יש משהו מפתיע בקריסה של
מעריב. כל מי שעיניו בראשו יודע כבר שנים רבות כי מדובר בגוויה מהלכת, הכתובת כתובה על הקיר, הקריסה קרובה, ובכל זאת, כאשר זה מגיע... הפתעה ותדהמה. 2,000 איש ילכו הביתה, חלקם בלי פיצויים. העיתון יפסיק להופיע בקרוב. ואנו התרגלו שהוא כאן לתמיד.
העיתון של ילדותנו, העיתון שקראו הורינו. העיתון שהיה במשך שנים רבות "הנפוץ ביותר במדינה". והנה הוא הולך להעלם. כל כך צפוי ובכל זאת לא נתפס.
בחגים התפרסמו פרוטוקולים מועדת אגרנט, עברו כמעט 40 שנה מההפתעה ההיא. גם אז הכתובת הייתה על הקיר. מלחמת יום הכיפורים הפתיעה אותנו והייתה כל כך צפויה. הפרוטוקולים חושפים עשרות התראות במשך חודשים ארוכים. ובכל זאת ההדחקה חזקה יותר.
גם המהפך של 1977. הרגע המכונן והמפתיע בו אמר
חיים יבין "מהפך", והפתיע את כולם, שהבלתי נמנע אכן התרחש. המפלגה שהביאה את המחדל, את השחיתות ואת המלחמה הפסידה את הבחירות. באמת מפתיע.
אנחנו מבינים ששינוי חייב לבוא, אבל עדיין מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. כוחות גדולים מאיתנו גורמים לנו לדבוק בקיים. כן, ביבי יהיה ראש ממשלה גם אחרי הבחירות.
מעריב הוא משל, וגם נמשל.
הקריסה היא של עיתונות כתובה על נייר, שאיבדה את הבסיס והמודל לפעילותה, אבל זה לא רק זה. מעריב הוא עוד כמה דברים, וכדאי להתעכב דווקא עליהם. שהרי יש עוד עיתונים כתובים על נייר, שגם יומם יגיע, אבל בינתיים הם פה איתנו, בועטים, נוכחים, ומשפיעים. העיתונות הכתובה תפנה אט אט את מקומה. אבל מעריב קורס ברעש גדול.
למה דווקא מעריב קורס ראשון?
מעריב נולד עם קום המדינה, והוא היה ונתפס כמפעל ציוני מפואר וחשוב. הקריסה של מעריב היא גם נפילה של מוסד ציוני, עוד לבנה בקריסה המדאיגה באמת, של מוסדות המדינה הציונית, היהודית והדמוקרטית שלנו. מעריב, ממש כמו מדינת ישראל, הוא מוסד שאיבד את דרכו, את הערכים שאיתם נולד, ופנה לפני שנים, לדרך ללא מוצא, בלי יעד ברור, בלי אמונה. מעריב הוא לכן משל לקריסתה של ישראל הדמוקרטית, החילונית, הממלכתית.
אי-אפשר במאמר קצר לנתח את כל הטעויות המקצועיות והעסקיות שליוו את מסלול ההתרסקות של מעריב. הן גם לא כל כך חשובות כשלעצמן. יכול להיות שאפשר היה אחרת. ניהול אחר, עריכה אחרת, תוכנית עסקית שונה. כנראה זו הייתה טעות לנסות להיות עוד
ידיעות אחרונות. אבל אלה הטעויות הקטנות.
ההתרסקות של מעריב הייתה פנימית ואידיאולוגית והיא תוצאה של שינוי פניה של החברה הישראלית. מעיתון ציוני של עיתונאים, מהחזון של קרליבך, העורך המייסד המיתולוגי, לא נשאר כמעט מאום. לא הממלכתיות, לא הצניעות, לא המקצועיות, לא האתיקה, וגם לא קהל היעד.
העיתונות שינתה את פניה. העיתונות המפלגתית הרצינית והעיתונות המקצועית ששואפת לעצמאות, כרשות הרביעית בדמוקרטיה פינו את מקומם לטבלואידים של בידור, ריגוש, ותעמולה בשירותם של בעלי ההון והעניין.
מעריב נולד ושירת כעיתון ממלכתי, רציני, והיה במה ציבורית מרכזית לליבון סוגיות מדיניות, פוליטיות וחברתיות, אבל עם השנים הפך לטבלואיד, רודף אחרי הקוראים, מחמיא להם ומחפש את אהדתם. נכון, גם ידיעות אחרונות הלך במסלול דומה, אבל יתכן ששם, ב"ידיעות" זיהו מוקדם יותר את השינוי האידיאולוגי והסגנוני של המדינה, ובחרו באופן ברור ונחוש יותר בשיקולים העסקיים.
במעריב הכל היה סבוך יותר. עם יותר רגשי אשמה וקושי בהוצאה לפועל של השינוי הערכי. העיתון שקע יחד עם קהל המינויים שלו, החילוני, ממלכתי, עם עבר מפאיניקי. הוא הפך למעין מפלגת מרכז בלי דרך, וממש כמו ד"ש, "מפלגת המרכז", "שינוי", ואחר כך קדימה, איבד את האחיזה בקהל של עצמו. הציבור הפסיק להאמין לעיתונות, הפסיק לדרוש ממנה להיות כלב שמירה של הדמוקרטיה, ומעריב איבד את תפקידו ואת קהלו.
סקרים מוכיחים כי לציבור אין אמון בתקשורת שהוא צורך. אם אין אמון ואין דיון רציני, אפשר לצרוך את הצהובון הפופולרי או את החינמון החדש, לא צריך עיתון רציני. ספורט, רכילות, וכותרות אדומות ופטריוטיות יש גם שם.
כאשר הבעלים והעורך האחראי של העיתון הורשע פעם ועוד פעם בפלילים, ונכנס לכלא, נדמה היה שמכאן כבר אי-אפשר יהיה להתאושש.
עבודה של עיתונאים רבים במעריב, כבדרנים, ורכילאים, בשירותם של בעלי הון, ובשירות אינטרסים זרים, שיבשה את המצפן של העיתון. גם עיתונאים הם בני אדם, והם למדו יפה מאוד את מפת הכוח החדשה, את האינטרסים שכדאי לשרת, ואת אלה שלא.
ניסיונות אמיצים של חלק מהעורכים והכותבים במעריב לגייס את העיתון למלחמה בשחיתות, ולביקורת השלטון, הסתיימו במהירות תחת הצורך לשרוד, לקבל מימון ממפרסמים, מהבעלים שהתחלפו, ומנותני האשראי. הישרדות הפכה לשם המשחק והחליפה את המקצועיות ואת האתיקה. ממש כמו במדינה.
נכון, מעריב הוא לא העיתון וגם לא הגוף העסקי היחידי שאיבד את דרכו ואת המצפן לפעילותו. עיתונים אחרים עדיין שורדים, אם כי גם הם מרגישים את השינויים הבלתי נמנעים.
אבל הלקח מקריסת מעריב הוא ברור, וגם הוא כתוב בבירור על הקיר. כאשר המטרה היחידה של הקיום של העיתון היא הישרדות, אין לגוף שום סיכוי. כדי להתקיים אנו זקוקים ליעד של ממש, למטרה חיצונית לקיום, למשמעות. לתקשורת יש תפקיד חשוב בחברה דמוקרטית. אי-אפשר להיזכר בו רק כאשר החרב מונפת מעל הראש. מעריב איבד מזמן את משמעות הקיום המקצועי והעיתונאי שלו. ואולי הקדים בכך רק במעט מוסדות ממלכתיים אחרים של המדינה שלנו. הקריסה של מעריב היא קריסה של מוסד מקצועי שאיבד את הדרך. אות אזהרה לגופים ולמוסדות אחרים במדינה.
