אייכה?

אריאל

וחוץ מזה, לא שכחתי שאתה חייב לי ילד, היא מקפלת עיתון נשים ומצביעה על דוגמן הבית הקטנטן של חברת מוצצים שמחייך אליה חיוך מתוצרת שוודיה, העיניים המתריסות שלה בוהקות. אתה יכול לדמיין אותי מנדנדת יפיוף כזה בגן האם?

לא. לא יכול. לכל היותר יצליח לדמיין אותם נגררים כמו שני מבקרי מסעדות אומללים מאולם לאולם עד שהטעימות כבר לא יהיו ממש טעימות והבטן תבקש די. אם יתאמץ אולי יצליח לראות אותה הדוקה בשמלה לבנה מפרגנת, מחזיקה זר פרחים אווילי בידיים עטויות כפפות של תחרה צחורה. אבל ילד? היא טורחת הרי השכם וערב להטיח בו, אתה ילד. ולמה שילד יוליד ילד? אולי אם תצמיד אקדח לראשו ותאמר - דמיין או שאני יורה - יוכרח לראות את עצמו שוכב לידה, נשואים, מתכננים יחד את חדר הילדים וזורקים שמות לאוויר. הוא, סביר להניח, יציע יערה או שירה או תמר, אם זו תהיה בת כמו שהוא רוצה, ואם יוולד בן כמו שהיא רוצה אז דניאל או איתן או נועם או יהונתן. אבל עלמה תעקם את הקלסתרון המצוי שלה ותציע שמות קצרים: בר, חן, טל, גל, שי. ועל כל שם קצרצר שתציע, ישרוט לו קיפוד נוסף את בית הבליעה.

לא, לא מצליח לדמיין אותך מנדנדת יפיוף שוודי, טוב? לא בגן האם ולא בגן האב. אלא שאין לו אומץ.

היא חונה סביבו, אורבת. לכל טיעון משכנע שיעלה יש צרור טיעונים נגדיים, חדים. גם אם יאמר, היינו בני שבע-עשרה, וגם אם יעלה את טיעון הפרנסה, גם אם ימצא חוק פרלמנטרי שתומך במעשה ואפילו ימציא דת שמתירה - היא תאמר ללא הפסק שהיא חשקה והייתה מוכנה למסור את נפשה, לתרום את הקריירה שלה לתוך כוס של פושט יד ושרק בגללו, בלב שבור שהוא ממש לא לב שלם, הסכימה.

נמאס לי ממך, אתה יודע?

שתיקה. הוא נכנס למטבח, קוצץ פלפלים צבעוניים, גורס שום, מענג בצל סגול על טפלון חם ובוזק שמן זית מעל. מניח להתקרר, לעת עתה. הוא מרדד עלים בתוך בית עגול חד-פעמי, מוסיף ביצה לבלילה ומסדר מעל לבצק עיגולי עזים לבנים וזיתים מושחרים - קיש פלפלים נכנס לתנור.

הוא מציץ מהמטבח לעבר הסלון, לראות מה היא מעוללת ובזווית העין מופיעה תמונתם, מונחת על הפסנתר השחור הישן, שאף אחד מהם לא מנגן עליו ובכל זאת קנו, שיהיה. אבא שלה צילם ביומולדת שנה של נטע, אחותה הקטנה, בחוף דור. הוא כורך מגבת לידיו הרטובות ומתקרב אל התצלום - הבעת הסלידה על פני הגבר שבתמונה, כשהאשה רודפת אחריו עם מזרן-ים בדרך לחוף, אומרת את מה שמילים לא יוכלו לעולם לתרץ.

היא פוסעת למטבח, מוזגת תה קמומיל מהביל לכוס זכוכית ולוגמת את הפער. אני בת שלושים ושתיים, אתה מבין? זקנה. בקצב שלך החברות שלי יהיו סבתות לפני שתעשה אותי אמא, תתעורר כבר, אתה חייב לי ילד. היא מנסה ללכוד את מבטו ועיניו מחפשות אבק בחריצים.

מקום המקלט הקולינרי שלו נהפך בן רגע לזירת מלחמה, אז מחפש מפלט חדש ומוצא את המרפסת. דלת הזכוכית מוסטת וריחה של הפשטידה מטפס במעלה הכרמל, עולה דרך מרפסתו ומציף את דרך הים, נלחם, אך מפסיד בנוק אאוט. אחת אפס למפרץ. כשמסתכלים על הים ולא בעיניה הרבה יותר קל לשקר.

בבקרים הוא בורח לעבודה, אחר-הצהריים נחפז לנטע, בערבים הוא לוקח כמה שיותר קורסים, לא בגלל הכסף, בתקופות הביניים כשסבב פסיכומטרי נגמר והבא בתור עוד לא מתחיל הוא מגיע הביתה והם רבים. בלילות הוא עורק לסלון. תהיה אתי, היא דורשת כשהמבט שלו חלול ומנותק, אם אתה בורח ממני לפני, מה יהיה אחרי?

עלמה

כשהיא מבקשת ממנו לפרוע את החוב הוא נואם לה, חמודה, אני גם רוצה ילד בדיוק כמוך אבל עוד לא, בסדר? בואי נתחתן קודם, אני רוצה אתך ואותך, לא רוצה מישהי אחרת, אני צריך שתחכי לי, טוב?

עוד קצת, כן, אני יודע שאני אומר את אותן המילים ושהקצת שלי לא נגמר...

לא, מתוקה אני לא מתרץ, אם לא הייתי רוצה, לא הייתי אתך, נכון? אל תישברי לי עכשיו, קחי נשימה עמוקה, את חייבת להאמין ולהיות אופטימית.

חייבת אבל לא מאמינה לו. כמה אני יכולה? לוחשת, וכפות ידיה מחפשות ביטחון, תרות אחר מסמר של הקרן הקיימת לישראל, אחוז בסלע. לפעמים כשהם מתווכחים ביניהם הוא מצמיד אזניות ריצה לאוזניו ומזמזם לה בבית את דויד ברוזה, והיא רוצה לצעוק עליו בחזרה, חדל להיות כמו החולות, אני רוצה אותך כמו סלע, אבל לשם מה? הוא הרי יתכנס בתוך עצמו, לא יבטיח לא לנדוד שוב כמו החול, בעצם לא יבטיח כלום וזה סודק אותה. בכל יום אתו, מתווסף עוד סדק.

בהתחלה זה לא היה ככה, היא בוכה לתמר שארבעה זאטוטים מושכים בה מכל עבר, ולא בטוחה אם היא משקרת לעצמה. פעם הוא אהב אותי וחיזר אחריי, מתי התהפכו היוצרות בכלל? אני לא זוכרת.

מתי תפסיקי לשקר, ברור שאת זוכרת, בצבא. זה התחיל בצבא, הרגישה שמשהו בו נסגר אליה, והלילות המיוסרים שבאו לאחר-מכן, איך היא חיבקה את הזיעה שלו ועִרסלה את הצעקות, ומה חשבתי לעצמי, מטומטמת, שאנשים עוברים טראומה ופשוט חוזרים לחיים? לא הספיקה לך אמא?

ולחשוב שכבר עשר שנים היא ממששת לו את הצלקת בגב, שבמשך שנה ורבע היא סופגת משבים של להביור מתוך ידיעה שהנה זה בא, שכמו מתוסבך הוא מפוצץ עליה את כל המוגלות שלו כדי שתלך, והיא נשארת. שנה ורבע היא מתחננת לטבעת, מטביעה את הכבוד שלה בכוס מיץ גזר וכלום, גורנישט מיט גורנישט. ולחשוב מה כבר לא בסדר בי שהוא לא מציע, מה עשיתי לו שאישה אחרת לא הייתה עושה, ולהתעייף מלשמוע את אבא אומר, את הרי ממש לא רוצה שזה יבוא ממך אלא ממנו, אז למה את יוזמת ומציעה? למה?

אולי בראש השנה, אולי ביומולדת שלי, אולי בשלו, אולי בט"ו באב, אולי מחר, אולי מחר-כך - אין יום שאין לה פנצ'ר אמונה. נחכה לבוקר, היא שוב נאחזת, כי בבקרים הוא כן שלה, יותר נכון, בשניות הראשונות שלאחר היקיצה, כשהוא מְדַמדֵם, והחומות שהוא בנה עומדות לא-עומדות, מבוצרות למחצה.

כשאני מחבקת אותך עם שחר, אמרה לו פעם, אף תא בגוף שלך לא מנסה לברוח ממני.

אז תקבעי לו עובדות בשטח, אמרה לה תמר, אחרי כמעט שמונה-עשרה שנה של חברות, מותר לך, לא?

ואז היא ידעה. זהו. ההחלטה נבטה כבר. שיספר עלילות ומעשיות, שיתקפל ויגמגם, שיבטיח, שיישבע לומר את האמת ורק את האמת ושום דבר פרט. יש תאריך, במאי מתחתנים, ל"ג בעומר, לזה הוא כבר הסכים, אלא שאי-אפשר לסמוך עליו. במרץ אני מפסיקה לקחת גלולות, הוא לא חייב לדעת הכול, מרץ-אפריל-מאי, עם המחוך, ההתרגשות והכפיים, לא ישימו לב.