על פסגת הר הצופים עמדה, בתחילה המאה העשרים, אחוזת-הקיט של סר ג'ון גריי-היל, עורך-דין אנגלי, אוהד רעיון שיבת-ציון. סר ג'ון היה מבלה באחוזה זו את חג הפסחא. בשנת 1914 ניהל משא-ומתן על מכירתה, עם המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית, ואחרי מותו ב-1916 נקנתה האחוזה מיורשיו ע"י ראש המשרד הארץ-ישראלי, ארתור רופין. בט"ו באב תרע"ח (1919) נורתה אבן-הפינה לבניין האוניברסיטה העברית באחוזת גריי-היל. האוניברסיטה פתחה את שעריה ב-1 באפריל 1925.

בשנת 1921 הקימו חיים ויצמן ואלברט איינשטיין ועד לגיוס כספים להקמת מרכז רפואי-מדעי בארץ-ישראל, וב-1924 נרכשה בכספים אלה אדמה על הר הצופים, לא רחוק מהאוניברסיטה. ארגון הנשים היהודיות האמריקניות "הדסה" התחייב להקים את המרכז. הדעות נחלקו. איש האוניברסיטה, יהודה מאגנס, דרש שהמרכז הרפואי יוקם סמוך לאוניברסיטה. איש "הדסה", ד"ר אפרים בלוסטון, דרש להקימו בתוך האוכלוסייה שהוא אמור לשרת אותה, ונימק: "לחולה חשוב יותר לראות רופא ולא נוף. אין להקים מחיצה בין חולה לרופא, ומרחק גאוגרפי הוא מחיצה בלתי-נסבלת". ד"ר יהודה מאגנס, הפציפיסט, שהאמין באחוות-עמים והיה ממקימי ברית שלום, ניצח בוויכוח הזה, ואבן הפינה למרכז הרפואי נורתה באוקטובר 1934 על הר הצופים המאוכלס בערבים. בית-החולים נפתח במאי 1939, ובו ביום נולדו שם שני תינוקות.

הר הצופים היה המרכז האוניברסיטאי והרפואי של ארץ-ישראל בשנות הארבעים. בין מורי האוניברסיטה ורופאי "הדסה", ועוד יותר בין הסטודנטים, היו חברי "הגנה" רבים, אבל לא הם שנתנו את הטון באוניברסיטה, אלא אנשי אגודת "ברית שלום", שד"ר מאגנס והפרופסורים מרטין בובר ומשה שוובה היו מנהיגיהם, והם סברו שהערבים ודאי שלא יפגעו במבצר זה של הציונות המתונה ובמרכז הרפואי. גם בסיס של "ההגנה" היה על הר הצופים, שהיה מובלעת יהודית בתוך הסביבה הערבית, והכביש המוליך אליו עבר בתוך השכונה הערבית שייח'-ג'ראח. הבריטים לא התעניינו בהר המרוחק מהעיר, ו"ההגנה" ניצלה זאת וארגנה אימונים וקורסים בבסיס זה. הר הצופים נחשב לחבל עצמאי (מספר 11) ב"הגנה", ומפקדו, יהושע בן-ישעיה, היה כפוף במישרין למפקד המחוז.

לקראת המלחמה היה החבל הזה מבוצר למדי, אבל לא היה רצף של שכונות יהודיות בינו ובין ירושלים העברית, ולא נסלל אליו כביש עוקף שייח'-ג'ראח. מפקדת המחוז השתמשה בהר כבסיס להתקפות על שכונות ערביות ועל התחבורה הערבית בצפון ירושלים.

כבר ב-30 בנובמבר 1947 נורו יריות ממארב על אמבולנס שנסע ל"הדסה". ב-2 בינואר 1948 נורה בשייח'-ג'ראח אוטובוס יהודי שנסע להר הצופים, וחנה גרדי, תלמידת בית-הספר לאחיות, נפגעה ונהרגה. ב-20 בינואר דיווח מפקד מחוז ירושלים, ישראל עמיר, לבן גוריון: "בדרך לאוניברסיטה יש שייח'-ג'ראח, שכונת נשאשיבי ובתי המופתי ואנטוניוס. היריות הערביות מגיעות לרחוב שמואל הנביא ולבית-ישראל. התושבים הערבים עזבו את שייח'-ג'ראח, אולם הכנופיות נכנסו לבתים העזובים. היו קשיים בתחבורה הפנימית בעיר, סילוק רוממה הערבית הקל, שתי דרכים עדיין בסכנה: לאוניברסיטה ו'הדסה', ולתלפיות, רמת-רחל ומקור חיים"¹.

בפברואר שוב הותקף בשייח'-ג'ראח אוטובוס [יהודי] שנסע ל"הדסה" ותשעה נוסעים נפצעו. הנהג שנפצע קשה בבטנו, המשיך והסיע את האוטובוס אל הר הצופים. על ארבע תקריות אחרות דיווח אריה הירש, איש המחלקה הטכנית של בית-החולים "הדסה":

"ב-8 במארס בבוקר יצאו שני אוטובוסים להר הצופים, אחד מהם עלה על מוקש מול 'בית אנטוניוס'. הערבים ירו מן המארב על שני האוטובוסים והרגו את אפרים בן-יוסף, שעבד בבנייה ובביצורים... הנהגים העלו את האוטובוסים להר הצופים. לא היו נפגעים נוספים. אותו יום אחרי-הצהריים נורו יריות בשייח'-ג'ראח על משאית שהובילה חומרי בניין, המשאית נעצרה והנהג ברח ברגל. שתי משאיות של 'סולל בונה' חילצו את המשאית התקועה, אש נורתה על המחלצים, ואחד מהם, אלימלך שולמן, נהרג. ב-11 במארס נורו יריות בשייח'-ג'ראח על שיירה שהובילה רופאים ואחיות ועובדי אוניברסיטה. איש לא נפגע, ב-17 במארס נורתה שיירה באותו מקום. שני אנשי 'הגנה' שליוו את השיירה נפצעו, יוסף פינטו ומשה גיאת. יחידות צבא בריטי, שנכחו במקום, לא התערבו".

בקרב על ואדי ג'וז, שהתחולל ב-26 בפברואר (ב"מבצע כרמל"), הגיעו יחידות "ההגנה" לשייח'-ג'ראח מהר הצופים. באותו יום נורו יריות משם על שיירה שהובילה נשק ותחמושת להר הצופים. משוריין אחד יצא מכלל שימוש ושניים מנוסעיו נהרגו. הערבים שרפו את המשוריין התקוע והתעללו בגוויות².

בכל האירועים האלה ירו ערבים על מכוניות של יהודים בשייח'-ג'ראח. הבריטים שהיו נוכחים בקרבת מקום למקרה של התקפה מצד הערבים, לא התערבו ו"ההגנה" גם היא לא הפעילה כוח בזמן התקריות; כך היה גם ב-13 באפריל.

ראשי השלטון ומפקדי הצבא הבריטיים, שהיו מיודדים עם מורי האוניברסיטה ועם רופאי "הדסה", הפגינו יחס חיובי לתחבורה היהודית להר הצופים, ועד מארס אבטח הצבא הבריטי את השיירות שעלו להר. דוח שכתב מנהל בית-החולים "הדסה", ד"ר חיים יאסקי, העיד שחמש שיירות עלו יום-יום להר. באותו דוח כתוב שבתחילת מארס עברה האחריות על התחבורה ל"הגנה", מאחר שעקב פינוי כוחתיהם מארץ ישראל, התדלדלו יחידות הצבא הבריטי בירושלים ומאז "השתרר אי-סדר בתחבורה"³.

ב-2 במארס אחרי-הצהריים קיבלה המרכזנית של המרכז הרפואי הודעה בערבית: בית-החולים יופצץ בעוד שעה. הייתה זאת אזהרת-שווא. באמצע מארס אמר מפקד גזרת ירושלים הערבית, עבד אל-קדר אל-חוסייני, לעיתונאים: "היהודים הורסים את בתינו והורגים את נשינו וילדינו מבסיסיהם שבבית-החולים 'הדסה' ובאוניברסיטה, לכן פקדתי לכבוש אותם ואפילו להרוס אותם", והראה לעיתונאים תותח שהוצב על גג מוזאון רוקפלר, מכוון להר הצופים. הוא גם הצהיר על כוונתו לפגוע במכוניות שיעלו להר הצופים. ביום מותו ב-8 באפריל בקרב על הקסטל, במבצע "נחשון", נמצאו בכיסיו רישומי תוכניות לכיבוש ההר. הערבים לא הסתירו את כוונותיהם. נראה שרק היהודים לא התייחסו אליהן במלוא הרצינות.

המנתח, פרופ' אדוארד ג'וזף, הודיע למנהל "הדסה" ד"ר יאסקי במכתב, שאין הוא מקבל על עצמו עוד אחריות להעברת חולים להר הצופים, וד"ר יאסקי ענה לו: "לא הגיע עדיין הזמן לפנות את הר הצופים, וביטחון אין בשום מקום אחר". אבל גם הוא חרד לגורל החולים, ובדוח ששלח לגזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, (ב-19 במארס כתוב: "[בבית-החולים] נמצאים כיום קרוב למאתיים וחמישים חולים. מהם למעלה משמונים פצועים והשאר נגועים קשה במחלות שונות. חולים אלה זקוקים למספר ניכר של עובדים רפואיים ולאספקה, וזה ניתן לספק אם קיימת תחבורה תקינה עם העיר". הוא כתב שאם לא תהיה תחבורה רצופה לבית-החולים, תצומצם פעילותו, "והדבר יפגע קשה באפשרות האשפוז בירושלים, יחליש את עמדתנו על הר הצופים וינחית מהלומה פסיכולוגית על הציבור היהודי באמריקה בכלל ועל חוגי 'הדסה' בפרט, כי הם יבינו שצמצום זה אינו אלא התחלת חיסול ... עד התחלת מאי נשארו ימים מועטים, ומצווה עלינו להתכונן לכל אפשרות. מאוד הייתי רוצה להימנע מנקיטת אמצעים העלולים להשרות דיכאון נפשי על העובדים והחולים, ולסייע על-ידי כך לאויב במלחמת-העצבים"⁴.

יאסקי שלח עותקים ממכתבו זה לבן גוריון, לד"ר מאגנס, ולעוד שישה נמענים.

ב-22 במארס דנו ראשי "הדסה" בפינוי הר הצופים אבל החליטו להמשיך, לפי שעה, בפעילות רגילה, ולהזהיר את מוסדות היישוב שאם לא תיפתר בעיית התחבורה להר, יועבר בית-החולים למקום אחר. על החלטה זאת שילם ד"ר יאסקי בחייו: לא אמצע מאי היה התאריך הקריטי של הר הצופים, אלא אמצע אפריל.

ב-26 בפברואר, נפגש יוסף שני, קצין הקשר הראשי של "ההגנה" עם הבריטים בירושלים, עם מפקד הכוחות הבריטיים באזור, הבריגדיר ג'ונס⁵, במפקדה הבריטית ששכנה במושבה הגרמנית. "הערבים תוקפים את המכוניות הנוסעות להר הצופים מפני שהם סבורים ש'ההגנה' מעבירה בהן נשק וציוד צבאי", אמר ג'ונס ליוסף שני, והבטיח לו שאם תותקפנה שיירות יהודיות בשייח'-ג'ראח, יירו הבריטים בתוקפים.

הוראות כאלה, אמר ג'ונס, נשלחות אל מפקד הגדוד החונה בצפון ירושלים, לויטננט-קולונל מקלאוד. ב-2 במארס שוב הבטיח ג'ונס ליוסף שני שהבריטים ישליטו סדר בדרך להר הצופים, וביקש ש"ההגנה" לא תיזום תקריות בצפון העיר וליד עטרות ונווה-יעקב, ולא תירה פגזי-מרגמה מהר הצופים אל ואדי ג'וז, והוסיף שהערבים מסכימים להסדר זה. שני התחייב: "ההגנה" תשמור על השקט, אם ישמרו עליו הערבים⁶. רק שני ימים שמרה "ההגנה" על התחייבותו של שני. כבר ב-4 במארס יצאו נועם גרוסמן ופקודיו לצומת אל-ג'יב שבסביבות רמאללה כדי לפגוע במכוניות ערביות. היה זה "מבצע שמואל" שנועד להיות תשובה לפיגועים בתחבורה העברית ברחבי הארץ, בעיקר בדרך תל אביב-ירושלים. גרוסמן וחמישה-עשר מפקודיו נהרגו. מכוניות ערביות לא נפגעו ב"מבצע שמואל". אבל הגזרה התחממה⁷.

בסוף מארס כבר היה ידוע שקשה מאוד להוביל שיירות בתוך שטח ערבי, ושעוד יותר קשה לחלץ את השיירות המותקפות. אחת השיירות שנכשלו, "שיירת עטרות", נתקעה בשועפת, לא רחוק מהדרך להר הצופים, ב-24 במארס. דוד שאלתיאל ומטה-המחוז לא הפיקו את הלקחים. בדוח מתחילת אפריל, כתב קצין המודיעין (קמו"ד) של צפון ירושלים, משה דיסקין, שכינויו המחתרתי "צדיק", שנשקפת סכנה לשיירת הר הצופים ושרצוי "לארגן מכוניות משטרה וצבא משלנו, שיוכלו לחלץ אנשים וכלי-רכב תקועים בזמן התקפה, במקום זה, או באחר דומה לו בתכונותיו, על-ידי אנשינו, לבושים כשוטרים או כחיילים"⁸. במטה המחוז התעלמו מהאזהרה.

ד"ר יאסקי ונשיא האוניברסיטה ד"ר מאגנס לחצו, ובן גוריון הורה לשאלתיאל במברק, ב-31 במארס: תעשה כל המאמצים להבטיח משוריין שלוש-ארבע פעמים ביום, משעה 7 בבוקר עד 4 אחר-הצהריים לבית-החולים 'הדסה'⁹.

לא כך קרה במציאות. כבר באמצע ינואר 1948 כמעט שבתו הלימודים באוניברסיטה. רוב הסטודנטים גויסו ל"הגנה", והמעבדות באוניברסיטה שירתו את יחידת חיל-המדע (חמ"ד) הירושלמית, שד"ר אהרון קצ'לסקי (קציר) עמד בראשה.

מפקד הר הצופים, יהושע בן-ישעיה, קבע תקן של שמונים איש לעמדות "ההגנה" שעל ההר. מטה "ההגנה" בירושלים ושלטונות האוניברסיטה איישו את העמדות בתורנות, במורים ובעובדים שלא התגייסו ל"הגנה" ושעדיין לא מלאו להם חמישים שנה. אנשי היחידה של קציר [חמ"ד] שוחררו מחובת השמירה. מורים אחדים, שגילם היה יותר מחמישים, התנדבו גם הם לשבת בעמדות. אחד מהם היה פרופ' בונוונטורה, שנהרג ב-13 באפריל, בשיירת הר הצופים, בדרך למלא את משמרתו. היו גם מורים שלא מילאו את חובתם זו, אף שגילם היה פחות מחמישים.

האוניברסיטה הקימה ועדה מצומצמת כדי לוודא שאנשי-הרוח אומנם נושאים בעול המזערי שהוטל עליהם.

בידיעת "ההגנה" ניהלו ראשי האוניברסיטה ו"הדסה" משא-ומתן עם הבריטים על סלילת דרך-ביטחון בין הר הצופים ובין ירושלים העברית, מצפון לשייח'-ג'ראח. ב-12 במארס הציגו להם הבריטים שלושה תנאים: היהודים ישאו בהוצאות סלילת הדרך, יבצעו את העבודה ויאבטחו את העובדים. תנאים אלה נראו לראשי היישוב היהודי קשים מדי, והדרך לא נסללה.

באפריל כבר פעלו מחלקות "הדסה" רק בשיטת האלתורים. חיים רנן, מנהל משרד קבלת החולים, היה מפקד בית-החולים מטעם "ההגנה". מעובדי בית-החולים הבריטי הסמוך, אוגוסטה ויקטוריה, קנה רנן מעילי-חורף צבאיים, מנועים להטענת מצברים [גנרטורים], דלק ותחמושת. הפסקות החשמל על ההר היו רבות, וקו הטלפון עם ירושלים העברית שובש לעתים קרובות.

מחלקות אחדות של בית-החולים עברו לעיר העברית. ד"ר יאסקי רכש ברחוב הנביאים מבנה שהיה קודם בית-חולים סקוטי ומוסד של המיסיון, ואנשי "הדסה" הכשירו אותו כמרכז רפואי. בתחילת אפריל כבר עברו לעיר העברית רוב המחלקות של "הדסה", וגם ד"ר יאסקי עבר לשם. הוא נסע עם אשתו להר הצופים ב-13 באפריל, כדי להביא משם העירה ציוד רפואי וחפצים אישיים.

אף שהבריטים כבר לא סיפקו (מתחילת מארס) אבטחה צמודה לשיירות שעלו להר הצופים, פטרלו משוריינים בריטיים יום-יום על הדרך המובילה להר. ב-9 במארס התמקמה יחידה צבאית בריטית ב"בית אנטוניוס" הנטוש שבשייח'-ג'ראח והתקינה בו עמדה, כדי לאבטח את השיירות של היהודים.

אחרי כיבוש הקסטל, מבצע "נחשון", כיבוש דיר-יאסין וקולוניה ליד מוצא העברית, ומות עבד אל-קאדר אל-חוסייני, בעשרת הימים הראשונים של חודש אפריל, הייתה ידם של היהודים בירושלים על העליונה, ובכל זאת, לאחר ההסתה שניהלו ראשי היישוב ומפקדי "ההגנה" נגד האצ"ל ולח"י בפרשת דיר-יאסין, צפוי היה שהערבים יערכו פעולת גמול ויבקשו לנקום בטבח אמיתי תחת הטבח שלא היה. לא היה קשה לשער מראש שהמכה תונחת על שיירה: ניסיון ארבעת חודשי המלחמה הראשונים כבר לימד שהדרכים הן החוליה החלשה במערך היהודי.

מאמצע מארס היה אשר (זיזי) רהב (רבינוביץ') מפקד השיירות שעלו להר הצופים. אחרי תשעה באפריל הבחינו פקודיו בסימני אי-שקט בדרך להר הצופים. רהב דיווח לשמשון בר-נוי, מפקד הפלוגה שלו, על מיעוט תנועת כלי-הרכב הערביים, בקטע שבין השכונות היהודיות ובין ההר, ואמר שזה סימן רע. הוא לא קיבל הוראות בעניין¹⁰.

קפטן ג.ס, איש המודיעין במפקדת הצבא הבריטי, שהיה ממונה על איסוף החומר המודיעיני בירושלים, טען לאחר המלחמה, שכל בר-דעת היה יכול לנחש, שהערבים ינקמו ביהודים על הטבח בדיר-יאסין, ויכו אותם בנקודת התורפה שלהם. ג.ס שיתף פעולה עם הש"י ועם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לפי עדותו, אמרו אנשי המודיעין הצבאי הבריטי למפקדי הצבא בירושלים, שהערבים ודאי יתקפו שיירה יהודית בשייח'-ג'ראח¹¹.

ב-10 באפריל פוצצו ערבים צינור, שהוביל מים מהגבעה הצרפתית להר הצופים. חיילים בריטיים אבטחו את אנשי המחלקה הטכנית של "הדסה", שתיקנו את הצינור. מייג'ור ג'ק צ'רצ'יל, סקוטי שהיה אחראי מטעם הצבא לאבטחת השיירות של היהודים והערבים בירושלים, נכח במקום תיקון הצינור, ויוסף שני העיד שהוא "היה נעים מאוד, ולקח במכוניתו אספקה רפואית העירה"¹².

ב-11 באפריל התחכם רהב לערבים ויצא עם השיירה, לא בשעה 9 בבוקר כרגיל, אלא ב-11 לפני הצהריים: בדרך לא היו תקלות, אך הוא ופקודיו "הריחו שמשהו עומד להתרחש", אף שלא יכלו להצביע על סימן מסוים.

אחרי שהגיעה השיירה להר הצופים, נפגשו בבית-החולים "הדסה" בריטים ויהודים: בריגדיר ג'ונס; מייג'ור צ'רצ'יל ומפקדי החטיבה הבריטית שחנתה באזור ירושלים; נשיא האוניברסיטה ד"ר מאגנס; המנהל הרפואי של "הדסה", ד"ר אלי דייוויס, ואיש האוניברסיטה והש"י פרופ' אברהם רייפנברג. ד"ר מאגנס שאל אם ה"צלב האדום" ייתן את חסותו למרכז הרפואי, ובריגדיר ג'ונס ענה לו: "אין לסמוך על הערבים, גם אצלם יש 'פורשים' שהסכמי הפסקת-האש אינם מחייבים אותם. למרבה המזל, הדרך להר הצופים שקטה, לפי שעה". מייג'ור צ'רציל הזהיר את היהודים שיריות הצלפים משכונת בית-ישראל על הערבים עלולות לחמם את הגזרה ולגרור פעולות גמול. סוכם שהשיירה הבאה תעלה להר הצופים כעבור יומיים, ב-13 באפריל¹³.

עוד באותו יום הגיש יוסף שני למפקדיו דוח על הפגישה הזאת.

ב-13 באפריל ב-9 בבוקר יצאה "שיירת הדסה" להר הצופים ממרפאת "הדסה" שברחוב הסולל. רק לאנשים שתפקידם חייב אותם לכך הותר לנסוע בה, ואף-על-פי-כן הצטרפו אליה אנשים שנסעו לבקר קרובי משפחה ולמטרות פרטיות אחרות. ברחוב הסולל עטו הנוסעים הרבים על שני האוטובוסים המשוריינים, שאחד מהם היה מיועד לעובדי "הדסה" ואחד לעובדי האוניברסיטה. כארבעים איש הצטופפו בכל אוטובוס. בדרך לבית-ישראל הצטרפו אליהם שני אמבולנסים, שלוש משאיות שהובילו אספקה וחומרי-בניין לביצורים, ושני משוריינים - בסך הכול נסעו ב"שיירת הדסה" יותר ממאה איש בתשעה כלי-רכב. התחנה האחרונה של השיירה בשטח היהודי הייתה ליד "טיפת חלב", ברחוב שמואל הנביא שבבית-ישראל.

בראש השיירה נסע משוריין בפיקוד אשר רהב, ובו חמישה לוחמים ושתי טרמפיסטיות. אחריו נסעו, לפי הסדר: אמבולנס קטן עם שנים-עשר נוסעים, לרבות ד"ר יאסקי, אשתו, ופצוע ששכב על אלונקה; אמבולנס יותר גדול ובו שני נהגים, שני חולים וכמה רופאים ואחיות; שני האוטובוסים; שלוש המשאיות; משוריין-מאסף עם שישה לוחמים. מכשירי קשר לא היו בשיירה, אף שהשימוש במכשיר קשר כבר היה נפוץ בשיירות שנסעו מחוץ לעיר. קצין המבצעים של חטיבת "עציוני", ציון אלדד, שלח את השיירה לדרכה, והיה בטוח שלא יאונה לה כל רע; הוא אפילו הרשה לאחותו חווה, ששירתה ביחידת "ההגנה" על הר הצופים, לנסוע בשיירה. לחטיבת "עציוני" לא הגיעו כל ידיעות על כוונת הערבים לנקום את נקמת דיר-יאסין, ולא הוכנה תוכנית לחלץ את השיירה אם תותקף.

שניים מפקודיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני - מוחמד עבד אל-סג'אר ועבדול עבד-לטוף - הניחו מוקש על הכביש בשכונת שייח'-ג'ראח וארגנו את המארב.

מהתצפיות ראו אנשי "ההגנה" תנועה חשודה בשייח'-ג'ראח בשעה 9:15 בבוקר. השיירה כבר הגיעה אז לתחנה שליד "טיפת-חלב". מאחת התצפיות נשלח דוח למפקד החבל: ערבים הכניסו חלונות משוריינים בעלי אשנבים לבית העומד בין בית נשאשיבי ובין הבית הבלתי גמור, משמאל לכביש. אנשי התצפית הציעו למפקד להסתכל במשקפת גדולה ולבדוק אם הוצב בחלון מקלע או מכונת-ירייה. קצין המודיעין האזורי הציע לרהב להשגיח על הבית. אחרי האסון אמר קצין המודיעין שלא הייתה לו סמכות לעכב את השיירה, "במיוחד לאחר שבימים האחרונים לא נעצרו השיירות ליד 'טיפת חלב' לשם קבלת ידיעות אחרונות על ביטחון הדרך, משום שהיה סידור עם הצבא והמשטרה"¹⁴.

ליד "טיפת חלב" עמד במחסום משה הילמן, איש-הקשר עם הבריטים בצפון ירושלים וידידו של מפקד משטרת מאה שערים, המפקח רוברט ווב. הילמן סייע לווב להיפגש עם אהובתו היהודייה, וגם נתן לה מעיל פרווה, גמול על השירותים שסיפק ווב ל"הגנה". ווב ופקודיו היו מסיירים בדרך, לפני צאת השיירות, ומדווחים להילמן על ממצאיהם, לפני שהיה נותן למפקדי-השיירות אישור אחרון להיכנס לשטח הערבי. ב-13 באפריל הודיע סמל משטרה בריטי להילמן שהדרך תקינה. הילמן לא הסתפק בהודעה זאת, טלפן לווב וביקש אישור גם ממנו. לפי הדוח שכתב הקמו"ד "צדיק", אחרי זמן-מה ענה ווב להילמן ש"הדרך בסדר". באותו דוח גם כתוב שהילמן קיבל את ההודעה על הפעילות החשודה בשייח'-ג'ראח מהתצפית. אבל למחבר סיפר הילמן שווב הזהיר אותו בשיחתם הטלפונית, ושהוא לא הבין את האזהרה: "היום אל תשלח את הפרווה", והילמן סבר שידידו מדבר על פרווה נוספת בשביל אהובתו ותמה קצת - הרי הבחורה כבר קיבלה מעיל-פרווה - אבל לא התעכב לחשוב שאולי מסתתר רמז כלשהו בדברי מפקד-המשטרה. הוא נתן לשיירה את האישור לצאת, וכשהבין את טעותו כבר היה מאוחר מדי¹⁵.

________

[בפרק הבא: כניסת שיירת הדסה למלכודת, נוסעי השיירה דחו הצעה בריטית לחלצם; טבח נוסעי השיירה; מחדלי ההגנה מנעו חילוץ הנוסעים; הבריטים חילצו את מי שלא נטבח; חקירה לקויה של הפרשה כדי שהגורמים הבכירים בארגון ההגנה ובהנהגת היישוב לא ישלמו מחיר אישי.]

1. ארכיון צה"ל, תיקי עציוני (כינוי של חטיבת ירושלים במלחמת העצמאות).
2. שם, שם.
3. שם, שם: דווח יסקי.
4. ארכיון צה"ל, תיק שיירת הדסה.
5. לג'ונס הייתה חברה יהודיה, ובצבא הבריטי כינו אותו "הגנרל הציוני".
6. ארכיון המחבר סדרת ראיונות עם יוסף שני. בראיונות אלה מסר שני למחבר מסמכים מתקופת פעילותו.
7. ארכיון צה"ל, תיקי עציוני.
8. נמסר למחבר על-ידי יוסף שני.
9. ארכיון צה"ל, תיקי עציוני.
10. ארכיון המחבר, ראיון עם אשר רהב.
11. ארכיון המחבר, ראיון עם קפטן ג.ס שביקש להישאר בעילום שם.
12. ארכיון צה"ל, תיק שיירת הדסה.
13. שם, שם.
14. שם, שם.
15. ארכיון המחבר, ראיון עם משה הילמן.