גדול באמת, וגרינברג אינו ולא כלום. אך עדין לא נמצא האיש שיוכיח זאת, וגרינברג הוא המשורר של דורנו. ומפני שאני בטוח בכך, אני שם לב לכל מעשי-הילדות שלו, לכל ההתרברבות וההתנפחות שלו. אני שם לב לקולותיו ולהתנפלויותיו, כי אני רואה לפני לא את גרינברג הרביזיוניסטן, בוגד כביכול, המחרף את מערכות הפועלים, שאצלם היה אתמול ואולי יהיה גם מחר, אלא את גרינברג המשורר. הוא כשרון כביר שאין דורנו אולי ראוי לו. בכל אופן עתיד גרינברג לתפוס מקום בכותל המזרח של שירתנו ולהיות מהראשונים בו".

כאשר מבקשים להביא מכתביו של אצ"ג באשר להתייחסותו לביאליק והקשר ביניהם, יש לבחון את הדברים מתוך מכלול היצירה. אצ"ג, שהיה חסכן במתן מחמאות והערכות לגבי יצירותיהם של אחרים, כינה את ביאליק "עוגב השירה העברית", תואר שאין שני לו. אבל אצ"ג לא הסתפק בכך. במקום אחר בספרו "כלפי תשעים ותשעה" (כל כתבי אצ"ג, כרך ט'ז, עמוד 202) כתב: "הוא היה ונשאר הבית הראשון בהדרו במלכות השירה העברית". ובמקום אחר, במאמר "ביאליק והננסים" שפרסם אצ"ג ב"דבר" מיום 24.12.1926 (כל כתבי אצ"ג, כרך ט"ז, עמוד 123) כתב: "...שביאליק—תפילין-של-ראשה".

על-כן, האמירה לפיה אצ"ג לגלג על ביאליק, אינה נכונה וחוטאת לאמת. כל שאמר וכתב אצ"ג ביחס לביאליק, היה מתוך אהבה והערכה לאיש וליצירתו. בדברי התוכחה שכתב, ביקש אצ"ג להשפיע על ביאליק לחזור ולכתוב, וזאת דווקא ממקום של כבוד לכישרונו וליכולתו הייחודיים כסופר וכמשורר.

טועה הכותב גם באמירה לפיה התייחס אצ"ג בלגלוג לעצם מעברו של ביאליק לביתו החדש. התייחסותו של אצ"ג לא הייתה לנכס כנכס, אלא כמקום בו מתקיימת פעילות תרבותית המנותקת מהשאלות העוסקות בגורל העם והארץ ולקראת הקטסטרופות שעמדו לבוא על העם היהודי באירופה ובארץ-ישראל. מכאן, כשמבקשים לבחון את מערכת היחסים ששררה בין שני משוררים אלה, יש להשתמש במונחים של אהבה, הערכה ורעות.