הנה מה שכתבתי שלשום (יום ד', 14.11.12) בשעות הבוקר: "תראו לי עוד מדינה אחת בעולם שהייתה משלימה עם ירי של 100 טילים ביום אל מרכזי אוכלוסיה שלה. תראו לי עוד ממשלה אחת בעולם שבמקרה כזה הייתה מפטפטת את עצמה לדעת ומפזרת אזהרות המתפוגגות ברגע בו הן יוצאות לאוויר העולם.

"אתם יודעים מה? תעזבו את העולם. תראו לי ממשלה אחת בישראל שהייתה משלימה עם ירי של שני טילים לעבר תל אביב, הרצליה או כפר שמריהו. תראו לי ראש ממשלה אחד שלא היה רץ במקרה כזה למקום הנפילה ומורה מיד לצה"ל לכסח את הצורה למחבלים. אבל זה רק בנתיבות, שדרות ואופקים, אז אפשר להסתפק בדיבורים ובקצת תקיפות מן האוויר ובכמה סוללות של 'כיפת ברזל'. המדינה הזו השתגעה לחלוטין".

כמה טוב לטעות. כמה טוב לגלות אחרי כמה שעות, שהממשלה לא פיטפטה ולא הפקירה את תושבי הדרום. כמה טוב לשמוע בערבו של אותו יום, שההתקפות מן האוויר הן הכל חוץ מאשר שגרתיות. והלוואי שלא נצטרך לכתוב שוב את אותם דברים.

הנגב הוא כבר מזמן שטח הפקר עליו משתלטים פולשים בדואים, שאיתם המדינה מפחדת להתעסק. כאשר בעוד כמה שנים נרצה לדעת כיצד מתרחשת תופעה דומה גם במרכז הארץ, כדאי יהיה לפנות להחלטת בג"ץ שניתנה השבוע בעניינם של בדואים הנכנסים כל שנה בחודשים אוקטובר-יוני לצורך מרעה לשטח אש של צה"ל סמוך לג'נין.

"אין חולק כי הם מקימים מבנים ללא היתר, שעליהם נסבה העתירה, ואלה הם פחונים ואוהלים", אומרת השופטת דפנה ברק-ארז. אז מה יעשה בית המשפט העליון? יסלק את הפולשים? יעדיף את האינטרסים הביטחוניים? "לעניין האימונים יש הבנה, כי בהתראה של כשלושה ימים, על-פי רוב סוף שבוע שלקראת שבוע אימונים, יתפנו המצויים במקום כדי שלא לסכן את נפשותיהם". הם יעשו טובה ויימנעו מלסכן את חייהם; לא חלילה כדי לשמור על החוק.

אז אולי המבנים הבלתי-חוקיים ייהרסו? "באשר למבנים הלא-חוקיים נמסר, כי מתקיימת מזה כשנה עבודת מטה לעניין פתרונות לבדואים הרועים עונתית. נטען אומנם מטעם המשיבים כי לעותרים בעתירה דנא מגורי קבע בג'נין. לטעמנו ראוי כי עבודת המטה תידרש גם לאפשרויות רעייה של מי שפרנסתם בכך אף אם מגוריהם הקבועים רחוקים, בנוסף לפתרונות מגורים למי שנעים ונדים. מכל מקום, לשנה זו, מבלי שהדבר נוטע כל מסמרות, נראה לנו כי ההריסה תבוצע בסוף מאי 2013, בכפוף להתפנות משטחי האש בעת אימונים". בקיצור: הבדואים ימשיכו לעשות כרצונם, עם חותמת הכשר של ברק-ארז, אליקים רובינשטיין ויורם דנציגר.

ממשלת צרפת אסרה על יהודים להתקרב לבית הכנסת הגדול של פריז. ממשלת גרמניה הודיעה שלא יינתן ליהודים להדליק נרות נשמה בבית העלמין של ברלין. ממשלת צ'כיה החליטה לסגור בפני יהודים את בית הכנסת "אלטנוישול". ממשלת פולין מונעת מיהודים להיכנס לבית הכנסת הרמ"א בקרקוב. לא יעלה על הדעת, נכון? הרי היינו הופכים את העולם ומזעיקים את דעת הקהל ומפעילים את הממשלות ויוזמים עצרות ומפגינים ומחרימים.

אבל יש מדינה אחת בעולם שעושה בדיוק את זה, וכלום לא קורה. למדינה הזאת קוראים ישראל. היא מגבילה כניסת יהודים להר הבית ואוסרת עליהם לעשות שם תנועה כלשהי שתיראה כמו משהו שמזכיר תפילה. היא מאפשרת כניסת יהודים לקבר יוסף רק בתיאום מראש. היא מעניקה ליהודים אישור חלקי בלבד להתפלל במערת המכפלה. במקום להבטיח את חופש הפולחן והסדר הציבורי, ממשלת ישראל נכנעת לבריונות ולאיומי טרור של מוסלמים ופלשתינים, ומרחיקה יהודים מהמקומות הקדושים להם ביותר. המדינה הזו השתגעה לחלוטין.

תלונה של אישה כאילו לפני 39 שנים נאנסה בידי אורי שגיא, הספיקה כדי שהאלוף במילואים יסיר את מועמדותו בפריימריז של מפלגת העבודה. אולי לא מפתיע, לנוכח העובדה שבראש המפלגה עומדת מישהי הבטוחה שכל תלונה של אישה נגד גבר בעבירות מין היא נכונה, אלא אם יוכח ההפך. אבל לא זאת הנקודה שלי. בעוד תלונה שכזו, המתייחסת לאירוע שהתרחש לכאורה לפני ארבע תקופות התיישנות, מספיקה כדי לחסל את הקריירה של שגיא – הרשעה מלפני חצי שנה אינה בולמת את אהוד אולמרט.

יש כמובן הבדל עצום בין אונס לבין הפרת אמונים, ובכל זאת: כאן אנו מדברים על תלונה שאפילו לא נחקרה ועל אירוע מלפני שני דורות, וכאן אנו מדברים על הרשעה חלוטה באירוע שהתרחש לפני פחות מעשור. כאן אנו מדברים על המישור האישי, וכאן אנו מדברים על המישור הציבורי. ולמרות הכל כאן אנו מדברים על אדם שפרש, וכאן אנו מדברים על אדם שאולי יחזור. אם זה לא סימן לאובדן הצפון המצפוני של החברה הישראלית – אני לא יודע מה כן.

אייל שני חזר לככב ב"מאסטר שף" ואיציק זוהר חזר לאולפן ליגת האלופות. המשותף לשניהם הוא היותם פושטי רגל המצפצפים בריש גלי על נושיהם, על החוק ועל בית המשפט. שני הוא נושא לחקירה מתמשכת של הכנ"ר, בחשד שהוא מבריח באופן קבוע את הכנסותיו מפני נושיו. זוהר התחמק, באמצעות שינויי כתובת תכופים, מתשלום קנסות במאות אלפי שקלים לעיריית תל אביב, ויש לא מעט סימנים לכך שהוא הסתבך עם העולם התחתון אך מסרב להתלונן.

העובדות הללו אינן מונעות מערוץ 2 ומערוץ הספורט לתת לשני הרמאים הללו מעמד של כוכבים, מיקרופון פתוח ומצלמה מלטפת. אין לי שום בעיה עם כך שפושטי רגל יעבדו; להפך: זה חיוני ביותר. לכן גם אין לי בעיה עם המשך עבודתו של רון קופמן בערוץ הספורט (ואני מדבר רק על קשייו הכלכליים, לא על גסותו ותוקפנותו). אבל יש לי בעיה עם התעלמות של התקשורת ממעשים בעייתיים ועל גבול הפליליים, כאשר מדובר באנשיה-שלה ובשיקולי רייטינג. במישור הרחב יותר, זה מלמד על פשיטת רגל מוסרית של מי שמתיימרים להטיף מוסר לכל העולם.

סיפור אמיתי ששמעתי ממקור ראשון. בחור צעיר הגיע לבית החולים איכילוב בתל אביב לאחר שננשך בידי חתול, ממש לא משהו רציני. הרופא במיון אמר לו שצריך רק זריקת אנטי-טטנוס, אבל ליתר ביטחון – שיראה אותו אורתופד. מה הקשר? "אולי הגיד שלך נפגע". האורתופד הגיע ואמר לגיבור סיפורנו שעליו לעשות צילום רנטגן. הבחור אומנם אינו רופא, אך מבין קצת ולכן תהה: "ממתי רואים ברנטגן פגיעה בגיד?". הרופא לא התבלבל: "לא רואים, אבל אני רוצה לוודא שאם בעוד שנה יהיה לך זיהום בעצם – שלא תאשים אותנו".

הבנתם? הכל כסת"ח אחד גדול. חבר אחר הסביר לי, שהמחלקות בבתי החולים כורעות תחת הנטל, כי רופא ממוצע בחדר המיון יעדיף לאשפז את החולה במקום להסתכן בתביעה. וכך כולם נפגעים: החולים שנשלחים לאשפוז מיותר, החולים שזקוקים לאשפוז אבל אין מקום בשבילם, קופות החולים, קופת המדינה וכולנו כמשלמי מיסים.

את המצב הזה חייבים לשנות מן היסוד. המחוקק חייב להיכנס לתמונה ולהבהיר מתי אפשר ומתי אי-אפשר להטיל אחריות על רופאים, וגם לקבוע חיוב בהוצאות ריאליות במקרים של תביעות סרק. משום שמה שמתרחש כעת הוא הרבה מעבר לכסף; הוא מסכן חיי אדם.