כפל הצביעות

השימוש באמות מידה שונות כשמדובר ביהודים לעומת אחרים היווה במשך מאות רבות של שנים יסוד עיקרי שהיה מצוי בלב ההסתה והפעילות האנטישמית. סימנים קיצוניים שלה היו שיהודים אולצו להתגורר רק בחלקים מסויימים של עיר, לא הותר להם ללבוש את הבגדים שרצו והם לא הורשו לעסוק במרבית המקצועות. משמעות הדברים הייתה שהסטנדרטים הכפולים נגדם חילחלו עמוקות למרבית ההיבטים של חייהם. אפליה זו של היהודים לוותה לעיתים קרובות בדמוניזציה שלהם.

המילון המקוון של קיימברידג' מגדיר "סטנדרט כפול" בתמצות: "כלל או אמת מידה של התנהגות טובה, שבאורח בלתי הוגן מצופה מִחלק מן האנשים שיתנהגו לפיהם בעוד שמחלק אחר - לא".

ההגדרה של אנטישמיות שאימצה הסוכנות האירופית לזכויות יסוד (FRA, ולשעבר EUMC) - גוף הקשור לאיחוד האירופי - מכירה בתפקיד החשוב שממלא הסטנדרט הכפול באפלייתה של ישראל ובאופייה האנטישמי. המסמך המכיל הגדרה זו מציין כי ביטוייה של האנטישמיות "יכולים להיות מכוונים גם נגד מדינת ישראל הנתפסת כקולקטיב יהודי".

ההגדרה מתייחסת לא רק לעניינים כמו קריאה להרג יהודים או הצדקת הרג כזה, דה-הומניזציה ודמוניזציה שלהם, האשמתם בעוולות שהן פרי הדמיון, הכחשת השואה, והשוואתם לנאצים. ההגדרה גם כוללת את שלילת זכותם של יהודים להגדרה עצמית ויישום אמות-מידה כפולות באמצעות תביעה מישראל להתנהגות שאינה מצופה משום מדינה דמוקרטית אחרת. הגדרה זו מבחינה אפוא בין מתיחת ביקורת "רגילה" על ישראל ובין ביטויים אנטישמיים המוטחים נגדה.

סוגים של סטנדרטים כפולים

מספר המקרים של יישום סטנדרטים כפולים נגד ישראל הם כמעט אינסופיים. על-מנת להדגים היטב את ההיבטים השונים של תופעה זו, עדיף להתמקד בדוגמאות על-פי קטגוריות שונות של סטנדרטים כפולים המיושמים נגד ישראל בהשוואה למדינות ולעמים אחרים.

אחת הקטגוריות היא הטייה בהצהרות או בדיווחים. הצהרות ודיווחים מסוג זה יכולים לבוא מצד האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים, מממשלות, פרלמנטים, מנהיגי כנסיות, תקשורת, ארגוני עובדים, ארגונים בלתי ממשלתיים, גופים אקדמיים, כמו גם מצד אנשים פרטיים.

מקרה טיפוסי של הצהרות מוטות נוגע להאשמות שהפנו מדינות רבות נגד ישראל על חיסולו של שייח' אחמד יאסין ב-2004. הסערה העולמית של תגובות החיוביות על הריגתו של בן-לאדן על-ידי צבא ארצות-הברית יכלה לשמש לישראל הזדמנות מצויינת לחשוף את הסטנדרטים הכפולים שיושמו נגדה על-ידי רבים כל כך בעולם המערבי ובמקומות אחרים. כל מה שנדרש היה להשוות את תגובותיהם של מנהיגים חשובים ומוסדות שונים להתנקשות בבן-לאדן לתגובות על חיסולו של הארכיטרוריסט אחמד יאסין, שאחראי ישירות למתקפות קטלניות רבות נגד אזרחים ישראלים, ובכלל זה פיגועי התאבדות.

הכרזות האו"ם בנוגע לשני מקרים אלה מדגימים היטב את משוא הפנים שנוקט הארגון. מזכ"ל האו"ם באן קי מון אמר לכתבים כי "מותו של אוסמה בן-לאדן, שעליו הכריז נשיא (ארה"ב ברק) אובמה אמש, הוא רגע מכונן במלחמתנו העולמית המשותפת נגד הטרור". ואילו אחרי הריגתו של יאסין, מי שהיה אז מזכ"ל האו"ם קופי אנאן אמר: "אני מגנה את החיסול הממוקד של שייח' יאסין ושל האחרים שנהרגו עמו. פעולות אלו אינן רק מנוגדות למשפט הבינלאומי, אלא שאינן מסייעות לחיפוש אחר פתרון בדרכי שלום".

אחרי חיסולו של בן-לאדן, הכריזו מנהיגים של מועצת אירופה ושל הנציבות האירופית כי מותו של בן-לאדן "הפך את העולם למקום בטוח יותר והראה כי מתקפות טרור אינן נותרות בלתי ענישות". ואילו אחרי ההתנקשות ביאסין, מי ששימש אז הנציג העליון של מדיניות החוץ והביטחון המשותפת באיחוד האירופי, חאבייר סולאנה, אמר כי "סוג זה של פעולה אינו תורם כלל ליצירת התנאים לשלום. אלה הן חדשות מאוד מאוד רעות לתהליך השלום. המדיניות של האיחוד האירופי הייתה של גינוי עקבי של קטל חוץ-משפטי".

"שכחנו" לציין

סוג שני של סטנדרט כפול הוא השמטה של מידע רלוונטי. דרך אחת של השמטה היא על-ידי מחיקת ההקשר. תומס פרידמן מה"ניו-יורק טיימס" פרסם - שנים רבות אחר כך - שכתבים מערביים שהוצבו בביירות לפני 1982 לא כתבו אפילו ברמז על שחיתותה של מנהיגות אש"ף שהייתה ידועה להם היטב. הוא גם ציין כי אותם כתבים שפטו את אש"ף בהרבה יותר נדיבות מאשר את אנשי הפלנגות, את הישראלים או את האמריקנים. סיבה אחת עיקרית לכך הייתה שהיה עליהם לשמור על יחסים טובים עם אש"ף, כי אחרת, כשהיה מגיע עורך החוץ שלהם, הוא לא היה זוכה לראיון הנחשק עם יאסר ערפאת.

חוסר מידתיות

סוג שלישי של סטנדרט כפול סב סביב התנהלות בלתי מידתית. דוגמה אחת לכך היא דיווח של התקשורת בפרטי פרטים על חדשות שליליות על ישראל כשהיא בקושי מזכירה חדשות שליליות חשובות הרבה יותר על מדינות מוסלמיות.

NGO Monitor חשף כיצד ארגון Human Rights Watch (HRW) משתמש בפרסומיו בטיעון של התנהגות בלתי מידתית כדי להכפיש את ישראל. ב-2008 ערך NGO Monitor ניתוח כמותי של פרסומי HRW ומצא כי ארגון זה הציג את ישראל במקום השני בין המדינות המפרות זכויות אדם במזרח התיכון, אומנם אחרי סעודיה, אך לפני אירן, סוריה, ירדן ומצרים.

באותה שנה, HRW גינה את ישראל על 33 הפרות של "חוק זכויות האדם", "החוק ההומניטרי", או "החוק ההומניטרי הבינלאומי", לעומת 13 הפרות מצד הפלשתינים, 6 מצד החיזבאללה ו-5 הפרות של מצרים. NGO Monitor ציין כי באותה שנה הציב HRW את ישראל יחד עם סודן, מנהיגיה לשעבר של יוגוסלביה, קונגו ואוגנדה.

התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל

דרך רביעית להפעלת סטנדרט כפול היא התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל. דוגמה לכך היא ההחלטה שקיבל הפרלמנט הגרמני פה אחד אחרי אירועי המשט לעזה ב-2010 שלפיה פעולתה של ישראל לא "שירתה את האינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל".

חבר הפרלמנט הסוציאל דמוקרטי גרד וייסקירכן תהה כיצד יכול היה הפרלמנט הגרמני לקבוע מה משרת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. וגם אם יש לו יכולת כזו, כיצד יכול היה להחליט החלטה כזו מבלי לנהל דיאלוג נמרץ עם הכנסת.

פעולות מפלות

סוג חמישי של סטנדרט כפול הוא פעולות מפלות נגד ישראל. אלו יכולות להיות חופפות לסוג של הצהרות מוטות שצויין לעיל. כבר לפני עשור, כינה ארווין קוטלר, שאחר כך התמנה לשר המשפטים של קנדה, את האו"ם מקרה מייצג של הפעלת סטנדרט כפול נגד ישראל. לדבריו, "למרות שדות הקטל ברחבי העולם, ניהלה מועצת הביטחון של האו"ם ממארס עד מאי 2002 ישיבות מרתוניות שבהן דנה בטבח שלא היה בג'נין".

ביטוי נוסף לתופעה זו היה כשהיומון הבריטי "The Independent” פרסם קריקטורה של דייב בראון שבה מוצג שרון כאוכל ילדים - מוטציה מודרנית של עלילת הדם של ימי הביניים כי היהודים משתמשים בדם של ילדים גויים למטרות דתיות - עלילה שמקורה באנגליה של ימי הביניים. בתגובה למחאות, טיהרה ועדת התלונות של התקשורת הבריטית את הקריקטורה, ובעקבות כך זו זכתה ב-2003 בפרס הקריקטורה הפוליטית של השנה מטעם אגודת הקריקטורות הפוליטיות.

את האופי המפלה של קריקטורה זו הדגיש צבי שטאובר שהיה אז שגריר ישראל בבריטניה. הוא שאל את עורכו היהודי של האינדיפנדנט, שמעון קלנר, האם העיתון פרסם אי-פעם קריקטורה דומה אודות דמות ציבורית. קלנר נאלץ ללכת 18 שנה אחורה על-מנת למצוא אחת.

סוג נוסף של פעולות מפלות המבטאות את הסטנדרט הכפול כלפי ישראל הוא קידום החרם וההימנעות מהשקעות. דוגמה אחת מני רבות היא זו של קרן הפנסיה הנורווגית שנמנעת מלהשקיע במניות מסוימות של חברות ישראליות, בעוד שבתיק ההשקעות שלה היא מחזיקה במניות של מספר חברות שהאתיקה שלהן מפוקפקת ביותר.

הסטנדרט הכפול והחוק הבינלאומי

הסוג הששי של סטנדרט כפול נוגע ליישומו של המשפט הבינלאומי. מאיר רוזן, מומחה למשפט בינלאומי, שהיה בעברו שגריר ישראל בארה"ב ובצרפת, התבטא אף ביתר חריפות באומרו כי "יש שני סוגים של חוק בינלאומי. אחד חל על ישראל, האחר - על כל שאר המדינות. הדבר בולט כשבוחנים את האופן שבו מתייחסים לישראל במוסדות הבינלאומיים...".

רוזן מביא כדוגמה טיפוסית לכך את חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי מ-2004 בדבר גדר ההפרדה. "בפסק דינו החליט בית המשפט בהאג כי הזכות הטבעית להגנה עצמית מוחלת רק אם הצד התוקף הוא מדינה. אילו זה אכן היה כך, פירושו של דבר שכל הפעולות שנוקטת ארה"ב כלפי אל-קאעידה אינן חוקיות, ואינן יכולות להיחשב הגנה עצמית לפי ס' 51 למגילת האו"ם, היות שאל-קאעידה אינה מדינה".

גזענות הומניטרית

את הסוג השביעי של סטנדרט כפול ניתן לכנות "גזענות הומניטרית". זוהי הצורה הפחות מוכרת של גזענות. אפשר להגדירה כייחוס של אחריות מופחתת מובנית לאנשים המשתייכים לקבוצות אתניות או לאומיות מסויימות על מעשים פליליים וכוונות פליליות. אנשים אלה מעריכים אחרת מעשים בלתי ראויים ועבירות בהתאם לצבעם ולעוצמתם של המבצעים אותם. כך למשל, אנשים לבנים כפופים לקנה מידה אחר של אחריות מאנשים בעלי צבע עור כהה. ישראלים אשמים בכל מקרה, יהיו אשר יהיו אמצעי ההגנה שהם נוקטים.

גזענות הומניטרית יכולה להופיע בצירוף עם דמוניזציה. ב-1984 ביקר בישראל סגן שר החוץ השוודי פייר סקורי. בזמנו הוא שיבח את ערפאת על "מדיניותו הגמישה". במאמר שכתב טען כי "מעשי הטרור של אש"ף היו 'בלתי משמעותיים', בעוד שצעדי התגובה של ישראל היו 'מעשים מתועבים של טרור'".

המאבק בנוהל הסטנדרט הכפול

למאבק בסטנדרט הכפול יש מקום מכריע במלחמה בדלגיטימציה של ישראל. בחברה הפוסט-מודרנית המפוררת רבים הם מחילים שיטה זו של שנאת ישראל, ולשם כך הם נוקטים יותר מסוג אחד שלה.

כמה מאנשים והארגונים המחילים סטנדרטים כפולים כלפי ישראל עושים זאת לעתים קרובות. יש לעקוב אחר הצהרותיהם ופעולותיהם באינטרנט. ניתן לבחור כמה אנטישמים כאלה, לנטֵר את צעדיהם בדקדקנות ולחשוף אותם. מרבית האנשים הם פחדנים. כשיובהר כי חלקם ייאלצו לשלם ביוקר על האנטישמיות שלהם, רבים מאויביה של ישראל יהיו יותר זהירים.

תפקיד גדול יותר במאבק בסטנדרטים הכפולים אפשר למלא על-ידי ניטורם של ארגונים העוקבים אחרי אלה הנוקטים צעדים אנטי-ישראלים ואנטישמיים אלה בתחומים מסויימים. היות שהם מכירים היטב את האחראים בתחומים אלה, הם יכולים לפרסם מאמרים החושפים את הסטנדרטים הכפולים שהללו מחילים ולהפנות למקרים קודמים. בדרך זו תתקבל תמונה מלאה יותר על התנהגותם של אותם ארגונים ואנשים ספציפיים.

NGO Monitor העוקב אחר פעילותם של ארגונים בלתי ממשלתיים אנטי-ישראלים כבר נהג כך בכמה הזדמנויות. לעיתים קרובות הוא עקב אחר האסטרטגיה של "כינוי וביוש". בנוגע לאו"ם למשל, הרבה עבודת מעקב עושים הארגונים: U.N. Watch ו-Eye on the U.N.. בדומה, ניתן וצריך לחקור גופים כנסייתיים שונים, אלא שנכון לעכשיו גוף חוקר כזה אינו בנמצא.

מטרה כדאית נוספת למעקב היא חלקים רחבים של האליטה התרבותית של נורווגיה, ובכלל זה ממשלת נורווגיה הנוכחית ושתי המפלגות השמאלניות התומכות בה - מפלגת הלייבור והסוציאליסטים השמאליים. בדרכים רבות ממשלה זו היא תומכת עקיפה בטרור האנטי-ישראלי.

דרך נוספת להיאבק בסטנדרט הכפול היא התייצבותם בפומבי של דמויות ציבוריות נגד תופעה זו ונגד תופעות אחרות של דלגיטימציה. דוגמה למנהיג שעשה זאת הוא ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר שאמר ב-2010:

"עלינו לחשוף ללא הפוגה את האנטישמיות החדשה ולקרוא לה בשמה. כמובן, כמו כל מדינה, יש להכפיף את ישראל לביקורת הוגנת. וכמו כל מדינה חופשית, ישראל מכפיפה את עצמה לביקורת כזו - לוויכוח דמוקרטי בריא והכרחי. אך כשישראל - המדינה היחידה בעולם שעצם קיומה נמצא תחת התקפה - מסומנת באופן בלתי פוסק וגלוי כיעד לגינויים, אני מאמין שחלה עלינו חובה מוסרית לנקוט עמדה. דמוניזציה, סטנדרטים כפולים, דלגיטימציה - זוהי אחריות שלנו להתייצב מולם".

גם אמצעים משפטיים ניתן לנקוט כשסטנדרטים כפולים מתבטאים באפליה של יחידים. יש לשאוף להגביר את העוצמה ולפתח גישה שיטתית יותר במאבק בתופעה. כך גם תתפתחנה שיטות יותר מתוחכמות ויעילות למאבק בעתיד.

מסקנות

ניתוח התופעה של סטנדרטים כפולים המוחלים נגד ישראל מראה כי אלה מופיעים במספר רב של תחומים וכי הם חלחלו להיבטים רבים של החברה המערבית. ליישומם של סטנדרטים אלה נגד ישראל יש השפעה מצטברת של דמוניזציה ושל בנייה איטית של תמיכה בדלגיטימציה שלה.

זהו כישלון בעל קנה מידה עצום, וממשלות ישראל, מנהיגיה ונציגיה הבינו מאוחר מדי ומעט מדי את אופי התהליכים של דמוניזציה ודלגיטימציה וכיצד נעשה בהן השימוש בסטנדרטים כפולים. בו בזמן, מעקב אחרי תהליכים אלה מעניק תובנות רבות על ההתדרדרות המוסרית של החברות בנות זמננו, ובכללן החברות המערביות. יהודים היו עדים לשחיתות המוסרית של חברות רבות ושל מרכיביהן במהלך השנים. כיום הדברים נכונים ככל שהם נוגעים לישראל.