שורשים

אוניברסיטת תל אביב היא לא היחידה שבה מלמדים את תולדות היידיש. יידיש נלמדת גם באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת חיפה, ובאוניברסיטת בר-אילן היא נלמדת כבר 30 שנים. בין המרצים באחרונה נמנה מייסד תיאטרון ה"יידישפיל" השחקן והבימאי הישראלי שמואל עצמון-ווירצר. הוא זכה השנה לתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. זאת בשל חלקו הגדול בתודעת השפה והתרבות ביידיש שהיו פעם דומיננטיות באירופה. אוניברסיטת בר-אילן מתכננת הקמת אקדמיה ליידיש שבו תילמד לא רק השפה והספרות אלא גם פולקלור, מוזיקה ועוד.מלבד המוסדות האקדמיים קיימים גם מכונים ללימודי יידיש ותרבותה.

מדינה ש"מככבת" בשמירת מקום של כבוד לשפת היידיש היא פולין שבה מורשת של שפה אשר שימשה את היהודים במזרח אירופה. יותר מאלף שנה החל במאה ה-9. היא הייתה כזאת עד ל"מלחמת השפות" שעורר אליעזר בן יהודה בסוף המאה ה-19 .שניים מגדולי המשוררים הלאומיים של פולין היו יהודים. יוליאן טובין, אולי גדול המשוררים בפולין במאה ה- 20( לפניו במאות קודמות היו קוחנובסקי ומיצקביץ' - הגדול) ומאריאן המאר - משורר, מחזאי וסופר. אחד מגדולי הבמאים של היום הוא היהודי הרברט גרומסקי. בפולין קיים עד היום הזה תיאטרון היידיש על שם אידה קמינקסה שכול שחקניו הם פולנים. ובאחרונה ראיתי מצגת שבה להקה פולנית סתם, שרה ומחוללת ביידיש. גם היידישפיל הישראלי הופיע פעמים רבות בפולין בין היתר בעיר הולדתו של עצמון בילגוריי לא הרחק מלובלין בדרום מערב המדינה. גדול ה"טרובדורים" של שירי היידיש היה מרדכי גבּירטיג, שנספה בגטו קרקוב, אשר חיבר 300 שירים אשר בחלקם כתב להם גם טקסט וביניהם השיר המפורסם "אונדזער שטעטל ברענט" (העיירה שלנו בוערת) מעניין אגב שהזמרת הישראלית הצעירה והמבטיחה, בימינו, אֵלה דורון, מעלה בימים אלה את שיריה ובראשם "ארצי בוערת". וזה נכון - אֵלה - זה נכון.

ה"ידישפיל" שהופיע בין השאר בבילגוריי העלה ההצגה על מרדכי גבּירטיג בכיכובם של יעקוב בודו וענת עצמון. המחזה עדיין מוצג במקומות שונים בארץ.

היידיש, אומר לי שמואל עצמן, זכתה להכרה ולהוקרה מצד אונסקו( ארגון האו"ם לחינוך מדע ותרבות) . מנכ"לית אונסקו אירנה בוקובה אמרה בסימפוזיון שנערך באחרונה כי "יידיש היא לב לבה של היהדות והיא מקפלת בתוכה את היסטוריה של אירופה מזה אלף שנים". עצמון, לפנים שחקן ידוע שהתחיל את הקריירה שלו בתיאטרון הבימה ושיחק גם בהרכבים אחרים כמו בצוות הפופולרי "שלושת השמוליקים( עצמון, רודנסקי, סגל) נטל על עצמו את המשימה להחיות את שפת היידיש באמצעות תיאטרון, והוא תיאטרון ה"יידישפיל" שאותו יסד לפני 25 שנים.

מאז הקמתו הפיק תיאטרון ה"יידישפיל" יותר מ-100 הצגות החל בקלאסיקה היהודית על סופריה,משורריה וממחזאיה וכלה ברפרטואר עכשווי. אולי יש בכך צדק פואטי שעשר ההצגות הראשונות בתיאטרון הבימה היו של סופרי ומחזאי יידיש. בביקורת על ספרה של דורית ירושלמי "דרך הבימוי" (תרבות וספרות- הארץ 26.7.13 ) כותב יצחק לאור בין השאר: "צ'מרינסקי (אחד מן הבמאים הראשונים של "הבימה") .מסייע לירושלמי לקעקע את המיתוס על עבריותו של התיאטרון הבימה,על היותו נפרד לגמרי מהתרבות היידית שממנה הגיעו השחקנים. דמויות המפתח של התיאטרון (העברי) באו מעולם היידיש, בין אם מדובר בשלום עליכם ובין אם מדובר בחיים נחמן ביאליק"

עכשיו מעלה תיאטרון ה"יידישפיל" מחזות של מחזאים ישראלים מובהקים כמו אלה של חנוך לווין ("סולומון גריפ") של הלל מטלפונקט("מדריך הנוסע לוורשה) בין ההצגות בצנרת הצגה פרי רעיון של שמוליק עצמון "דג'יגאן ושומאכער מכים שוב" (ג'יגאן אין שומאכער קנאקן שוין וידר) זה המשך למחזה קודם שלו שבו שולח עצמון את זוג הקומיקאים היהודיים הנודעים במאה ה-20 לגן העדן ועכשיו מחזיר אותם לארץ לראות: מה נשמע. אני מזכיר הצגה זאת בצנרת כי הכותבים אותה הם שני סטיריקנים ישראלים ידועים ועכשוויים ב. מיכאל ואפרים סידון. עוד סימן להוצאתו של היידיש " מן הארון".

ששי קשת, מנכ"ל ה"יידישפיל", שגם אצלו באה היידיש כתגובה למלחמה נגד השפה הזאת בקיבוצו, וקבל את המושכות מעצמון, עושה לדעתי עבודה מצוינת. זאת לא רק בבחירה של מחזות טובים כמו " הערשלה מאוסטרופולי" שהפך לשלאגר, אלא בגישה שלו למשיכת קהל צעיר. אם בהצגות ביידיש ישנן כתוביות אלקטרוניות בעברית (וגם ברוסית) למעלה - אין שום סיבה שבטקסטים עצמם לא תשולב השפה העברית. יש שסבורים שצריך להמשיך ולהציג על טהרת היידיש. אני חושב שהגישה החדשה היא נכונה. גם בשל היותה מעין "טריגר". ככלות הכול אנו נהנים מ"שלום עליכם" בזכות התרגום המוצלח של יצחק דב ברקוביץ חתנו. צריך רק לדאוג שאופי השפה, הסגנון וההומור יישמרו, ולא יהיו חריגים.

במלאת 25 שנים לייסוד תיאטרון היידישפיל, וע"פ הצעות מייסודו שמואל עצמון, קבלו מוסדות היידישפיל החלטה לקיים בשלהי 2014 פסטיבל בינלאומי לתרבות היידיש. זאת בשיתוף המרכז ללימודי היידיש והלדינו באוניברסיטת בר-אילן. התיאטרון יארח תיאטרוני יידיש מפולין, מרומניה, מארה"ב, מקנדה, מצרפת ומאוסטרליה. במסגרת הפסטיבל יוקרנו סרטים ויתקיימו סמינריונים וסימפוזיונים, הרצאות וסדנאות, בנושאים שעוסקים בתרבות היידיש.

שובה של היידיש, הגם בדלת האחורית, היא לא צדק היסטורי. היא תיקון עיוות היסטורי. מי שבאו במסגרת העליות הראשונות היו יהודי מזרח אירופה. מי שבאו אחרי השואה היו שרידי השואה מאירופה רובם יוצאי פולין. החלוצים בני העליות הראשונות הכריזו מלחמה על מורשת הגלות ושפתה, וזה מצא ביטוי במעין מחיקה של תרבות ושפה אשר ייחדו ואיגדו מיליוני יהודים בריכוז הגדול ביותר שלהם לפני מלחמת העולם השנייה. עד כדי כך בעבעה ההתנגדות לכול מה שהריח "גלותי", שאנשי היישוב התביישו בה. לא רק אנשי העליות הראשונות וותיקי הישוב התנכרו לאותה מורשת. גם אני שבאתי אחרי השואה עשיתי הכול כדי להתנתק מכול מה שהיה קשור לא רק בשואה אלא בגלות שקדמה לשואה. שכן, כנער מתבגר רציתי בכול מאודי להתערות בחברה הישראלית, והמיזוג פירושו היה להנחית גיליוטינה על עבר.

עד כדי כך, שכאשר בן-גוריון ערך מסע לעברֵת שמות לועזיים , הדבר הראשון שעשיתי אני כשריד שואה (שרצה להיות צבר) לקראת גיוסי במלחמת העצמאות היה שינוי שם המשפחה מגלָזֶר ל-גיל. רק מאוחר יותר שמתי לב שעשיתי עוד דבר שנבע מן הרצון להתנתק מן השורשים. אם משוררים כמו ביאליק, טש'רניחובסקי, שלונסקי,אלתרמן - שמרו על שמם המקורי, אם גנרלים כמו לסקוב, מקלף או רבין לא החליפו שמות משפחה, מדוע אני עשיתי זאת. רבין בפולנית או רוסית, הוא רב, וגלַזֶר בגרמנית הוא זגג גם כן מקצוע מכובד. זה היה חלק מן ה"גמילה" מן התרבות שעליה צמחנו ואבות היישוב ביקשו לשרש אותה עד תום. אפשר וכורח מיזוג הגלויות הצדיק את האידיאולגיה הזאת, בשעתה אף שלא עד כדי העלאת גרזן עליה..היה מיעוט שנאחז בה כמו פועלי ציון שמאל,אבל היא החזיקה מעמד, תוך מאבקים בלתי פוסקים עד אמצע שנות השלושים של המאה ה- 20 לפי המחקר של אריה פילובסקי אחרון הביטאונים ביידיש בארץ היה ה"נייוועלט" שיצא מטעם פועלי ציון שמאל. היידיש הוכנעה.

הפולקלור היהודי הושם בגנזכים, הזֶמֶר היהודי המזרח אירופי, הועלה לבוידם והתאפיין בשירים חסידיים ששמרו גם על שפת היידיש.. ובהקשר זה דווקא העלייה מהמזרח,והמגרב, שבצדק ראתה עצמה מקופחת, חברתית וכלכלית, הצליחה לא רק לשמר את הנעימות המזרחיות אלא להפוך אותן לנחלת הכלל.

אשר להנצחת יהודי מזרח אירופה - רובן של קהילת פולין אלה מונצחות בצורה זאת או אחרת ב"יד ושם"( שם תמצאו את כול השמות, דוממים ב"בקעת הקהילות"), במוסדות של תיעוד וזיכרון או בבתי עלמין. יש מוזיאון התפוצות שמוקדש לכלל העולם היהודי. מלבדו ישנם מוזיאונים ובתי מורשת כדלהלן: מוזיאון למורשת יהודי בבל, מוזיאון לתולדות מורשת קהילת לוב, מוזיאון לתולדות יהדות תימן, המרכז למורשת יהדות סלוניקי, המרכז למורשת יהודי צפון אפריקה, המרכז למורשת יהדות ארם-צובא (חלב), המוזיאון לתרבות יהודי הונגריה, המרכז למורשת יהדות טורקיה,מוזיאון יהדות איטליה. אפשר ויש עוד כמה שלא איתרתי. אבל מוזיאון לתולדות קהילת יהודי פולין נמצא בוורשה, וממשלת ישראל המנוכרת, לא תרמה ולו פרוטה שחוקה. ויש עוד מרכזי מורשת יהודיים במקומות שונים בפולין.

אז אני מכריז כמו הנשיא קנדי שהגיע לברלין הנצורה "Ich bin ein Berliner" – "אני ישראלי יהודי פולני". לאחר שחפרתי והעליתי מן הקרקע את שברי העבר, אני מבקש לאחות אותם ולהציב אותם כ"יד ושם", לקהילה מפוארת שבה גדלתי ובה גדלו אבותיי.

בהיכנסי ל"טראנס" של ניואנסים היסטוריים מצאתי עקבות לשפת היידיש, בצורה אולי הזויה, אבל ראויה לתשומת לב. גדול הפנטומימאים במאה ה-20 היה מרסל מרסו הצרפתי. מרסו, לשעבר מַנגֶל, נולד לשוחט מבית יהודי בפולין. אביו נספה באושוויץ.

אבל אם תשימו לב לתנועות של מרסו במופעים שלו, הם תנועות של יהודי, ליתר דיוק ,יהודי דובר יידיש. תלמידו הישראלי, שייקה אופיר היה כול כולו - בראש וראשונה ההומור שלו - יידיש. יתרה מזאת, נזכרתי ביצירה של מוסורסקי "תמונות בתערוכה", שעל-פי ציוריו של ויקטור הרטמן, הוא חיבר אותה. אחד הקטעים שמבוסס על ציור הוא "שני יהודים פולנים". אחד, דמות דומיננטית, אדם עשיר ורב מידות, אטי ושאנן בדיבורו. השני – קטן, עני ורעב, עצבני, מתחנף ומתרפס בפני הגדול והעשיר. מוסורסקי תרגם את הדו שיח בתזמור, אם זכור לכם, לכלי נשיפה, חלילית ואבוב, או קרן צרפתית (אני לא זוכר בדיוק) וזה לא שיח בפולנית. זה שיח ביידיש.

משום כך שובה של היידיש, ולו סמלית, בקורסים באוניברסיטאות, ובעיקר בתיאטרון כמו ה"יידישפיל" - הוא תיקון עוות היסטורי. אלה הקהילות שבמשך דורות היו עמודי התווך של העם היהודי. בקרבם לא רק נשמרה השלהבת של היהדות אלא צמח הרעיון של הציונות המדינית שהביא להקמת המדינה. קרוב לחצי מיליון שרידי שואה רובם מפולין שיכלו להגר לכול מקום בעולם, באו לכאן כדי להקים כאן את המדינה, להילחם למענה וגם ליפול במערכה.

תרבות הגולה, שהיידיש היא חלק בלתי נפרד ממנה, דומה לאדם כמוני שגדל על מורשתה. כאשר העתיד מאחוריי, העבר מתייצב מלוא קומתו לפניי. אני קד לו קידה עמוקה.