כך תעבור הפעלת ילדים בעל כורחך

ממזרח לראש העין ישנן גבעות של יוצאי צבא קבע, "גבעת טל" ו"גבעת הסלעים". השכונות שעל הגבעות שווקו בדיוק לפני שני עשורים כשכונות פסטורליות ושקטות שמבטיחות איכות חיים לתושביהן. כל קשר בין ההבטחה הפסטורלית לאיכות חיים לבין המציאות מקרי בהחלט.

נניח לרגע בצד את העובדה שראש העין קרובה למטווח צה"לי, ואנו צריכים לשמוע את החיילים יורים בכל לילה, כאילו כל יום הוא יום העצמאות בישראל בשנות החמישים וצבא ההגנה החזק לישראל מראה לנו מה הוא יודע (או משמיע). נניח לרגע בצד את העובדה שכל פעם שראש העיר מחליט בשיתוף פעולה עם משרד הבינוי והשיכון לבנות עוד שכונות בעיר (ארנונה, אתם יודעים), תושבי השכונות הסמוכות נופלים קורבן לרעשים מחרידים של פיצוצי סלעים (צריך לפוצץ את הסלעים הטרשיים ולשטח אותם טרם בונים). נניח לרגע לכל אלו.

מסיבת הקריוקי של מוישלה זוכמיר

יש תושבים ביישוב האמור להיות שקט הזה, שתופסים את הנוף הכמו שוויצרי, הטבע, והתחושה של עיירת תושבים שלווה בארצות הברית כאישור לחורר את האוזניים של כולנו. מסיבות קריוקי פרטיות בחצרות הבתים הפרטיים הם חזיון נפוץ. לא אחת, כשאתה שב לביתך במטרה לבלות ערב שקט בנעימים, אתה חייב להקפיא את התוכנית לאלתר, משום שמוישלה זוכמיר מרחוב הרקפת, הכלנית, החרצית, היקינטון או הסתוונית (אלו השמות הפלצניים בשכונה שבתיה מתיימרים לסמל שלווה וטבע- המציאות רחוקה) החליט לזייף בקריוקי, או לעשות מסיבה פרטית בביתו. לא משנה אם סוגרים את החלונות ואת התריסים ואת הדלתות ומדליקים את המזגן. מוישלה זוכמיר - וכאלו יש רבים בראש העין, שמאד אוהבים להצהיר על הקיום שלהם בפני העולם, עושה מסיבת קריוקי, או מסיבה כלשהיא עם מכשירי הגברה, וכולנו צריכים לדעת מזה. גם הקירות שחייבים לרעוד בגלל מסיבת הקריוקי של מוישלה זוכמיר. העניין הוא שלא רק לגדולים מותר להראות ש"להם יש יותר גדול" ושה"רמקול שלהם יותר חזק".

שרית הליצנית מפעילה את כ-ללל השכונ-הההה

מסתבר שגם ילדי ראש העין אינם מקופחים. אתם יודעים, בעידן שבו להורים אין ממש זמן להקדיש לילדים נולדו במיוחד לצורך זה כל החגית/יפית/שגית/שרית/נעמית/קלפית/שגית/רווית הליצנית למיניהן, כל מיני בוגרות חינוך לגיל הרך (בצווחות אימים, כמובן) ש"מפעילות ילדים" לפרנסתן. הן מורחות כמה צבעים באדום ולבן על הפרצוף (ליצן, אתם יודעים), מחברות מיקרופון לפה, וכמובן מכשירי הגברה ("לי יש הכי גדול") למיקרופון, ונותנות הוראות הפעלה לילדים. אין לי בעיה עם הורים ששולחים את הילדים שלהם להפעלות ילדים מטופשות. איש באמונתו יחיה. אבל היות שאין לי ילדים והיות שהילדות שלי חלפה מזמן, אין לי שום עניין לקחת חלק בהפעלת ילדים מטופשת. יש לי המון דברים מעניינים לעשות: יש לי חיים עשירים ומלאים וכשאני בד' אמות ביתי, בא לי לעשות את אחד מעשרות דברים שאני רוצה לעשות בביתי. בין אם זה לקרוא ספר, ללמוד, לעבוד (יש אנשים שעובדים מהבית). וכאן הבעיה: חגית או יפית או נעמית או קלפית או סלעית הליצנית, או איך שלא קוראים לה, לא ממש מאפשרת לי לעסוק בענייני בתוך ד' אמותי, גם לא כשאני סוגרת חלון, תריס, ושמה מזגן. הקול הצווחני של סלעית הליצנית ( או שמא יפית, קלפית או שגית) מגיע עד אלי. הילדות שלי חלפה מזמן, אבל סלעית, חגית, או מי שזו לא תהא, הליצנית, מחליטה לאלץ אותי לשמוע את קולה הצורם ולשוב לגרסה מסוייטת של הילדות.

לא רק את הילדים זבי החוטם שהם קהל שבוי שאין לו ממש בחירה תפעיל סלעית (או אולי קלפית?) הליצנית. היא החליטה להפעיל גם אותי. איכשהו, זה לא נראה לסלעית (או אולי קרנית?) הליצנית שאני, ועוד מאות תושבים בשכונה רוצים לעסוק בשישי בערב או בכל יום אחר בענייניהם בד' אמותיהם. קידוש של שבת? ארוחה משפחתית? לראות טלווזיה? לקרוא את העיתון של שישי? לא, הליצנית שלנו, במעיין דיקטטורה אודיולוגית, תכפה את הנוכחות שלה על כולנו. "כולנו ילדים של סלעית הליצנית", וגם מי שלא בחר בהפעלת הילדים המטופשת שלה, אנוס לשמוע את קריאות הדרבון המטופשות שהיא מפנה לא רק לילדים, אלא לשכונה שלמה. אנו לא אנשים מבוגרים בעלי חיים משלנו וזכות לבחור כיצד נבלה ערב שישי בביתנו אנו. לשיטת קלפית (או סלעית?) הליצנית, כולנו הילדים המטומטמים, הקטנים והמפגרים שלה שחייבים לסור להוראותיה על-פי ההפעלה המטופשת. לא בהפעלת ילדים עסקינן, אלא בהפעלת שכונה שלמה!

רעש הוא טרור

יש משהו מאד אלים במטרד רעש. תארו לכם שהשכן שלי ממול יפשיל את מכנסיו בחלון ויתחיל לאונן בחלון אל מול פרצופי. כמובן שהמשטרה תעצור אותו על אתר בגין "מעשה מגונה בפומבי" ותגיש נגדו כתב אישום. המדינה מכירה בזכותי שלא להיחשף למראות מסוימים, שגוברת על זכותו של מושילה זוכמיר לאונן אל מול פרצופי בחלון. אלא אותו הגיון שאוסר על אנשים להתערטל בפומבי (כי אני לא ממש רוצה לראות מה יש לכם מתחת לבגדים, אנשים) צריך לאסור על אנשים לצעוק בפומבי. כן, דיבורים, שירים, קריאות, צעקות, הם חלק בלתי נפרד מהחיים. אבל כשמישהו מחבר לפיו רמקול ולרמקול הזה מכשיר הגברה הוא פשוט נוקט כלפינו מעשה אלימות וטרור, ולמעשה אונס אותנו לשמוע את מה שיש לו לצעוק/לצווח/לשיר.

רעש חזק או בלתי סביר אסור בכל שעות היממה

לא, אין לי עניין להאזין לא לזיופי קריוקי, לא לחגית (או סלעית, או קרנית) הליצנית, ולא למוזיקה שמוישלה זוכמיר בחר כדי לציין אירוע מסוים (לדוגמא: "מצ'עמם לי ואני רוצה להזמין חברים ואני מצפצף על תושבי השכונה"). מסתבר שגם המחוקק הכיר בזכות שלי לחיות את חיי בשקט, בלי לשמוע את סלעית הליצנית מזייפת, ובלי לשמוע את מוישלה זוכמיר שר קריוקי. סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א - 1961 קובע כי רעש חזק או בלתי סביר אסור בכל שעות היממה. לא רק אחרי 23:00. בכל שעה. מבחינתי, המנטרה של המשטרה כאילו "מותר להרעיש עד 23:00 בלילה" דומה לאמירה ולפיה "מותר לאנוס ילדות קטנות עד 23:00 בלילה".

תארו לכם שמתרחש אונס, שומעים צעקות, מתקשרים למשטרה, והמשטרה ממאנת לבוא, למה "כי אונס אסור לבצע רק אחרי 23:00 בלילה, ומותר לאנוס ילדות קטנות עד שעה זו". להגיד שמותר להרעיש עד 23:00 בלילה, זה אותו אבסורד מבחינתי. נזקי הרעש הם דבר ידוע בספרות הרפואית. חשיפה קצרה לרעש בעוצמות דציבלים בלתי סבירות יכולה לגרום לאובן שמיעה, לטנטון, ולרגישות יתר לרעש. שלא לדבר על דברים חמורים יותר כמו גידול שפיר באוזן התיכונה בשם נוירומה אקוסטית ושאר מחלות של האוזן התיכונה. על כן טלפנתי למוקד העירוני בראש העין.

"באמת לא הייתם צריכים" או למה אין שיטור עירוני בראש העין

הייתי מצפה שבמוקד העירוני בראש העיין יהיו לפחות 5 או 6 ניידות סיור. בכל זאת, רק לפני שבוע ומשהו התבשרנו ש 14 בני נוער פלשו לבית של מורה באחד מבתי הספר בעיר, החריבו את ביתה, חירבנו שם, בכל מקום, כולל על המיטה, בתוך מכונת הכביסה ועל הטלווזיה, ומרחו על הקירות צואה ונוזל זרע. שלא לדבר על כך שהם גנבו אלפי שקלים. לו הייתי ראש העיר, הייתי סבורה שעם "מיטב הנוער" כשלנו, בראש העין, צריך לתגבר את ניידות הסיור והשיטור העירוני. שהרי אילו ניידת סיור עירונית הייתה עוברת ליד בית המורה האומללה, ואיזה שביב של חרא או שפיך שהנערים שפכו בכמויות בבית המורה היה ניתז לתוך הניידת, ואפילו, חלילה, על פניו של הסייר, אין כל ספק שהסייר היה נכנס אל תוך הבית, לבדוק מה קורא שם, רק כדי למצוא בני נוער מאוננים ומחרבנים על הקירות. אני חושבת שדווקא בראש העיין צריך להסתפק ביותר מניידת שיטור אחת, לאור המצב העגום של נערים שלא יודעים שעושים קקי בשירותים, וחושבים שמכונת הכביסה של המורה הם הבית שימוש החדש.

אך לא, מנכ"ל עיריית ראש העין סבור אחרת. הדגש דווקא כעת, לאחר שהוכח עד כמה הנוער שלנו בראש העין מחורבן (ובעיקר מחרבן) - נדמה לי שצריך לתגבר את השיטור העירוני, לא לקצץ בו. עם זאת, מנכ"ל עיריית ראש העין סבור שחרבון בבתים של מורות זה מעשה ראוי, ולכן הוא קיצץ את מספר ניידות הסיור העירוני מ 2 ל - 1. למה? יחרבנו הנערים לפננו (או בבית של המורות).

כנראה שמנכ"ל עיריית ראש העין סבור שהתנהגות בני הנוער פה כל כך יפה (בסך-הכל הם לא מחרבנים בחוץ אלא רק בבית של המורה, לרבות על הטלווזיה ובתוך מכונת הכביסה) שבאמת אין צורך ביותר מניידת סיור אחת. הרי כולם פה עסוקים בלימוד תורה, מעשים טובים, ועזרה לזקנות לחצות את הכביש (שאין בו אפילו טיפת חרא שכן כל הנערים מחרבנים רק בתוך מכונות כביסה של מורות, אבל לא על הכביש). על כן מנכ"ל עיריית ראש העין קיצץ בכבשת הרש של שתי ניידות השיטור/סיור העירוני, והפחית את הכמות ל-1. למה? כי ממילא כולם עסוקים פה במעשים טובים ובהתחשבות בזולת.

גבעת טל אינה עונה

על כן, היום, שישי, כאשר טלפנתי למוקד העירוני בכדי להסביר שאיזו ליצנית מטרידה מחליטה להפעיל שכונה שלמה ולא רק את הילדים שתחת "חסותה" התשובה שקיבלתי הייתה ש"אין סיור עירוני". למה? "זה לא פועל עכשיו". כנראה זה קשור לתקציב ולהחלטה של מנכ"ל העירייה לקצץ בתקציב של שיטור עירוני.

לאחר חצי שעה של המתנה על הקו, המוקדנית פונה למשטרה. כמובן שהיא הציעה לי לפנות למשטרה, אבל איכשהו, אני לא עובדת עירייה, יש לי כבר מקצוע, תודה, ונדמה לי שתפקידם של מוקדני 106 הוא ליצור את הקישור בין הגורמים השונים ואת התיאום ביניהם. כלומר אם פניה מגיעה למוקד 106 והיא בסמכות גורם עירוני/שיטורי/מנהלתי אחר, יתכבדו מוקדני 106 ויעשו את הקישור בעצמם. אני לא ממש צריכה לעשות את העבודה שלהם. את העובדה שיש לי כבר עבודה ויש לי כבר מקצוע, והמקצוע/עבודה שלי הם לא "מוקדנות 106" כבר אמרתי? שהרי אם ארצה להיות מוקדנית ב 106, נדמה לי שהייתי שולחת לשם קורות חיים. אני בטוחה שיש שם הטבות מפליאות ותנאים סוציאלים מהממים, אבל זה לא התפקיד שלי. אני לא.

המשטרה (עדיין) עסוקה בלאכול דונטס

בהתחלה השוטר דיקלם את הזמזום הרגיל של השוטרים, שיוצא מפיהם כאילו מדובר בפליטה של תסמונת טורט, ואמר לי שמותר להרעיש עד 23:00 בלילה.

לאמר שמותר להרעיד את קירות השכונה עד 23:00 זה הזוי בערך כמו לאמר שמותר לאנוס ילדות קטנות עד 23:00. רעש בלתי סביר אסור בכל שעות היממה. הדבר הזה נקבע בעשרות פסקי דין בבתי המשפט. חבל שהמשטרה אינה יודעת את התפקיד שלה. החגיגה נמשכת מ 18:19 (שעת הדיווח) במשך שעה שלמה. מעניין כמה עוד צריכים התושבים בשכונה הזו לסבול, רק משום שלמפעילת ילדים מטופשת אין שום מודעות עצמית או גבול והיא צורחת לכל השכונה באוזן.

המוקדנית מנהלת כרגע שיחה ארוכה עם השוטר, כאילו יש מה לחשוב פעמיים. החוק הוא ברור ובתי המשפט קבעו עשרות פעמים כי רעש בלתי סביר אסור בכל שעות הימממה. מעניין מה יהיה הפעם התירוץ של משטרת ראש העין להפקיר את האזרחים למטרדי רעש ולא לאכוף את החוק. בראש העיין מתקיימות מסיבות קריוקי בעוצמות מחרידות בחצרות, מספר פעמים בשבוע. המשטרה אינה עושה כלום. אף פעם הפעם לא ויתרתי והסברתי למוקדנית כי על-פי סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א - 1961 רעש חזק או בלתי סביר אסור בכל שעות היממה. ושאני לא ארד מהקו עד שהרעש הזה לא מטופל.

זה המזרח התיכון, טמבל

ההחלטה לאיים בכך שלא ארד מהקו נולדה מתוך תסכול ויאוש, לאחר עשרות פעמים שבהם פניה למשטרה העלתה חרס. היו פה שבועות שבהן היו 3- 4 מסיבות קריוקי בשבוע. במדינה נורמלית כגון שוויץ, אנגליה או קנדה, המשטרה מטפלת במטרדי רעש. במדינת ישראל, המשטרה מפקירה את האזרחים שלה למטרדי רעש. בכדי להשיג שקט צריך לעשות "קצת רעש". הבהרתי למוקדנית כי השיחה מוקלטת, כי תוכן השיחה יועלה לאינטרנט, כי רעש בלתי סביר או חזק אסור בכל שעות היממה ולא רק מ 23:00 ואילך, ושאם המשטרה לא תעשה משהו בנדון, יש עילה לתבוע את המשטרה בגין אי אכיפת מטרדי רעש. הסברתי לה שמה שלא יעלה בשיחה יפורסם באינטרנט, כמן אקט של יאוש שלי מן המחדל של המשטרה בכל הפעמים הקודמות לטפל במטרדי הרעש - תוך שהם מפגינים בורות וזלזול כאחד ("מותר עד 23:00").

מסתבר שהאיום עבד. חבל מאד שבמדינת ישראל אזרח צריך לאיים בשביל לקבל את הזכויות שלו. השוטר אמר (לקח לו 3/4 שעה לבדוק וזה עבר לקצין וקצין בכיר וקצין שמעליו ואת כלה שיחות הפנימיות שלהם שמעתי - חלקם אמרו ש"מותר עד 23:00" והמוקדנית אמרה ש"יש פה מישהי שאומרת שרעש בלתי סביר אסור בכל שעות היממה" ובאחת השיחות עם השוטרים המוקדנית אמרה לאחד השוטרים "יש פה איזו תקלה" - כלומר במדינת ישראל המופקרת אזרח שדורש שהחוק יקויים זו "איזושהיא תקלה"). הפעם הראשונה זה שנים רבות שקיבלתי התייחסות אמיתית לתלונה על רעש הייתה היום, כאשר הבהרתי למוקדנית שכל מה שיתרחש בשיחה ואופן הטיפול של הרשויות במטרדי הרעש, יפורסם באינטרנט עוד באותו יום. מדינת ישראל היא מדינה כוחנית, בהמית וגסה. הגסות שולטת פה. המשטרה מפקירה את האזרחים למטרדי רעש והדרך היחידה לגרום לרשות העירונית ולמשטרה להגן על אזרחים מפני מטרדי רעש - היא לעשות 'קצת' רעש, ולאיים בפרסום שלילי.

זה עצוב מאד אני לא יכולה כאזרחית לאמר - אני רוצה ערב שקט בבית, פלוני אלמוני מקיים פה מסיבת קריוקי ואני לא יכולה לישון או לנהל את חיי. במדינה מתוקנת כמו קנדה, אנגליה, שוודיה או הולנד, טלפון של אזרח שמבקש קצת שקט היה עושה את שלו, והרשויות היו פועלות מייד. רק במדינת ישראל שוטרים אינם יודעים את החוק (להרביץ לאזרחים תמימים מסיבות סתמיות הם יודעים, אבל לא לעשות את העבודה שלהם), וגם אם הם יודעים, הם משחקים אותם טמבלים להפליא, ומעמידים פנים שהם לא יודעים. מדינת ישראל היא המדינה היחידה שבה אזרח שחשוף למטרדי רעש שיטתיים (וכולנו סובלים) צריך להתחנן בפני המשטרה שתעשה משהו. מדינת ישראל היא המדינה היחידה שבה אזרחים הפסיקו להתלונן על מטרדי רעש, כי הם יודעים שהמשטרה לא תעשה כלום ושאין עם מי לדבר. על כן התפלאתי שהקלטת השיחה, תוך שאני מודיעה למוקדנית שתוכן השיחה בדרך לפרסום באינטרנט, הובילה לכך שסוף סוף שוטר התייחס לתלונתי, ברצינות. והרי זהו החוק. החוק אוסר רעש בלתי סביר בכל שעות הימממה ולא רק אחרי 23:00. אני יכולה להצטער כי במדינת ישראל הבהמית בה "כל דאלים גבר" צריך לעשות שרירים כדי לקבל קצת שקט.

הרבה רעש בשביל קצת שקט

יש בכך משהו מעודד. אם הפגנת שרירים מובילה את הרשויות לשים לב לאזרחים, צריך להמשיך בדרך הזו.

מה לעשות?

ובכן...

אם יש מטרד רעש להתקשר למשטרה. אם המשטרה מסרבת לטפל במטרד כי "עוד לא 23:00 בלילה" להסביר למשטרה כי סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א -1961 אוסר על הקמת רעש חזק או בלתי סביר בכל שעות היממה, כמובן שיש להציב מכשיר mp3 בחלון ולהקליט את מטרד הרעש ואת השיחה עם המשטרה תוך כדי, בכדי שבבוא היום, אם תחליטו להגיש תביעה כנגד המשטרה בגין אוזלת ידה, תהא לכם הוכחה. במקביל, להפעיל את פונקצית ההקלטה בפלפון ולהקליט את השיחה עם המשטרה. אם המשטרה מפקירה את האזרחים שלה למטרדי רעש, ואם המוקדנים של המשטרה מצפצפים על האזרחים מספיק כדי להגיד לאזרחים שהם יכולים לחפש מי ינענע אותם וללכת לאלף עזזל רק משום שהמשטרה אינה יודעת את החוק אז כן, צריך להקליט את השיחות עם המשטרה. אולי צריך להודיע להם שהשיחה מוקלטת ותשמש בבוא יהום בהליך אזרחי. או סתם בפרסום אינטרנטי/עיתונאי.

חבל מאד שאנו לא חיים במדינה מתוקנת שבה אזרח שסובל ממטרד רעש יכול לטלפן למשטרה. חבל שכמו מפעילת הילדים מראשית הסיפור שלי, כשאנו מבקשים את עזרת המשטרה אנו צריכים להפעיל אותה בהרבה מקלות ושכנועים ואיומים בפרסום שלילי בעיתון או בתביעה משפטית, רק בכדי לגרום לה לעשות את מה שהיא הייתה צריכה מזמן לעשות.