עוגת אהוד ברק וזאת הגיעה משולחנו של ש', ידיד נמרץ:
אדם נכנס למאפייה באחד ממגדלי תל אביב, ומבקש מהקונדיטור, "תן לי עוגת
אהוד ברק".
"מה זה עוגת אהוד ברק?!"
"כמו עוגת נפוליאון, רק בלי שתי ביצים".
הר געש של שנאה כצפוי, פסטיבל ההסתה והשנאה של השמאל הישראלי עבר בהצלחה רבה. כנראה, השתתפו בו כעשרת אלפים מאספסוף הנרות, אך המארגנים והתקשורת דיווחו על כמות כפולה. שקרים בוטים תמיד הלכו מצוין עם מורשת רבין.
גם כשהיה רמטכ"ל, לא הייתי ממעריציו, ולא הבנתי אותם. לכן, לא הבנתי איך ניפחו את הבלון של מורשתו של האיש, שלא השאיר כל חותם - פרט לספר, פנקס שירות, שכתב עבורו דב גולדשטיין, וכמה נאומים, שחיברו אחרים (את הבולט שבהם - זה שנשא על הר הצופים אחרי מלחמת ששת הימים - כתב מרדכי בר-און). כשלכל קולבית ולכל DJ יש מורשת, אמר לי חבר, מה מפריע לך, שיש מורשת גם לרבין?!
השמאל הישראלי חי, נושם ומתקיים בזכות השנאה וההסתה, שהוא מייצר מאז ומתמיד. והדבר הוחרף מאז "המהפך" בשנת 1977. לטענתו הכוזבת, הוא הקים את המדינה, וכעת לקחו לו אותה. וכמו תינוק, שלקחו לו את הדובי הממורט, השמאל הישראלי כועס.
חייל מחיל האוויר, שפיהק לפני כמה שנים במסדר לזכר מנהיג השמאל - נשלח למעצר. למרגלית הר-שפי, שסירבה לעמוד לזכרו - תפרו תיק, שהושיבה במאסר. בשמה של הדמוקרטיה - מי שאינו מתקרנף יחד עם אספסוף הנרות - הוא פאשיסט.
ויש תמימים - כמו כמה ממנהיגי הציוניות הדתית - שחשבו, שאם יבואו להשתתף בחגיגות העשורה הישראלית, יקדמו אחוות אחים. הקהל קיבלם בקריאות בוז, כיוון שמטרת העצרת - מושב הלצים - הייתה להפיח אש במדורת ההסתה ולא אחוות אחים.
איתמר לוין - כמו רבים בציבור הלאומי והדתי - הבין זאת מזמן. כדאי לכם לקרוא את מה שכתב בנושא. היחידים שצריכים להתנצל הם אנשי אגף האבטחה בשב"כ, שנכשלו באבטחתו; ואין זה כישלונם האחרון. בציניות ניתן לומר, שיש לבוא בטענות לשר הממונה עליהם, שהיה קרבנם.
על ההסכמים ההזויים באוסלו ניתן לומר, שלידם למינגים הינם יצורים נבונים. ובדמוקרטיה ניתן להתווכח עם מדיניות, וצריך לבקר את השלטון - בעיקר, כשהוא מסכן את עצם קיומנו בהבליו.
ועוד לא קיבלנו דוח אמיתי על מוקד ההסתה, שהיה ברשות ובסמכות של שירות הביטחון הכללי, תוך הנחיה של פרקליטות המדינה. הכל יודעים מי הניף תמונה של רבין במדי SS בהפגנה בכיכר ציון בירושלים; הכל יודעים מי ביים טקסי השבעה וטקסי פולסא-דנורא; ועדת שמגר ובית המשפט נעלו לכאורה את תיבת פנדורה, אך זו רק אשליה, שנועדה להזין את הלבה בהר-הגעש של השנאה.
עוד הערה בשוליים הזעם הקדוש של האיסלאמיסטים כל אימת שנדמה להם שפגעו בקודשיהם, מפתיע את כולם (גם כיוון שמניה וביה הם פוגעים בקדוש לכל האחרים).
זה קצת מזכיר את השמאל הישראלי ואת אספסוף הנרות, שמנסה להחיות את פולחן האישיות סביב קְדושם - בדבקות צפון קוריאנית. ולבלתי-משוכנעים - אציע לראות הוויכוח הנלעג בכנסת לזכרו.
הדולפינים ניקו חוף במונטנגרו כמו כלבים, דולפינים יכולים לזהות חומרי נפץ ומוקשים. דולפינים צוואר-בקבוק מיחידת היונקים הימיים של
חיל הים האמריקני, צוללנים וחבלנים מיחידת סילוק הפצצות של החיל השתתפו בתרגיל דולפין 2012, שבמסגרתו ניקו את חופי מפרץ בּוֹקה במונטנגרו משרידים של מוקשים ושל חומרי-נפץ.
התרגיל נמשך שלושה שבועות, והנו חלק מתוכנית רב-שנתית של חיל הים האמריקני לבדוק את השימוש בדולפינים למטרות שונות. ניקוי החופים במונטנגרו נועד לסייע בשיקום כלכלתה של המדינה הבלקניית. מחלקת המדינה האמריקנית תמכה בסיוע למונטנגרו. חלק מהחפצים החשודים, שנשלו מן הים, נמצאים שם מאז מלחמת העולם הראשונה - מסרה שגרירות ארצות-הברית במונטנגרו.
הדולפינים זיהו חפצים חשודים על קרקע הים באמצעות הסונאר שלהם, והנחו צוללנים ומסלקי פצצות אליהם. במקביל, אימנו אנשי חיל הים צוותים ממונטנגרו בטיפול בחפצים החשודים הללו.
יחידת היונקים הימיים פועלת בחיל הים האמריקני משנת 1959. בין השאר, הופעלו דולפיניה במשימות בעירק ובמפרץ הפרסי.
רגעים טעימים אצל הנחתום את ההנאה מהשירותים המטופחים במסעדה, קלקלה תופעה די מוכרת בארץ - אין קולב על הדלת, שאפשר לתלות עליו מעיל, או תיק.
השאר - היה נהדר במסעדת ממבו (התמר 1, ליד המרכז המחודש G) ביקנעם, שאני מכיר אותה בהערכה רבה כבר כעשור. לרגל נסיעה לצפון, החלטנו לאכול צהריים אצל ברוך, הבעלים, שמגדיר את עצמו כ"נחתום" ולא כקונדיטור, או כאופה. מגיע לו ציון לשבח על העברית, ואעיד על עיסתו, שהייתה מעולה.
ברוך מציע ארוחה עסקית די פשוטה, טעימה ונעימה - מנות ראשונות חופשיות מהדוכן (המגוון לאותו היום - חומוס מועשר בגרעינים, סלט כרוב וסלט ירוק). חיסלתי אותן עם לחם טעים מאוד, שאפה ברוך. אז, יכולתי ללגום ממרק העדשים (גם הוא חופשי בהגשה עצמית מהדוכן), שהגיע לחום שאני אוהב: מרק שלא צרב את השפתיים, סמיך למדי ועשיר בטעמיו. שכחתי לסחוט לימון, כהרגלי, אל המרק.
כשניגבתי את קרקעית הקערה הגדולה והעמוקה בפרוסת לחם, הגיעה המנה העיקרית. כיוון שאני טבעוני - איני אוכל חיות ומוצריהן (מטעמי בריאות גרידא. אין כאן אפילו שמץ של אידיאולוגיה) - הוגשה קערת-ענק עם סלט ירקות עשיר מאוד ומתובל היטב - שנגרעה ממנו, לבקשתי, תוספת הגבינה. בקערת-הענק האחרת שכן לבטח סלט מדהים של בטטה חמה ברוטב סילאן, זנגוויל ומיץ תפוזים על מצע של ירקות חיים.
איני יודע אם ירשו לי רופאיי ליהנות בגן-העדן משור הבר, מלוויתן ומ-72 הבתולות, אך יש לי בקשה קטנה: אנא לוו את הנתחים המובטחים בקצת מסלט הירקות של ברוך ובהרבה מסלט הבטטה שלו.
עוגיות של ברוך הנחתום היו מתנת הבית לסועדים, וחטאתי באחת מהן. מעולות. שפתיים יישקו.
קינחנו בסודה, והלכנו שמחים וטובי-לב לקנות קצת ירקות בחנות הסמוכה וקצת ספרים במרכז המסחרי הסמוך. אחרי שהצטיידנו בקמח ובתורה - המשכנו דרומה, הביתה.
סך הכל לשתי ארוחות עסקיות משביעות מאוד ולשני בקבוקי סודה - 104 ש"ח ללא תשר, שהגיע לצוות ממבו על כמה רגעים טעימים ביותר ומענגים.
