פעמונים וכנפי פרפרים

ויש בספר שקיקה רבה. נראה בעליל כי היא לא שבה משם כשם שהלכה, וכי רטטים של התפעמות כשל פעמונים מצאו בה משכן, חרישיים ואולי עשויים מנייר אך צליליהם מפליאים להדהד בתוכה, כאותו הד מופלא ובלתי נשמע שמשלחים כנפיהם של פרפרים. אין בי היומרה להקיף או לחקור את כל המוטיבים שבספר, גם לא לכתוב על השירה הסינית אשר ניכרת כאן בצניעותה, בחסכון המילים. שאם פעם כתב המשורר עומר כיאם את ה"מרובָּעַת" שלו בארבע שורות הנה כאן אנו קוראים שירה בשתי שורות. שירה, אמרתי, אבל הגיגים הם אלה, שהמטען הרגשי שבהם והריחוף שבתוך המילים וביניהן עושים אותם שירה.

אביא פנינים אחדות, כמעט מקריות מתוך המחזור "שירי יער האבן", (עמודים 72-61):

"הֲבָרוֹת קְסומות": בשקעים של הסלע / עלי השלכת / הֲבָרות קסומות
"חלון הטבע": חלון הטבע מצמיח יערות מלים / בכל צבעי הקשת
"הרהורים של אבן": הרהורים של אבן עשויים / לעורר נשיקות צִפֳּרִים
"עבותות אהבה": כאן - / הגזעים קושרים את הסלעים בעבותות אהבה
"מהי ענוה": אלֹהים ברא את יער האבן כדי ללמד את הַפַּסָּל ענוה
"הדרך לעצמי": ים האנשים ביער האבן / הדרך לעצמי

עם כל זאת ברצוני להתמקד בשירים שמבטאים את כמיהתה של המשוררת ההוגה שבספר, את מציאת השלם, את שמחתה לטבוע בכישוף שיציף אותה מעלה אל תחושת ההתגשמות העצמית. זה מחזיר אותי בהינף מחשבה אל ספר הפרוזה שלה, רומן הסיפורים "פיסות אישה", (גוונים, 2008), אשר בעת קריאתם עמדה תחושה מעיקה של כמיהה למצוא את אותה ההגשמה, ואילו כאן, בתחושת הסיפוק שיש בכל שורות הספר, במציאַת עצמה, בחוויה הגדולה שהקיפה אותה, בתחושה של בשלות מוחלטת - נראה כי מצאה את השלם.

האם כל זה קרה לה מעצם היותה תלושה מתרבותה היומיומית ואפופה בתרבות אחרת, רחוקה ושונה כל כך? מצטנעת באמנותה אך מתעלה על מה שהכירה המשוררת קודם בואה שמה? נראה שלמן הרגע הראשון ואולי אף לפני כן זה תקף אותה.

אפילו בֵּית נתיבות אָפֹר
נראה מִקְדש מעט
כשיֵש בו עציץ ענק של סחלבים
סְגֻלים, במרקם קטיפה.
ההמתנה לְטיסה
בשקיעה ארגמנית
מבטיחה
מחר פרחוני

["סחלבים סגולים, במרקם קטיפה", עמ' 11]

כאילו אמרנו שמלכודת הקסם כבר הייתה פרושה עבורה. או שמא יצאה לדרכה מפועמת בציפייתה, כאשר היא מייעדת את עצמה בהכרה מלאה להילכד ולהתמסר לאותו קסם שמצפה לה. כי ביקורה הראשון בסין הכין אותה לביקורה השני, כך מתברר. ואם הביקור הראשון הותיר בה חוויה עמוקה, הרי נראה שבנסיעה לביקור השני היה טעם של צניחה חופשית לתוך אגם צלול של קסם והתפעמות, והיא הניחה לעצמה להיספג לתוך תחושות שצפוי היה לה שיִסחפו אותה לתוך איזו קוסמיות, אך גם לפירוש פרטי ועמוק משֶלָה לגוונים, לצלילים, לאוושה העלומה של השקט. כי מי שנסעה ללכוד תחושות, הנה ללא ספק התחושות לכדו אותה. ושמא היינו הך הדבר.


יער האבן לוכד ברשתו את הדמיון האנושי
אל תוך מרתפים חשוכים
שם נרקחים שִׁקּוּיִים וּקְסָמִים -
סודותיו הַמֻּחְזָרִים אל המחפשים בִּקְרָבָיו

["הדמיון האנושי", עמ' 68]

במרחבים
המובילים לעמקו של יער הגיר
הגננים צובעים את הנוף
במברשת קסמים
העתיקו צבעי חֲזָזִיּוֹת כְּתֻמִּים
שהפכו לפרחי חַבוּשִׁית לוֹהֲבִים

["פרחי חבושית", עמ' 71]

כמיהה מדבקת

הכמיהות יכולות לסחוף. כמיהה מדבקת כמיהה, ערגה מביאה עוד ערגה, ושלם אחד שואף לעוד שלם. כי הנה עם פריחת החבושית, ועם פקיעת הסחלבים, ליד אדמומיות הדובדבן, מתעוררת בתחושת יתר אהבתה לאיש שאיתה וזו פורחת עם שפעת הפריחה והריחות שמסביב. כך היא מוצאת שם את האיש שלה, אולי כמו מחדש, והיא מרעיפה מאהבתה, נפשה וגופה, ומזמנת אותו לחלוק עמה את אושרה, את עצמה, את עצם היותה.


אהבתנו שידעה עליות ומורדות
ננעלה בשורת מנעולֵי האוהבים
בחבל אָנָחוּאֵי בסין, בין הפְּסגות,
לאחר שטִפסנו מעל אלף שלוש מאות
מדרגות
עלתה האהבה מעל לשיאי השיאים:
'הפרח המלבלב על חֹד המִברשת, יער האֹרָנִים,
הסלע המרחף, פסגת תחילת האמונה,
מסך אבן הירקן, הֶעָנָן הַסָּגֹל, האבן הַסְּגֻלָּה.'
ב'פסגת בירת השמים' זרקנו את המפתח
במבוך אֵי שם במעמקי הֶהרים
אנו שלוּבִים

["פסגת בירת השמים", עמ' 79]

ועוד, ואז, ולאחר מכן, לאחר שהערב מאדים והלילה נפרש והעור חש את נועם המצעים:

לאחר שאני חובקת את חלצֶיךָ החמים
ונרדמת בחֹם אהבתךָ הזורם אלַי מכתפיךָ
שירֵי האהבה נאספים בסירת חלומותַי
השָּׁטָה בִּבְרֵכות מים מתוקים
במטעי הפנינים של גְוִילִין ושנגחאי

["במטעי הפנינים", עמ' 136]


כך, לאחר שהמפתח שנעל אותם יחד צלל למעמקים בין נקיקי ההרים, מזינה אהבתם ההדדית את התחושות. אך היא, המשוררת, מהיותה מועצמת, חווה את ההשראה באותם רגעי האהבה הנעלה שמצאו שם, והיא רואה את פרפרי שירתה מעופפים לעיני רוחה. היא והוא נעשים טוטאליים, משרים זה על זה, הקִרְבה שביניהם נעשית קרבה לוהבת, מיוחדת. כמעט ודאי הוא שרק משוררת יכולה להתוודות תוך שהיא מתארת כך את תחושות אהבתה:

כאשר אני יְשֵנָה בחֵיק אהובי
מכֻסָּה בשמיכת המשי
שטווּ אלפי זחלים
אני חולמת את השירים
שהפרפרים שלא נולדו
היו יכולים ללחוש
בעשותם אהבה

[אני חולמת את השירים", עמ' 137]

ואביא כאן קבוצת אמירות-שירה שהיא מחרוזת של תשוקה, בשלמותה:

- תחושת משי של מגע גופותינו / נִטְוְתָה בקוּרֵי חמישים פרפרים
- בנוף של גְוִילִין בסין / כתפיך הרחבות - / עבורי / שלחן כתיבה
- במטה הגדולה / באור הרך של המנורה/ ירִיתָ חִצְךָ / הישר ללבי
- כשמשוֹטְךָ חותר בתוכי / אני נשאת לעננים
- כשהמִטָה מֻצַעַת לשנַיִם / אני נפתחת אליך
- מגע המשי של שפתיך / לוחש לי שירת אהבה

["חצך חורש לתוכי", עמ' 133]

סירות ריקות

הנה עולם שלם, שונה, יפה ומרגש נחווה, נגע, נכרך - לאחר הכול, עמוסה וחסונה ומרחפת, היא חשה כי בכוחה להכיל דברים לאין סוף, וכי היא יכולה להעניק ולקבל עוד וכאילו ללא הגבלה. כמה מאתנו חשו במלאות הזאת ובכוח הזה, להיות חלל חיובי שמוכן לספוג הכול בתוכו? כמה מאתנו, כמוהן כאותן סירות ריקות, כפי שהיא מדמה את עצמה? כמה מאתנו הגיעו אל השלם ואל יכולת ההכלה הגדולה הזאת?

רְאוּ אני סירה ריקה
חלומותַי אהבותַי מחשבותַי -
הם מטעָנִי
שאני נושאת על כתפַי.
תוכלו לעבֹר על פנַי בשלוה
או להצטרף ולשוּט יחד.
משוטַי ומפרשַׂי נכונים.
הרוח המתאימה
גם היא
תבוא

["ראו אני סירה", עמ' 17]

האם אני חש את הדברים נכון? האם יכולתי להיות ניטרלי בתחושותַיי ובכתיבתי בבואי לכתוב על ההתפעמות הזאת? אבל מעבר לכך אני שואל: האם תחושת השלמות הזאת שנוצקה בה תיוותר לתמיד? האם אינה תלוית מקום? תלוית זמן? התאהבות? האם התחושות הכמעט מיסטיות שממלאות אותה תישארנה אתה?

בשיר "געגועים" (עמ' 15), שיכול לשמש אפילוג לספר היא מספרת: "בְּדִמְמַת חֲדַר הכתיבה / הפתקים המעוכים נושאים סימנים בכתב לא / ברור / נפתחים לזִכרונות" ... ובסיומו אומרת: "ועתה אני מתמלאת געגועים / עוד יותר".

וכדי לא להיות לבדה במתת הזיכרונות והתחושות האלה - כטבעם של אמנים שצורכּם המוּלד להביא דברים שבתוכם החוצה ולחלוק בהם - הנה באה ועשתה ללכוד את אותם סימנים, את אותן התהודות שבה בין דפי ספרה ולהביאם לאחר ליטוש ומירוק באהבה גדולה אלינו.

אורה עשהאל, "התפעמות", הוצאת "ספרי עיתון 77" 2012, 147 עמ'.