את/ה ערב נסיעת עסקים חשובה, עובר/ת על כל רשימת הדברים שצריך לקחת, בסך-הכל יש הרגשה של ביטחון לדעת איפה כל דבר מונח, אבל אז העיניים שלך נעצרות על השורה עליה כתוב: "מתנה למארח". את/ה כבר יודע/ת שזה לא רק "משהו קטן בשביל תשומת לב"... לפעמים, מתנה מותאמת ו"קולעת" עשויה לפתוח את לב המארח ומשם הדרך להצלחת מטרת הנסיעה הופכת להיות קצרה למדי, ולהפך, לפעמים, מתנה לא מותאמת עשויה לבשר את כשלונה של הנסיעה...

מכירים את הרגע הזה? איך מחליטים? פתיחת פרשת השבוע, "ויקרא", והתיאור המופיע במדרש עשויים להאיר את העניין. "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר. ר' תנחומא פתח: יש זהב ורב פניני וכלי יקר שפתי דעת [משלי כ', ט"ו]. בנוהג שבעולם אדם יש לו זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות וכל חמדה טובה שבעולם ודעת אין בו - מה הנאה יש לו? במתלא [שם מקום] אמרו: "דעה קנית - מה חסרת?, דעה חסרת - מה קנית?

"יש זהב - הכל הביאו נדבתו של משכן זהב. ורב פנינים - זה נדבתם של נשיאים. וכלי יקר שפתי דעת - לפי שנפשו של משה הייתה עגומה עליו, אמר: הכל הביאו נדבתו של משכן ואני לא הבאתי, אמר לו הקב"ה: חייך, שדיבורך חביב עלי מכל אילו. תדע שהוא כן, שמכולם לא קרא הדיבור אלא למשה, דכתיב: ויקרא אל משה" [ויקרא רבה א', א'].

בשביל להבין את הדברים, יש לשים את הפרשה בהקשר שלה. במהלך תשעת החודשים שחלפו מאז מעמד הר סיני ועד לנקודת הזמן של הפרשה שלנו, עסקו בני ישראל במשימה אחת: בניית המשכן, מקום להשראת השכינה בקרבו של עם ישראל. כל אחד חושב על המתנה שהוא מביא, מתוך תקווה שהיא תסייע להצלחת המשימה. רבים הביאו זהב, הנשיאים הביאו פנינים, והמשימה הושלמה בהצלחה והנה: "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".

כאשר ראה משה רבינו שהוא לא תרם את חלקו להצלחת המשימה הייתה נפשו עגומה, שכן הוא לא הביא דבר. מדוע לא הביא זהב או פנינים? למה לא מצא משה מה להביא?

פתרון הדבר נמצא בתגובה של ה' למתנות השונות. אכן, הקב"ה מתרצה ומשכין את שכינתו על המשכן, אבל הוא מתייחס למשה לבדו. דווקא אל משה, שלכאורה לא הביא דבר, אליו פונה הקב"ה עם השראת השכינה ומדבר עימו: "דיבורך חביב עלי מכל אלו". מכל הדברים הטובים שהביאו בני ישראל אל המשכן, בחר ה' בדיבור אל משה כחביב ביותר. משה נקרא אל תוך המשכן, עומד לפני ה' ומדבר איתו. הדיבור משמש כאמצעי החיבור המשמעותי ביותר, יותר מכל מתנה אחרת. ואת זה, מסתבר, העניק משה לקב"ה.

משה רבינו, ממש כמו אדם המתלבט איזו מתנה להעניק, הבין שהמתנה לא אמורה לשקף את החשוב והמשמעותי עבור הנותן אלא עבור המקבל. ממילא, הוא לא מצא מתנה להביא משום ש"המקבל", הלא הוא הקב"ה, איננו זקוק לזהב והפנינים שהוא יכול להציע, ועל כן בחר לא להביא דבר.

אלא שכאשר ראה שהקב"ה נעתר לבני ישראל נכנסה בו עגמומיות, שמא ההחלטה שלא להביא דבר הייתה שגויה. כאשר פונה אליו הקב"ה, ואליו בלבד, מבין משה שמתנתו גדולה משל אחרים. משה רבינו, בשונה מכל האחרים, היה במקום של הפנמת נקודת המבט של המקבל, ומשום כך "מתנתו" הייתה המשמעותית ביותר.