פרשת השבת - בראשית

בָּרָא אָדָם בְּצַלְמוֹ
בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם בְּצַלְמוֹ
לֹא תָּמִיד אִמֵּץ אָדָם דְּמוּתוֹ
יֵשׁ וְאָדָם נוֹצַר בְּצַלְמוֹ לַשַּׁוְא
ולִדְמוּתוֹ יֵשׁ וְאָדָם לֹא נִכְסַף
כִּי דְמוּתוֹ הֶן תְּכוּנוֹתיו
וְצַלְמוֹ הֶן רַק תַבְנִיּוֹתָיו
אֱלֹהִים יְצָרַם לוֹ יַחְדָּיו
וְסָפֵק אִם הִגִּיעוּ עֲדָיו
וְהַמַּאְמִינִים סָבִיב
רַק צֶלֶם יֵשׁ וְהַדְמוּת נֶעֱלֶמֶת
יוֹרִים כְגִבּוֹרִים לַהֲרוֹג חַפִּים
וּבוֹכִים עַל רוֹצְחִים שֶׁנִּגָּפִים
כֹּל הַמְרָחֵם עַל רְשָׁעִים
מִתְאַכְזֵר הוּא לַצַּדִּיקִים
הוא שם אָשֶׁם מַאֲשִׁים
וּמְגּוֹנֵן עַל רוֹצְחֵי נָשִׁים
וְדוֹרְשֵׁי נַפְשֶׁנוּ
לֹא לַמְדּוּ מִי הַבּוֹרֵא בִּבְרֵאשִׁית
וְכִי הָאָרֶץ נִתְּנָה לָאֲבוֹת אִישִׁית
לְאַבְרָהָם לְיִצְחַק וְיַעֲקב וּלְזַרְעָם
לָחַיִּים כָּאן בְּטֶרֶם נְבִיאָם קָם
וּבְטֶרֶם נוֹצַר מִקְרָאָם
בְּעוֹדָם נַוָּדִים וְלֹא עָם
לֹא לָמְדוּ אֶת מִקְרָאָם
יוֹרִים וְלֹא נַצְרוּ אִשָּׁם


בסימנא טבא

בראשית ברא אלהים את השמים והארץ , כך אנו פותחים את הסדרות שמתחלקות לחמישים וארבע פרשות שנקראות בחמישים ושנים שבתות-שבועות. ספר בראשית מתחיל בבריאת היקום , התחיל בחלק המוחשי את השמים והארץ וברא עליהם ובתוכם את כל יתר מרכיביהם: בארץ קבע את הַיַמִּים, המעינות, הנהרות והאגמים ויצר שטח קרקע שעליו הצמיח עליהם דשה ירק ועץ , וברא לאחר מכן את השמש והירח והכוכבים בשמים, שהיו לפני הבריאה יחידה אחת מחוברת: רקיע וארץ הפריד ביניהם ושם סשמים מאורות. אלהים העדיף לברוא את החיות וכל רמס זוחל על פני האדמה ואת כל החי בתוך הימים והמים בנהרות והאגמים. משתמה מלאכתו זו בששה ימי בריאה, ברא אדם וחוה ביום ששי בין השמשות לפני כניסת השבת שנאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אֹתוֹ זכר ונקבה ברא אֹתָם.( א/כז) בְּרָאַם כגוף אחד למרות שלא פרט זאת והמשתמע מן הכתוב שברא את האדם עם חוה, כי הרי בפרק הבא נאמר: וַיַּפֵּל ה' אלהים תרדמה על האדם וַיִּישָׁן ויקח אחת מצלעותיו ..... ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה....(ב/כא,כב) ונתן ה' אלהים את השלטון על היצירה שיצר הקב"ה הצומח והחי, לשליטתו של האדם ואף הורה לו איך להתנהג כדי לשמור על צלמו ודמותו של הקב"ה שהוטבעה באדם. ספר בראשית כאמור מתחיל בבריאה ויוצר בחלקו הראשון, את התהוות האנושות עד מות תרח אבי אברהם ואבי נחור. עד כאן אין כל יחוד לישראל כי אביהם מולידם של ישראל אברהם טרם נחשף, אך רמזים לתולדות עמנו יש גם בחלק זה של ספר בראשית על-פי המדרש שקושר את ישראל לאברהם. בחלקו השני של ספר בראשית, מסופר על ההתהוותו ולידתו של עם ישראל מאבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, וליעקב נתן הקב"ה השם ישראל ולבניו של יעקב - בני ישראל. צאצאי אברהם נחלקו: לאלה שעברו אתו את הנהר הם "עֶבֶר" או עִבְרִים, ואלה הם ישראל ולאלה שלא עברו את הנהר ואלה הם "עָרָב" כי עָרַב להם מקומם ונשארו שם בעבר הראשון של הנהר והיו לעם רב עֶרֶב-רַב שלא זכו בנהורא . בעוד אלה שעברו את הנהר עם אברהם זכו לִנְהוֹרָא או לִנְהָרָה כלומר לְאוֹר (ראה דניאל) . התורה שנודעה גם בשם נהורא עתיד לקבלה ישראל וכשמה היא מאירה דרכו של ישראל בכל דורותיו בתוך חשכת הדורות. לכן העוברים עם אברהם מעבר הנהר לכוון אן ארץ כנען , נקראו עברים ואלה שנשארו מאחור ערבים. המושג עִבְרִי נודע במלוא חשיבותו כשישראל ישב במצרים. כך כינו את בני ישראל "העברים" , כשם שהמושג יהודי מקורו בעובדה שתושבי ממלכת יהודה נקראו על שם ארצם יהודים .

הבריאה, העשיה והמנוחה

הבריאה מתוארת היטב בפרשת בראשית שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים והארץ. משמעות ההכללה הזאת, שגם ברא כל אשר בשמים ובארץ כולם יחד בפעם אחת, אשר פרטיהם מובאים בהמשך. בטרם בריאת השמים והארץ ותכולתם היה יקום שכל כלו מעשה ידי אלהים אך היקום מצוי היה בחשכה והחלק שברא אותו אלהים לנו היה במתב של תוהו ובוהו. למעשה הקב"ה מלמד את האדם כי לא די לברוא , או להגות רעיון, חשובה יותר העשיה כפי שעשה הוא לאחר הבריאה. אפשר לאמר כי תחילה הכין אלהים את כל הפרטים הדרושים ליצרת עולם ולאחר מכן החל לעשות סדר בו, בהתחילו במלאכת העשיה. כי הלא נאמר כי ברא אלהים את השמים והארץ, מה היה לו לעשות עוד אלא מלמד הכתוב כי בבריאה המלאכה לא הושלמה וי עוד לעשות: כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש. דבר העשיה לאחר הבריאה מהוה מרכיב חשוב ביצירה, ניתן גם לאמר גם שפירוט העשיה יום אחרי יום כמתואר בפרק א' של פרשת בראשית, בא גם לאמר כי השבוע שהוא בן שבעה ימים, מתחיל ביום ראשון ומסתיים ביום שביעי ובששת הימים מראשון לשישי עושים בהם מלאכה , אך ביום השביעי שובתים ממלאכה כשם שהקב"ה הכל יכול שבת מכל מלאכתו אשר עשה והוא שבת וינפש. גם האדם שיכולתו מוגבלת לא כל שכן שאיננו צריך לעשות מלאכה ביום השביעי ועל כן קרא הקב"ה שם יום השביעי - שַׁבָת כי בו שבת הוא מכל מלאכתו. לא בכדי אמצו כל האומות הנאורות את יום המנוחה השבועי. אלא שהשכל הישר אומר, כי מתחילים לעבוד ביום ראשון ומסימים ביום שישי וביום השביעי של השבוע נחים. אלא כדי להנתק מתורת ישראל בחרו הגויים ימי מנוחה אחרים. הנוצרים נחים ביום ראשון בטרם עשו כל מלאכה והמוסלמים אינם נחים כלל, אלא רק מתכנסים ביום ששי לתפילה (ג'אמע- שהוא מקום לסגידה מסגד מקום, פירושו בעברית מקום התכנסות). בעוד במשפט העברי איסור המלאכה בשביעי בשבת מהוה חטא חמור, אצל העמים הדבר נתון לשיקול דעתו של האדם , רצה נח לא רצה עבד בכך איננו עובר על צו כלשהו. דבר זה בניגוד לחקיקה ברוב מדינות העולם, ליום מנוחה בשבוע שזה מופר על-ידי אלה המנצלים את עובדיהם.

החוקים נולדו עם לידת האדם

מיד לאחר בריאת האדם כאמור בבראשית, זכר ונקבה -השם אדם כי מן האדמה נוצר השם חוה כי היא אם כל חי. לשנים אלה הראשונים בתבל הושמו בגן עדן, ונצטוו שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע כדי שלא יחשפו ולהיות גורם לפיתויים. ההנחה שהזוג הראשון בתבל ימלא אחר מצות האלהים, לא עלתה יפה. הזוג אכל מפרי עת הדעת בהפירו צו האלהים והאשמה נתגלגלה ע"י האדם על אשתו והאישה על הנחש שנאמר: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ וָאֹכֵל (ג/יב) ומשנשאלה האשה העבירה את האשם מעליה על הנחש: ותאמר האשה הנחש השיאני וָאֹכֵל.(ג/יג) .זו הפרת אמונים ראשונה בתולדות האנושות, בבורא עולם שבראם ונתן להם את החיים. מכאן ואילך הָרִבּוֹן מחוקק ומצוה והאדם מפר את הָחֻקִּים והצוים. בהמשך הדבר נעשה על-ידי אחד משני ילדי אדם הראשונים, קין והבל, קין הורג את אחיו הבל מקנאה. על כך נענש הוא בנדידה ושַׂם לו הקב"ה אות על מצחו: לבלתי הכות אותו כל מוצאו.(ד/טו) אות זה במרוצת הדורות נקרא בפי העם אות קין, ביטוי לגנאי על מעשהו הנורא של קין, למרות שהאות ניתן להגן על נושאו. זאת הפרת חוק הטבע לא תרצח ולא תקום ולא תטור, הפרה שניה. והנה רב החמס שנאמר: וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות רק רע כל היום.(ו/ה) הפרשה מסתיימת באמירה מפי השם : כי נחמתי (הצטערתי) כי עֲשִׂיתִם.(את בני האדם) (ו/ז) . זה מלמד כי אכן, יצר לב האדם רע מנעוריו. מוסר השכל יש לקיםחוק גם אם אינך מסכים לו נפשית, ובלבד שמקור החקיקה מהימן והוא עצמו על-פי דין. עד כאן עברו עשרה דורות מבריאת האדם כולל נֹחַ.

הברכה והקללה

עוד יחזרו הברכה והקללה פעמים רבות בתורה.למרות שהברכה והקללה הן מן השמים, הרי הברכה הראשונה הייתה לאחר שברא אלהים את האדם זכר ונקבה בראם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגי הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. (א/כח) משהפרו אדם וחוה את דבר אלהים אלהים קללם וגזר עליהם מיתה באמרו להם: ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב: (ב/יז,יט) אדם וחוה גורשו מגן עדן לבל יאכלו מפרי עץ החיים, ואכל וחי לְעֹלָם. (ג/כב) כי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר "אף אני אלוה" (פרוש רש"י ) המות ניתן לאדם והנצח לאלהים, השאלה : האם זו קללה או ברכה?.

מַעֲשֶׂה בְרֵאשׁית הָיָה וְיֵש לוֹ תַּכְלִית
לִקְבּוֹעַ לְכֹל דָּבָר רֵאשִׁית וְגַם אַחֲרִית
בְּרֵאִׁשית בָּרָא אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם
וְשַׂם שָׁם בְּנֵי אָדָם זוּגות זוּגוֹת בִּשְנַיִם
לְקַיֵּם עוֹלָם טוֹב בְּאַהֲבָה וּבְאֶרֶךְ אַפַּיִם
וּלְקַבֵּל עוֹל שָׁמַיִם וְהָחוֹק בָּאֶש וּבַמַּיִם .