מישהו ב
מעריב ממשיך את קמפיין ההרס העצמי בכל כוחו. לנוכח אי-שביעות הרצון מהדחתו של אדר כהן, המפמ"ר לשעבר ללימודי האזרחות במשרד החינוך, חיפש ומצא העיתון הזדמנות לנגח מפמ"ר אחר, איש היהדות הדתית את הרב זולדן, שכמובן אינו נמצא באותו מילייה פוליטי-אידיאולוגי כאדר כהן. השיטה ידועה ומוכרת היטב מימי הבולשביזם העליזם: בוחרים מספר אנשים שעמדותיהם, השקפותיהם ונטיותיהם הפוליטיות ידועים ומוכרים היטב ל"בוחנים", ושואלים אותם שאלות מנחות זהות, כאשר בשאלות מוטמעת הטעיה מכוונת; את בחינת המעשה מחליפים בבחינת הדעה וכך מייצרים תשובות רצויות באמצעות עצם ניסוחן "הנכון" של השאלות. עתה מסכמים את הדברים הצפויים מראש במסקנה הומוגנית, מונוליטית וצפויה, והמחקר הושלם. אם זו איננה טאוטולוגיה קלאסית, אזי זו סתם הונאה מכוונת.
כך עשה עמרי מניב במעריב מיום 3.10.12, כאשר ראיין שלושה שרי חינוך לשעבר - שריד, תמיר, ורובינשטיין - כולם בגוון שבין ורוד "כהה" לשני עז בדעותיהם הפוליטיות ובהשקפות עולמם האידיאולוגיות. בתרגיל פליק-פלק מושלם "לפנים", לקח הכותב את דעותיו של הרב זולדן והציג מולן את השקפות עולמם של המרואיינים, כאילו השקפותיהם אלה הן סרגל המדידה הלאומי שלנו. והנשאלים, אלה הגדילו לעשות, והיה ביניהם אפילו מי שהגדיל לעשות עוד יותר וקבע נחרצות שעל יסוד דעותיו של הרב זולדן, אסור היה למנותו למפמ"ר - האמנם?! ואני לתומי סברתי שאילו דעות ולא מעשים היו הקריטריון המכריע למינויים ציבוריים במקומותינו, אזי לפחות שנים משלושת הנשאלים לא היו יכולים לכהן כשרי חינוך במדינת ישראל!.
ומאידך, אילו שר חינוך אחר, שאיננו כבר עימנו כיום - זבולון המר - או השר המכהן כיום - סער - היו נשאלים כיצד הם רואים את הדברים, לא היו התשובות מזכירות כל כך תאומים סיאמיים אידיאולוגיים.
בהעדר קריטריונים מוגדרים מראש
אבל הכשל העיקרי במישאל מגמתי זה הוא באי-ההבחנה של עורכו בשונות המהותית שבין שתי הסוגיות, הדומות לכאורה, שאותן הוא מבקש כביכול לבדוק, ובהעדר קריטריונים מוגדרים היטב מראש, שעל-פיהם יש לערוך השוואה מסוג זה. שאלת היסוד היא כמובן מה בעצם אנו מבקשים לבחון ולהשוות? - את דעותיהם של נבדקים ואת מידת התאמת הדעות הללו לדעתו של הבוחן או את האופן שבו מתכוון ומסוגל הנבחן לבצע, או מבצע בפועל, מדיניות ציבורית שהוגדרה ע"י הגורם המוסמך. וכאן מדייק הבוחן ומבחין היטב בין דעות הנבחן לבין האופן בו הוא מבצע את הנחיות היישום שקיבל במסגרת תפקידו; כך בקרוב פועלים קצינים רבים בצה"ל ובמשטרה, ולפעמים גם חוקרים באקדמיה...
באלו נכשל מבחנו של מניב כשלון חרוץ, ונכשלו גם הנבחנים שהסכימו, כשרי חינוך לשעבר, להשתתף במשחק הפארסה המכור הזה. במיוחד כך אם ידעו למה מכוונת הבדיקה, ואין לי ספק שבהיותם פוליטיקאים מנוסים, הם ידעו והבינו היטב את מהות "המשחק".
ניסיון נואל
על כן, הרשו לי לא להתרשם מ"המימצאים" ומהמסקנות ולהציע להותיר בידי משרד החינוך וראשיו את התפקיד לבחון את האופן בו מבצע הרב זולדן את מדיניות המשרד בתפקידו כמפמ"ר. כמו-כן, הרשו נא לי לדחות על הסף ומכל וכל את הניסיון הנואל לשים בקלחת אחת את דעותיו של הרב זולדן ואת מעשיו של המפמ"ר לאזרחות, אדר כהן.
בשולי הדברים הנ"ל, אך במוקד הויכוח הציבורי על עיתונות טובה בישראל ועל תפקידה שלא יסולא בפז בשמירת הדמוקרטיה הישראלית, אני מבקש להוסיף ולהדגיש שמאמרים מסוג זה בעיתון כמעריב הם עלבון צורב לאינטליגנציה של ציבור הקוראים ופגיעה חמורה בעיתונות בכלל ובמעריב בפרט. במצבו הנוכחי של העיתון, לא הוא ולא עיתונים אחרים זקוקים למליצי יושר "איכותיים" מסוג זה.
