הפוליטיקה בישראל חדלה מלהיות מזוהה על-פי הזרמים האידאולוגיים והפוליטיים, גושי ימין, שמאל ומרכז, ואפילו לא על-פי קבוצות סקטוריאליות מוגדרות כמו: אשכנזים, מזרחיים, ערבים, חרדים ורשימות העולים מברית המועצות.
התגבשותם של הזרמים הפוליטיים הרביזיוניסטים, הציונים הכלליים, הציונות הדתית ותנועת העבודה החלו להתגבש בשנות ה-20 של המאה הקודמת ובימים אלה ממש רובם הגדול מתמוסס לנגד עיננו וזורם הישר אל תעלות הביוב וביבי השופכין.
בניגוד לעבר, שהשגת כוח פוליטי התבססה על פנייה לציבור באמצעות מצע מפלגתי המשקף בעיקר את הטיעונים האידאולוגיים ושלל טיעונים התומכים בכוונותיהם, כיום הביסוס העיקרי נובע מדמגוגיה, פופוליזם, רטוריקה, חתרנות ומסרים שכל מטרתם היא לזכור את המסר אך מבלי לזכור מי העביר אותו, מה אמינותו של מעביר המסר ומה הבסיס לטיעוניו. בשתי מלים: אופורטוניזם במיטבו.
שלי יחימוביץ מגיבה על עריקתו של
עמיר פרץ "הציבור צופה בנו והוא חש סלידה מהשפל המוסרי מהסיאוב, מהאופורטוניזם".
יריב אופנהיימר - מזכ"ל
שלום עכשיו, ארגון שמאל מובהק לכל הדעות, מקום 27 ברשימת העבודה, מגיב לסיכול יחימוביץ, לקדמו למקום 24 ברשימה. "פוליטיקה נקייה"? ססמה ריקה מתוכן. מפלגת "יש עתיד" כינתה את עריקתו של פרץ "התרגיל המסריח של לבני...", מי שטבע את השם "התרגיל המסריח" היה זה
יצחק רבין ז"ל במאי 1990, שהוסיף ונימק "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל... נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטולית".
בהפגנה ההמונית שנערכה בכיכר מלכי ישראל בעקבות התרגיל המסריח נחרטה הסיסמה "מושחתים נמאסתם", שהפכה לאבן הפינה בתעמולת הבחירות של המערך בבחירות 1992. אני תוהה ושואל האם זה מה שנותר ממשנתו של ראש ממשלה בישראל שנרצח על-ידיי בן עוולה?
יואל חסון, שערק מהליכוד למפלגת קדימה וממפלגת קדימה ערק למפלגת "התנועה" הצהיר "כי אם קדימה תכשיל את ניסיון הפילוג יעתור לבית המשפט וכמו-כן הזהיר מתרגיל מסריח. ואני מזכיר ליואל חסון את מה שהוא נוטה לשכוח, את ליל "מטהרי האוויר" - ערב בו ניסה "לטהר" את הריחות הרעים המדיפים מתרגילם המסריח של
אהוד ברק וחבריו. עריקה ממפלגת העבודה ויסודה של מפלגת העצמאות.
שותפים קבועים בתרגילים מסריחים
הקלישאה אומרת: "שעל טעם וריח אין מה להתווכח". אכן כן, ריח הוא פרמטר הקשה להגדרה ומדידה, אך אין עוררין כי ריח לא נעים הופך לבלתי נסבל.
עמרם מצנע בפנייתו הנרגשת לחברי סניף הוותיקים (והאשכנזים) של גבעתיים: "להרצוג וליחימוביץ יש ערך מוסף ענק. הם לא אמיר פרץ... הוא מביא אנשים שבכלל לא שייכים למפלגת העבודה. הוא מביא את החמולות". כיצד כל זה מתיישב עם המכנה המשותף של חברי הרשימה ב"תנועה"? כלנתריזם, גונבי מנדטים סדרתיים, שותפים קבועים בתרגילים מסריחים, יושבי ראש מפלגות לשעבר, מפסידני פריימריז במפלגות האם או המוצא. ציפי!את שלב הכיסאולוגיה במפלגתך הבנו. סלוגן הכנו עבור מפלגתך "סובלים ממטרדי ריח-צוות מריחים מוסמך יפיגו עבורכם".
אך מה עם איזה מצע? בבקשה לא לקוח מספרי בישול. די לנו במצע עלה חסה, רוקט ובזליקום. הביטוי דמוקרטיה התפתח במקור באתונה הדמוקרטית ובא לתאר קבוצה של אנשי ציבור אשר כוחם צמח מן העם - "דמוס" (מתוך ויקפידיה,ערך: דמוקרטיה), זאת להבדיל מחבורת אנשים "מקימי מפלגות" אשר תאוות השלטון וכיבושו משכנעת אותם כי השגת הכוח הפוליטי תתבסס על דמוקרטיה מינימלית, גם אם מספר המנדטים מינורי (מתוך הסקרים האחרונים שנערכו:"יש עתיד" 8-5 מנדטים, "התנועה" 10 מנדטים, "מפלגת העבודה" 22-19 מנדטים). ועל כך כתב הוגה הדעות והכלכלן האוסטרי, יוזף שומפטר "הדמוקרטיה המינימלית שאינה כלי לביטוי רצון העם כפשוטו, אלא תחרות בין אליטות על קולות, בה מספקות הבחירות, בה היחידים רוכשים את הכוח להכריע באמצעות מאבק על קולותיו של העם".
זה מזכיר לי את אמירתם המפורסמת של הגשש החיוור "הוא יחיד ואני יחיד ושנינו יחידה". במפלגה ישתמשו היחידים כבעלה תאנה לא על-מנת להסתיר את מבושיהם אלא אף להישען עליהם. אמירתו של
שאול מופז "כי בית לא עוזבים" והתרבות הפוליטית של חלק מההנהגה הישנה, כמו דוד בן-גוריון שפרש ממפא"י,
שמעון פרס שעבר מפלגה לא פעם אחת,
אריאל שרון ו
אהוד אולמרט שהקימו את מפלגת קדימה ונטשו את הליכוד, אהוד ברק ממפלגת העבודה להקמת עצמאות,
ציפי לבני מליכוד לקדימה התנועה ועוד היד נטויה. כל אלה המאיסו עליי ועל ציבור הבוחרים את הפוליטיקה. התנהגות בלתי הולמת ולא מוסרית הגורמת לי ולרבים כמוני להדיר רגלינו מתיבת הקלפי ביום הבוחר.
על עצמי אוכל לספר שמאז,שנת 2001 אינני משתמש בזכותי הדמוקרטית לבחור. אני עדיין בא חשבון עם מפלגתי ובשל עקרונותיי אינני מסוגל להצביע למפלגה אחרת. על זכותי הנוספת להיבחר (שאין לה כל סיכוי) נדון באחד הטקסטים הבאים.
