את תחומי המשפט מהם מורכבת מערכת המשפט הישראלית, ניתן לחלק - בקליפת אגוז - לשניים:
1. תחום המשפט הפלילי
2. תחומי המשפט הלבר פלילי (היינו: אזרחי, מנהלי, חוקתי ותתי תחומים לבר
פליליים נוספים).
הדין המשמעתי, הינו, לכאורה, תחום משפט נפרד מתחום המשפט הפלילי, אך - רק לכאורה.
ומדוע, רק לכאורה?
פורמאלית, המחוקק הישראלי החיל על תת תחום זה מערכת פרוצדוראלית (סדרי דין, סוגי עונשים ודיני ראיות) ומהותית (הגדרת עבירה) שונות מאלו הנוהגות בתחום דיני העונשין, ואף עטף תחום זה בעטיפה רכה ומכובסת: "אתיקה מקצועית".
למעשה, הדין המשמעתי מהווה חלק בלתי נפרד מתחום המשפט הפלילי.
תוצאותיו לנאשם, עלולות להיות הרסניות יותר מאשר תוצאותיו של הליך פלילי.
ענישה משמעתית - בעיקר בתת תחום הדין המשמעתי החל על עורכי דין - קרובה מאוד לענישה הפלילית, ובין כל היתר:
הן ענישה פלילית והן ענישה משמעתית כאמור כוללת עונש מסוג: "קנס".
הן הרשעה פלילית והן הרשעה משמעתית כאמור כוללת פיצויי מסוג: "פיצוי למתלונן".
הן זיכוי פלילי והן זיכוי משמעתי כאמור כוללים פיצויי מסוג: "פיצוי לנאשם".
הן זיכוי פלילי והן זיכוי משמעתי כאמור כוללים פיצויי מסוג: "הוצאות הגנה".
כמו-כן, קיים בין דין פלילי לבין זה המשמעתי האמור, "דמיון מספיק" בכל אחד מאלו: מקבילתו של עונש "מאסר עולם" הינה: "הוצאה מן הלשכה".
מקבילו של מאסר הינו: "השעיית חברות בלשכה".
מקבילו של מעצר הינו: "השעיית חברות זמנית בלשכה".
מקבילו של מבחן ללא הרשעה הינו: "הרשעה ללא עונש" ו/או "התראה"
ו/או "אזהרה".
לאור האמור, אין כל הצדקה שלא לראות בתחום המשפט הפלילי ככולל בתוכו, במובנה, גם את תחום המשפט המשמעתי.
כאמור, תוצאותיו של הליך משמעתי עלולות להיות, מבחינת הנאשם, הרסניות וקטלניות לא פחות מתוצאותיו של הליך פלילי.
כפי לצורך הרשעה פלילית יש להוכיח אשמה ברמת וודאות של "מעל לכל ספק סביר" (היינו: שמתוך חומר הראיות לא עולה ספק סביר לפיו הנאשם לא ביצע את ההתנהגות העבריינית אותה ייחסה לו המאשימה בכתב האישום), כך גם יש להוכיח גיבושן של יסודותיה של עבירה משמעתית (הפסיקה כיום מדברת על "קרוב" לרמת וודאות כאמור, אך גישה שגויה זו חובה - להשקפתי - לשנות).
חרף האמור לעיל, לצורך הרשעה משמעתית, הכשיר המחוקק את שרץ הראיות הפסולות, היינו: ראיות שאינן קבילות לצורך ביסוס ראייתי של הרשעה פלילית, מותרות לצורך ביסוס הרשעה משמעתית (שכאמור, עלולה לגרור "עונש מאסר עולם", היינו: הוצאה משורות הלשכה, פגיעה בזכות החוקתית של
חופש העיסוק, פגיעה בכבוד האדם, פגיעה בקניינו, פגיעה בזכות מיוצג לבחור לו את עוה"ד שהורשע בדרך עוועית זו, כמייצגו).
הכשרת שרץ זה, מהווה את הוראת סע' 67 לחוק הלשכה, שזו לשונו:
67. בית-דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא
הייתה כשרה להתקבל בבית משפט.".
בית המשפט העליון ויתר למעשה על דרישת הפעלת סמכות הקבלה בקיומם של "טעמים מיוחדים" ובוודאי ובוודאי, על "פירוטם בהחלטתו".
היינו: ביהמ"ש העליון פרץ את הסכר כליל; איך אמר
ד"ר שלמה כהן, ראש לשכת עוה"ד לשעבר ? הדין המשמעתי משמש כלי לחיסול חשבונות בלשכת עוה"ד.
והעליון, מאשר מצב זה שככל הנראה כלל איננו טורד את מנוחתו, כפי ש"חיסול חשבונות" בין אשה לבין גבר בתחום דיני המשפחה, נעשה באמצעות הגשת תלונות שווא לרשות חוקרת, כתבי אישום בעקבותם והרשעת סרק.
יודגש כי הדיון הדיוני (סדרי דין ודיני ראיות) מהווים את הכלים היעילים ביותר לחקר האמת לדעת ראשי שיטת המשפט בה כללי דיון אלו נוהגים.
הכיצד יתכן, אם כן, שכדי להכריע בשאלת ביצוע עבירת חניה שדינה קנס כספי פעוט בלבד בסך של -.100 ש"ח אין לקבל כראיה עדות מפי שמועה, ואילו לעונש כבד של הוצאת עו"ד משורות הלשכה וגדיעת מטה לחמו, ניתן לקבל כראיה עדות מפי שמועה ?
עוד אדגיש כי בית הדין ההזויים משהו, להשקפתי, המורכבים מעוכרי דין "מתנדבים", מייחסים "מ
שקל" לזהות האדם המעיד בפניהם על תוכן שמועה כאמור; אין עיוות גדול מזה: וכי "מכובדותו" הנטענת של עד (לרבות עד שקר או עד תיאטראלי ולרבות עד המעוניין בתוצאות ההליך המשמעתי ולרבות עד אשר ממוחו הקודח יצר - יש מאיין - שמועה שקרית) מהווה ערובה לאמיתות תוכן השמועה? ברור שלא!!!
