תחילת החברות האמיצה ביני לבין עמנואל פישצנר (זמיר) הייתה סמוך לאחר שהעביר אותי אבי בזעם ובצעד מהפכני מבית הספר לבנים "נצח ישראל" של "המזרחי" למכינה השנייה (כיתה ו') בגימנסיה הכללית המעורבת "אחד העם", שרק שניים-שלושה מהבנים בה, ואני בתוכם, התהלכו חבושי כובעים, "ברטים", לא בגילוי ראש.
למרות שבמעבר קודם, מתלמוד התורה החרדי "שארית ישראל", נשארתי כיתה בהמלצת המנהל, אדון לוינסון, בשל גילי הצעיר מדי ומחשש שאשמש מטרה לפראים המגודלים, בלשונו, הייתי בן עשר בלבד, כשנפתחה השנה בגימנסיה. למיטב זכרוני, לא סבלתי אפילו רגע מחבלי הסתגלות ועד מהרה קניתי לי חברים, שאחד היקרים בהם היה עמנואל, גם הוא גדול ממני בשנה.
מן ההתחלה בגימנסיה חשתי, שבגבולותיה הצרים אז של פתח-תקווה, עברתי מעולם לעולם, ועמנואל המחיש זאת טוב מכולם ובכמה היבטים, שגם כעבור שבעים וכמה שנים איני שוכח את רישומם העמוק עלי. עד סוף כיתה ה' הספקתי להתנסות בשני מוסדות לימוד. מעברו השלישי של בן העשר היה לא רק לחינוך כללי, חופשי, גם לא רק מחברת בנים בלבד לחברה מעורבת, בנים ובנות יחד, אלא זה של בן עניים, יהודים פולניים, שעלו זה מקרוב, לפני אחת-עשרה שנה, היושב בכיתה אחת עם בני ותיקים, פרדסנים, סוחרים, פקידים מבוססים. מפגש כזה, הנעשה היום נדיר יותר ויותר, נחשב לדרמטי. אולי טראומטי, נתפש אז בכיתתנו בדרך שונה. נכון, רק בני עניים מעטים הגיעו אל מעבר לחינוך היסודי. הגימנסיה הייתה פרטית ורק משוגעים לחינוך בניהם שילמו בלחמם את שכר-הלימוד (פשוטו כמשמעו, בקניות במכולת של הוריי!)
אבל סגנון החיים דחה ראוותנות, לבוש מנקר-עיניים, הבלטה מכוונת של עושר ושאר גינוני נובו-רישים, המכריזים על התהום הפעורה בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם. הלבוש היה פשוט וכך יחסי החברות. את "והצנע לכת", טבע אומנם כסיסמה בית-הספר הריאלי בחיפה, אבל זו היטיבה לאפיין את רוח הזמן הרחוק ההוא.
הבדלים בולטים
חברותו הקרובה של עמנואל זמיר הייתה יקרה לי מאוד, וגם אחרי שבתום השישית (כיתה י' היום) יצאתי לעבודה וכעבור עוד שנתיים התנדבתי לבריגאדה היהודית, לא פסקה. עוד פרט: גדלתי בצריף, חדר אחד, מטבח צר ומרפסת שבמשך הזמן הפכנו מפתוחה לסגורה. משפחת פישצנר, לעומת זאת, הייתה בעלת בית דו-קומתי ורחב-ידיים ברחוב חובבי ציון, לב-ליבה של פתח-תקווה. בקומת הקרקע היו חנויות, ואילו השנייה, שהיו עולים אליה במדרגות רחבות, כמו בארמונות שבקולנוע, הייתה כולה למגורי המשפחה: חדר להורים, חדר לסבא וחדרים נפרדים לכל אחד מהילדים, בהם לעמנואל. האם קיבל הבדל בולט כל-כך ביטוי ביחסים בינינו לא ולא. עמנואל שפע יצירתיות וכל מעייניו היו במוזיקה, בשירה, גם בכמיהה מתמדת אל הילדות, הנערות, אל האהבה. בסכין עיצב חליל מקנה-סוף ולימד עצמו לנגן. הוא היטיב לנגן גם בחלילית-חרס, הרבה לכתוב שירים, ולא שכח לציין בתחתית כל שיר, למשל: "נכתב לאור הנר בשעה שלוש לפנות בוקר."
בחשאי חטאתי גם אני בכתיבה ויחד עם חבר שלישי , שבתאי רבינוביץ', (לימים רביד, עורך "במחנה" וקונסול תרבות בניו-יורק), יזמנו הוצאה לאור של עיתון בשם "קול התלמיד" בעריכתנו, שהתכוונו להפיץ בכל בתי-הספר בארץ, לא פחות מזה. סיוע לוגיסטי הושיט לנו מורשה הקרן הקיימת במושבה, כ"צ'ופר" על שהצלחנו למלא בתרומות את הקופסה הכחולה. שלושה גיליונות הפקנו ואיני זוכר שנמכרה אפילו חוברת אחת בכסף מלא, אבל לאושרנו לא היה גבול. מאוחר יותר אירגנו, מקרב חברות הכיתה וחבריה, חוג של "אליטה תרבותית", שמפגשיה היו קודש להאזנה למוזיקה, לדיון בספר ולשאלות השעה. אלה היו מפגשים מלהיבים, שהתקיימו זמן רב. בכל אלה היה עמנואל הרוח החיה.
ובאחת: חברות יקרה זו של עמנואל השפיעה עליי מאוד וגם לאחר שדרכי החיים הרחיקו אותנו זה מזה, לא חדלתי להתרפק עליה. מה צר, שחייו של האיש שפעל רבות להחדרת הלחן והזמר העבריים שחיבר, עיבד והחדיר ללבבות - קופדו לפני יובל שנים, בעודו יוצר צעיר שכל החיים לפניו. קודם זמנו מת עמנואל זמיר ושירת חייו באמצע נפסקה, אך בזיכרון חבר נעוריו זה יוסיף לחיות כל עוד הנשמה באפו.
