תרומה היא זכות לא רק חובה

הפניה לעם הייתה להקמת המשכן כדי לזכות את האדם מבני ישראל על-ידי תרומתו במצות הקמת המשכן, אך זאת כְּכֹל אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לבו.

לפיכך נתינת זכות לכל אחד לתרום משלו להקמת המשכן נחשבת כעשיית טובה לאותו אדם שתורם ולא להפך. כאמור התרומה היא בבחינת מתן זכות לאותו אדם להימנות על מקימי המשכן ובכך הוא מנציח את עצמו בכך שתרם חלקו בהקמת המשכן ואין יודעים מי תרם ומה תרם. החשוב מכל שאדם יתרום משלו ולא רק להתרים אחרים.

ואנו רואים בפרשת ויקהל לקראת סוף הקמת המשכן כי העם נענה בהמוניו לתרום למשכן, מעבר למה שהיה דרוש להקמת המשכן עד כדי כך, שהיה צורך שמשה יאמר לעם אין עוד צורך יש די והותר שנאמר:

ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא.(ויקהל לו/ו) כאמור התרומה מעניקה לתורם זכות ומביאה עליו ברכה לו ולזרעו אחריו ולכן רבו התרומות מרצון. יחד עם זה היו ויש צְרָכִים אחרים, בנוסף להקמת המשכן, יש צורך בניהול מסגרת חיי יום יום כולל הפולחן דאז על-ידי שנעשה על-ידי משרתי בקודש הכהנים בהקרבת הקרבנות וכל זאת נעשה במדבר ולצורך החשוב מכל היה הקמת כוח מגן שיעמוד במלחמות הצפויות לעם בדרכו לארץ כנען וגם לצורך בהגנה על הארץ עצמה.

ואכן הפרשה שלנו עוסקת בהקמת צבא לוחם לקראת הבאות, כי ידוע לישראל כי חוץ מעמלק אשר זינב בעם בצאתו ממצרים, יש עמים אחרים אשר גם הם עוינים לישראל שיצאו להילחם בו. בנוסף לצבא הלוחם, צריך גם צבא שירותים, שמורכב כֻּלּוֹ משבט לוי.

לכן התרומה של כל אחד כאשר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, שוב איננה מספיקה ולא כוללת כל אחד מישראל, מכאן בא הצורך בהטלת מעין מס ראשון הַמֻּסְוֶה כאן בנתינת מחצית השקל, לקופה הכללית. חובה זו הוטלה על כל אחד מבן עשרים שנה ומעלה וזה כאמור עושה את ההבדל בין הזכות לתרום ככל שֶׁיִּדְּבֶנּוּ לבו לבין חובת נתינת כסף כמתואר:

ונתנו איש כפר נפשו... מחצית השקל... (ל/יג) לפי הפשט התרומה היא כדי שלא יפגע האדם, ברם יש לנתינה זו גם הנמקה נוספת, שמשמשת אמצעי לְמְנוֹת את העם על-ידי מִנְיָן מחציות השקל שינתנו, וכל גם יודעים את מספר יוצאי צבא מבני עשרים שנה ומעלה שנאמר: כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה. (ל/יד) הדבר הבולט בנתינה, זו גודל הנתינה מחצית השקל כך: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט(ל/טו) ונימוק נוסף לנתינה שבכך: לא יהיה בהם נגף בִּפְקֹד אֹתָם .(ל/יב).

הָאָמָּנוּת וְהָאוֹמָנוּת או אֻמָנוּת

צירוף שני המושגים הָאֳמָנוּת מצד אחד וְהָאוֹמָנוּת או הָאֻמָּנוּת מצד שני בפרשה זו עושה מן העבודה אָמָּנוּת-יצירה ועושה מן הָאָמָּנוּת היצירה מלאכה אך מלאכת מחשבת. התורה מבליטה את הדגש הָאָמָּנוּתִי בביצוע המלאכה במשכן כלומר הָאֻמָנוּת - האומנות כלומר המלאכה בהקמת המשכן, על תאור מפורט של צורתו ההנדסית וְהָאָמָּנוּתִית היצירתית, לכן נאמר על בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה שנדרש להקמת המשכן ולתת לו את צורתו הָאָמָּנוּתִית כפי שצורת המשכן תוארה למשה בסיני על-ידי הקב"ה פרט לפרט: וָאֲמַלֵּא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת (לא/ג).

אלה הָאָמָּנוּת ובכל מלאכה, זאת הָאֻמָּנוּת או האומנות דהיינו עשית המלאכה, לכן שם לצדו של בצלאל הָאָמָּן את הָאֻמָּנים אנשי המלאכה אהליאב בן אחיסמך למטה דן. ובלי כל התראה מובאת מצות שמירת השבת, שנראית כדבר חורג מן הנושא בו מדובר מהקמת המשכן, אלא שאין מקריות בתורה ואין יָתֵר ואין חָסֵר מצווה זו נאמרת במקומה כך: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו...

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכ ... (לא/יג) רש"י שואל מה מצאה התורה לסמוך מצות השבת להקמת המשכן? ובמילותיו של רש"י (בעניין המעשרות) "מה עניין שמיטה אצל הר סיני". אלא שהקשר ברור, שמא יאמרו מקימי המשכן שהוא צו קדוש, ועל-ידי כך להתיר עשית מלאכה להשלמת בנייתו במועד בשבת, באה התורה ומזהירה: אין חשוב מן השבת גם לא המשכן. וכי רק פיקוח נפש דוחה שבת.

הדם ושפיכות הדמים

מצאנו שהכינוי טהור ניתן לשני כלי המשכן: למנורה הטהורה ולשולחן הטהור, בעוד לא נאמר על-אף חלק אחר הכינוי טהור, גם לא על משכן עצמו ועל קֹדֶשׁ הַקֹדָשִׁים שם נִצָּב ארון העדות שבו שני לוחות הברית .ואכן יש קשר בין הדם ושפיכות הדמים לעניין הטהרה.

נתחיל בקרבנות אשר ביום הכיפורים, הכהן הגדול מתיז מדם השעיר ומדם הפר על קרנות המזבח וגם על הארון והכפורת המצויים בקודש הקדשים, מכאן אפילו דם הקרבנות הנקראים קָדָשִׁים לא נאמר עליהם טהורים. לעומת זאת המנורה והשולחן טהורים הם כי עליהם אין מתיזים דם הקרבנות, כי הדם מְטַמֵּא.

זה גם מביא אותנו בין היתר לאיסור "שפיכות דמים" בכל מצב ולכל מטרה. זה גם מקבל חיזוק בדברי הקב"ה אל דוד המלך על-ידי הנביא נתן: ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לָרֹב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. (דבה"י א' כב/ח) אין כאן כל ספק שֶׁדָוִד לחם מלחמות השם להגן על עם ישראל, ואף על-פי כן לא הורשה הוא להקים את המקדש לא בנו שלמה. לכן כל נשק מגועל בדם מְטַמֵּא גם במלחמת מצווה ואין משמעות לביטוי טוהר הנשק, אלא אם בעזרת אותו נשק לא נשפך דם, והוא משמש להרתעה בלבד ואשר בעצם קיומו מונע שפיכות דמים מכל סוג.

מַאֲשִׁימִים אֶת הַזֻּלָּת בַּעֲשִׂיַּת הָרָע

כאמור בפרשה זו יש ניתוק מהנושא העיקרי דבר הקמת המשכן ועוברת הפרשה לחטא העגל. זה התחיל כך: וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר וְיּקָּהֵל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו. (לא/א) אומנם נסה אהרן להקשות עליהם בבקשו לצורך עשית העגל את נזמי הזהב שעל נשותיהם, בהנחה כי הנשים ימאנו לתת את הזהב שעליהן וכך יתעכב דבר עגל הזהב, אך לא כך קרה והם הביאו את הזהב של הנשים בלי כל עיכוב ונאלץ אהרן לעשות את עגל הזהב שההמון דרש לעשותו.

ברם בכך מאשימים אנו הערב רב שנסתפח אל ישראל בצאתם מארץ מצרים. זה עולה מהאמירה: "אלה אלוהיך" (לב/ח) ולא "אלה אלוהינו". מכאן שגם בחטאינו אנו מאשימים את זולתנו. כעסו של משה על עשית העגל היה כה גדול שֶׁשִׁבֵּר את הלוחות מעשה אלוהים ומכתב אלוהים, שהוריד אתו מהר סיני. האם משה לא חטא בשבירת האבנים שנתן לו אלוהים, התשובה לו כי לא ננזף על ידו, ואלוהים גלה הבנה למעשה משה. זה גם מלמד אותנו שאין קְדֻשָּׁה בַּאֲבָנִים ובכל עצם בזכות עצמו, אלא הקדשה היא במעשי אדם המכונים לעשיית הטוב ולעבודת האלוהים ולא נעשו למראית עין.


אַל תַּעֲשֶׂה לְךָ פֶּסֶל וּתְמוּנָה
זוֹ הַתְּבוּנָה וְעִקָר הָאֱמוּנָה
לָדַעַת לְהַכִּיר בַּטָּעוּת וּלְתַקֵּן
וְאַל נַטִּיל אָת אֲשָׁמֶנוּ בַּשָׁכֶן
קַדֵּשׁ בְּמַעֲשֶיךָ אֶת הַמַּטָרָה
וְשִׂים דַּרְכְּךָ אֱלֵיהָ טְהוֹרָה
בָּזֶה חָפֵץ הָאֵל וּמִמְךָ מְצַפֶּה
שֶׁעַל עוֹשֵׂי עַוְלָה אַל תְּחַפֶּה

טוב לדעת

השקל בו מדובר הוא כסף לפי משקל, שוה לארבעה זוזים, שהם עשרים גֵּרָה לשון מָעָה (ברבים מָעוֹת) כלומר אגורה דאז.

הסמים השונים בקטורת ובעבודה במשכן או במקדש הם: נָטָף מעצי הקטף וְצִפֹּרֶן וּשְחֶלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה. ובכן הקטורת והסמים מפורשים על-יד רש"י כך: נָטָף: הוא צֳרִי היוצא מן העץ ועל שאינו אלא שְׂרף (ולא כפי שאומרים שְׁרָף בשין) הנוטף מעצי הקטף, שמו מעיד עליו נָטָף. שְׁחֵלֶת היא שֹׁרֶש של בֹּסֶם חָלָק, שָׁקוּף ומבריק כְּצִפֹּרֶן האצבע. ְחֶלְבְּנָה שממנה נודף ריח רע. נזכרת עם הַבֹּסֶם ללמדך, שלא יקל בעינינו לצרף עִמָּנוּ בּאָגֻדַּת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל, שיהיו נמנים עמנו. והלא נאמר בכפורים: ואני מתירין להתפלל עם העברינין.