לאחר תום המלחמה עוררו אנשי מילואים, שהשתחררו משירות פעיל, תנועות מחאה, שדרשו מהאחראים להפתעה להתפטר. בעיקר, דרשו זאת ממשה דיין, שר הביטחון, ומגולדה מאיר, ראש הממשלה. תנועות המחאה לא רק איימו על שרידותה של ממשלת גולדה מאיר, אלא גם על המשך הדומיננטיות של מפלגת המערך במערכת הפוליטית בישראל. בכך איימו על כל האליטות הישראליות דאז. כדי לנטרל את האיום המיידי, מינתה הממשלה ועדת חקירה לחשיפת מקורות ההפתעה, שלא הייתה. איוש הוועדה אמור היה לשרת את גולדה, את שריה ואת האליטות.¹ מטרתם הושגה לכאורה. חברי הוועדה הטילו את האחריות על אגף המודיעין של צה"ל, ובייחוד על מפקדו, אלוף אלי זעירא. הם קבעו, שזעירא ופקודיו היו שבויים בקונצפציה, שקבעה: מצרים לא תיזום מלחמה עד שתגיע לאיזון אווירי עם ישראל ועד שיהיו בידה טילים קרקע-קרקע ארוכי-טווח, שיוכלו להגיע למרכזי אוכלוסייה בישראל; וכן שסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. כיוון שהמידע המודיעיני המבוסס לפני המלחמה היה, שאיזון אווירי לא הושג, ולמצרים היו רק טילים קרקע-קרקע סקאד מעטים, הרי ממילא לא תפרוץ מלחמה. תזת מסקנת הקונצפציה, בתוספת הדחת רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל, אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, אלוף שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, תת-אלוף אריה שלו, ראש המחקר באמ"ן, סגן-אלוף יונה בנדמן, ראש ענף מצרים באמ"ן, וסגן-אלוף דוד גדליה, מפקד המודיעין בפיקוד הדרום, מתפקידיהם, שירתו היטב את ממשלת גולדה מאיר, אך רק לזמן קצר. היא וחבריה זכו אומנם להקים ממשלה אחרי הבחירות בדצמבר 1973, אך דעת-הקהל גרמה להתפטרותה כחצי שנה לאחר מכן, ב-22 ביוני 1974, ולמהפך הפוליטי, שהעלה את מנחם בגין לשלטון בבחירות 1977. הטעם לכך היה, שתירוץ הקונצפציה לא שכנע את רוב הישראלים, כי ההיערכות של צבא מצרים ושל צבא סוריה למלחמה היו גלויות וחד-משמעיות. רוב הישראלים הבינו, שגולדה ודיין אינם יכולים להתחבא מאחורי גבו של זעירא, ולהתחמק מאחריות. תנועת המחאה קיבלו רוח גבית ותנופה ממפקדי צה"ל, שהיו מעוניינים לתעל את זעם הציבור לעבר הדרג הפוליטי, כדי שלא ייפגעו בעצמם.

ובכל זאת, מסתבר שהקונצפציה לא הייתה כל כך מוטעית. ועדת אגרנט טעתה בהטילה את מלוא כובד התבוסה על הקונצפציה. צה"ל, הנשיא סאדאת וראשי צבאו, העריכו אז, שצבא מצרים לא יוכל לכבוש את כל סיני, ואם ינסה – יובס.

למרות שישראל מתיימרת להיות מדינה דמוקרטית, שבה לציבור יש זכות לדעת מדוע לא גייס צה"ל את המילואים עד יום הכיפורים עצמו, הסתירו ראשי המערכת הפוליטית והצבאית עשרות שנים את המידע, בטיעון המפוקפק של ביטחון לאומי. אף אחרי ארבעים שנה עובדות רבות חסויות. ממה שנחשף עד עתה נגלית תמונה שונה לחלוטין.

במהלך שנת 1973 התקבל מידע רב על מלחמה ממשמשת ובאה. בפברואר 1973 החלה סדרת פגישות וחילופי שדרים בין חאפז איסמעיל, שליחו של סאדאת, לבין הנרי קיסינג'ר, ראש המועצה לביטחון לאומי של ארצות-הברית. איסמעיל הציע דרכו, לישראל, הסכם לאי-לוחמה תמורת נסיגת ישראל מכל סיני. לפי סאדאת, יזם קיסינג'ר את המגעים כתגובה לסילוק היועצים ואנשי הצבא הסובייטים ממצרים ביולי 1972.² לפי קיסינג'ר, רצה סאדאת להתחיל בדיאלוג כבר באוקטובר 1972, אך הוא דחה אותו, כי היה עסוק במשא-ומתן לשלום בוויטנאם.³

בפגישתו הראשונה עם איסמעיל אמר קיסינג'ר: "כיצד אפשרי הדבר כאשר אתם מובסים לכפות תנאים על הצד האחר? או שתשנו את המצב וכתוצאה מכך, באופן טבעי, תשתנה תפיסתנו לגבי הפתרון, או שאינכם יכולים לשנות את המצב, ובמקרה כזה יהיה צורך למצוא פתרונות שונים מאלה אותם אתם מציעים ...".⁴ במלים אחרות: כדי שמצרים תקבל בחזרה שליטה על כל חצי-האי סיני היא חייבת להשיג ניצחון צבאי על ישראל. כך, בכל אופן, הבינו זאת המצרים,⁵ ודומה שלכך התכוון קיסינג'ר. סאדאת כתב בזיכרונותיו: "לא יכלה ארצות-הברית (כשם שלא יכלה בעצם שום מעצמה אחרת) לעשות צעד בטרם ננקוט אנו עצמנו פעולה צבאית לשבירת הקיפאון".⁶

קיסינג'ר מונה לפני פרוץ המלחמה לשר החוץ (מזכיר המדינה). הוא ביקש להחליש את מעמד ברית-המועצות במזרח התיכון, ולהעביר את מצרים לצד האמריקני. הוא לא יכול היה להשיג את מטרתו בלא לספק למצרים את מבוקשם. מכאן שהיה לו מניע, לפי תפיסתו, לדחוף למלחמה, ש"תשנה את המצב". באותה התקופה עסק הנשיא ניקסון בפרשת ואטרגייט. קיסינג'ר נִטרל בחשאי (קונספירציה) את פעילותו של ויליאם רוג'רס, שר החוץ, ביחס למזרח התיכון וביחס למגעיו שלו עם חאפז איסמעיל. כשמונה קיסינג'ר לשר החוץ, בספטמבר 1973, היה מעמדו בפועל, בתחום יחסי החוץ, חזק ממעמדו של הנשיא ומכל אדם אחר בעולם. היה לו מניע לספק למצרים ניצחון קטן. בעצמו הודה בכך בספרו, שהסכים עם הערכתו של סאדאת, ש"הלם המלחמה יאפשר לשני הצדדים, ישראל ומצרים כאחת, להראות גמישות שלא הייתה אפשרית, כל עוד ישראל ראתה את עצמה עליונה מבחינה צבאית, בעוד מצרים הייתה משותקת בביזוי לאומי".⁷

בפגישה עם קיסינג'ר, הציג איסמעיל את הצעות מצרים לסיום הסכסוך ולהסכם לאי-לוחמה, והדגיש כי יש לסכם את כל הפרטים עד סוף ספטמבר 1973.⁸ הבחירות הכלליות בישראל אמורות היו להתקיים בסוף אוקטובר. גולדה מאיר וחבריה לא רצו להתחייב לסגת מסיני ו/או להעביר את הריבונות על חצי-האי לפני הבחירות, כך שמנחם בגין, מנהיג האופוזיציה, לא ינצל זאת כדי לטעון שהממשלה נכנעה ללחץ, וויתרה על נכסים אסטרטגיים.⁹ ניתן לשער, שהמצרים היו מודעים לכך, והמהלך המצרי לא נועד להגיע להסדר עם ישראל, אלא עם ארצות-הברית לקראת מלחמה באוקטובר, וייתכן שאף בתיאום עם קיסינג'ר. בספרו על המלחמה כתב תת-אלוף אריה בראון, שלישו ומזכירו של דיין: "במבט לאחור הדעת נותנת שתאריך יעד זה של המצרים לא היה מנותק מהחלטתם לפנות לדרך המלחמה".¹⁰ יצחק רבין, שגריר ישראל בארצות-הברית באותו הזמן, כתב בזיכרונותיו, כי אפשר שהצעות סאדאת בפברואר היו מהלך הונאה מצרי-סורי לקראת המלחמה באוקטובר.¹¹ ייתכן, שדיין הבין זאת עוד לפני המלחמה (אף כי לא בהכרח מיד בפברואר), והדבר מסביר את מהלכיו המשוערים במאמר הזה.

גולדה הגיעה לוואשינגטון מיד לאחר תום השיחות עם איסמעיל, וסביר להניח, ששני הביקורים היו מתואמים. לפי אריה בראון (משה דיין), הפתיעה גולדה את קיסינג'ר. בניגוד להערכותיו, אמרה לו, שהצעות סאדאת יכולות להיות בסיס למשא-ומתן, "אך תבעה שהדבר לא ייעשה בשמה של ממשלת ישראל".¹² לפי שמחה דיניץ, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שליווה את גולדה בביקורה בארצות-הברית, דיווח השגריר רבין לגולדה על הצעות איסמעיל, והיא אמרה לו: "אתה יכול לחזור לקיסינג'ר ולהגיד לו שאנחנו מוכנים, שיבדוק בעצמו הסדר של ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת הסדרי ביטחון".¹³ במקביל, השר ישראל גלילי, איש סודה הבכיר והקרוב ביותר, שעד אז התנגד להסדר חלקי עם מצרים, החל לדבר בזכות הסדר חלקי ונסיגת ישראל מתעלת סואץ.¹⁴ גולדה גם ביקשה, שאת שיחותיו עם איסמעיל יתמרן קיסינג'ר כך, שהמשא-והמתן בין ישראל למצרים על החזרת סיני יתנהל אחרי הבחירות בישראל. קיסינג'ר הסכים, בתנאי שאם יתפתח מצב חרום, והיא תעריך כי פני מצרים למלחמה, לא תגייס מילואים ולא תבצע מתקפה מקדימה, אלא תמתין שעתיים לפחות עד שתגיב.¹⁵ הוא גם הזהיר, שאם ישראל לא תמלא אחרי הדרישות הללו, לא תשלים ארצות-הברית את המלאי של צה"ל בנשק ובתחמושת במהלך המלחמה.¹⁶

בזה בשלו התנאים לקונספירציה בין סאדאת לקיסינג'ר לאפשר למצרים להשיג ניצחון קטן על ישראל, עד שהיא תגייס את המילואים ותגיב. אפשרי, שדיין הבין זאת והגיע למסקנה, שדרך הפעולה המועדפת, על כל מגרעותיה, היא להצטרף לקשר.

קיסינג'ר נפגש עם איסמעיל, לפחות, עוד פעם אחת לפני המלחמה, בעשרים במאי, בפאריס. על הפגישה יש מידע, שבאותה הפגישה הקשיחה מצרים את תנאיה.¹⁷ בזיכרונותיו הודה סאדאת, כי "הרבה חודשים, מינואר עד ספטמבר 1973, דרושים היו כדי להכין את העולם למלחמה".¹⁸ ביסוס לטיעון, כי סאדאת תכנן מלחמה; ולכן, דרש תשובה עד ספטמבר, היא מסקנת מתכנני המלחמה המצריים, כי מבחינת הגאות, השפל וזרמי המים, חודש אוקטובר מתאים לצליחת תעלת סואץ.¹⁹

ביוני ביקר וילי ברנדט, קנצלר גרמניה המערבית, בישראל. לפני כן נפגש עם יוסיפ ברוז טיטו, נשיא יוגוסלוויה, שאמר לו: "הערבים מתכוננים למלחמה טוטאלית ... הם מוכנים להשמיד את ישראל ובידיהם האמצעים הנדרשים לכך".²⁰ בשיחה בארבע עיניים שוחחו ברנדט וגולדה על כך. גולדה ביקשה מברנדט לתווך בין ישראל למצרים, וסיפרה לו על פעילות דיין בנושא.²¹ לותר לאהן, שליחו של ברנדט, בא לקאהיר בתחילת יולי עם בקשת גולדה להיפגש "בכל מקום בכל עת ודרג". סאדאת דחה את הפנייה, ולשליח נאמר "מעתה גורל הערבים בידי עצמם".²²

מכל ההתפתחויות הללו צריך היה להיות ברור לגולדה ולמקורביה, כי אחרי ספטמבר עלולה לפרוץ מלחמה. כבר ב-21 במאי העריך דיין, שר הביטחון, בישיבת המטה הכללי, "שבסוף קיץ זה יפתחו מצרים, סוריה, בלי ירדן, במלחמה בישראל. לכן, על הצבא להיות מוכן לחידוש מלחמה זו החל מיוני, הואיל והכוחות הערביים מרוכזים כבר עתה במידה מרבית לאורך הקווים ותוכניותיהם הושלמו".²³ בשישה-עשר ביולי רשם ישראל גלילי ביומנו: "המקור המודיעיני קבע מועד חדש למלחמה: ספטמבר או אוקטובר".²⁴ אחרי שבוע בדיוק הצהיר דיין, כי בעשר השנים הבאות לא תפרוץ מלחמה גדולה.²⁵ ככל שהתקרבה המלחמה, הפך דיין את עורו, והשמיע הצהרות מרגיעות, שלא צפויה מלחמה,²⁶ למרות שבתחילת ספטמבר דיווח ד"ר אשרף מרואן, סוכן "המוסד" (מי הוא באמת – ראו להלן), שבסוף השנה מתכננים המצרים מלחמה.²⁷ האם ידע דיין משהו, שאחרים לא ידעו?

גולדה מאיר סיפרה לברנדט על הקשרים המיוחדים עם "השכן". היא סיפרה לו, כי "יש בינינו יחסים מצוינים".²⁸ הדעת נותנת, שהמדובר בחוסין, מלך ירדן. בשנת 1973 הזהיר חוסין את גולדה מאיר, בשדרים ובפגישות, כי מצרים וסוריה החליטו לתקוף את ישראל. בתשעה במאי נפגש עם גולדה ועם דיין בתל אביב, ומסר להם על תוכנית ההתקפה המצרית-סורית.²⁹ ב-25 בספטמבר בא המלך ארצה בחברת אישיות מהממשל הירדני, ושוחח עם גולדה במתקן של "המוסד" בגלילות. הוא סיפר, כי באותו החודש נפגש עם סאדאת ועם אסד באלכסנדריה. השניים ביקשו ממנו להצטרף למלחמה, כדי למנוע מישראל לתקוף, בהסכמתו, את סוריה דרך ירדן; ושירתק כוחות של צה"ל לאורך הגבול הארוך עם ירדן, וכדי שדרך ירדן יתקדמו דיוויזיות עירקיות לחזית. חוסין טען, כי צבאות מצרים וסוריה ערוכים להתקפה על ישראל בכל רגע, ובייחוד צבא סוריה.

הפגישה נמשכה ארבע שעות וחצי. לגולדה התלוותה לו קידר, מזכירתה. בחדר סמוך שוחח ראש המודיעין הירדני עם צבי זמיר, ראש "המוסד", ועם אל"ם אהרון לברן, עוזר ראש אמ"ן למבצעים. מחוץ לחדרי הדיונים התבוננו חמישה קצינים ואנשי "מוסד" במסך ענק, והקשיבו לדיונים. המפגש נמשך, כאמור, ארבע שעות וחצי, וחלק מחמשת הצופים בילו יותר בזלילה בחדר הכיבוד הסמוך, שהיה עמוס כל טוב, מאשר מול המסך.

מיד עם סיום המפגש התקשרה גולדה בטלפון לדיין, ודיווחה לו על עיקרי הדברים. דיין הבטיח, שיברר את הנושא, ויחזור אליה בהקדם. אחרי זמן-מה התקשר דיין לגולדה, ואמר לה, ששוחח עם הרמטכ"ל אלעזר ועם זעירא, ראש אמ"ן, והתברר לו כי אין חדש בדברי המלך חוסין, וכי צה"ל עוקב אחרי מהלכי המצרים והסורים, ואין תיאום מצרי-סורי קונקרטי למתקפה משותפת, והכל בשליטה.

לו קידר הייתה יותר מודאגת מדיין. היא שאלה את גולדה האם לאור דברי חוסין, תבטל את נסיעתה המתוכננת לדיוני מועצת אירופה בשטרסבורג, כעבור חמישה ימים. לאחר תשובת דיין, ענתה גולדה: נוסעים!

דיין הטעה את גולדה, שכן לאמ"ן ול"מוסד" לא היה מידע על פגישות המלך חוסין עם סאדאת ועם אסד באלכסנדריה. המחדל הזה לבדו אמור היה להדליק אצל דיין נורה אדומה בדבר אפשרות של מלחמה קרובה. כנראה, לא היה דיין כל כך רגוע, וקבע בתשע בבוקר למחרת, דיון בלשכתו בתל אביב על המידע, שהעבירו חוסין לגולדה, וגורם ירדני אחר לצבי זמיר ולאהרון לברן. אלעזר קבע פגישה מקדימה בלשכתו, על אותו הנושא, בשבע בבוקר.

זוסיא קניאזר, ראש ענף ירדן באמ"ן, אחד הצופים בשיחת גולדה-חוסין, דיווח באותו היום על מה ששמע, לתא"ל אריה שלו, ראש מחלקת המחקר וסגן ראש אמ"ן. בסודי סודות, ומבלי למסור את המקור, דיווח קניאזר גם לסא"ל אביעזר יערי, ראש ענף סוריה באמ"ן/מחקר, על הערכות התקפית של סוריה למלחמה. יערי ביקש למחרת מאריה שלו פרטים נוספים. שלו, לדבריו, "כעס מאוד, והודיע לי שיש מקורות, שהוא אחראי בלעדית עליהם, מחמת רגישותם, והם אינם נמסרים הלאה. במקרה הזה, קבע, לא אקבל ידיעות נוספות".

למחרת התקיימו הישיבות אצל הרמטכ"ל ואצל שר הביטחון. איש מן הצופים בשיחת גולדה-חוסין לא זומן אליהן. זוסיא קניאזר, שהיה הצופה האמין ביותר, ננזף בשעה אחת-עשרה בלשכת שלו, על שמסר מידע מסווג לאבי יערי, ראש ענף סוריה; ובכך יצר אי-שקט במערכת.³⁰

מוזר, שראש ענף ירדן באמ"ן/מחקר, שצפה בזמן אמת בשיחה בין גולדה למלך חוסין, לא זומן לדיונים עם הרמטכ"ל ועם שר הביטחון על הנאמר בה. כמה חודשים אחרי המלחמה שוחחתי עם אלי זעירא על המחדל המודיעיני. זעירא טען, שגולדה ודיין לא היו תלויים רק במידע ובהערכות אגף המודיעין, שהרי הם קיבלו אזהרה ישירה מהמלך חוסין, והעריכו אותה בעצמם. צבי זמיר ביקר קשות בספרו את זעירא על שהשתמש בטיעון הזה בספרו. אך זמיר עצמו השמיט בספרו את העובדה, שגם הוא השתתף בפגישה, שבה נאמר, כי פני סוריה ומצרים למלחמה. ראש המודיעין הירדני אמר לזוסיא קניאזר אחרי המלחמה, כי הוא מוכן להעיד בוועדת אגרנט, שהזהיר את זמיר מפני מלחמה קרובה.

מסתבר, שדיין לא כל כך זלזל בהתרעת חוסין. באותו היום הוא סייר יחד עם אלוף יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון, ברמת הגולן, למרות שהרמטכ"ל התנגד לכך. מאז, ועד יום לפני פרוץ המלחמה, לחץ דיין שהגזרה תתוגבר.³¹ התגבור התבטא, בעיקר, בהעברת חטיבת השריון 7, שהייתה האיכותית בחטיבות השריון של צה"ל, מן הגזרה הדרומית לרמת הגולן. המהלך הזה פגע מאוד במערך צה"ל מול המצרים גם בגלל איכות החטיבה, וגם משום ששתיים מפלוגותיה התאמנו להוביל את גשר הגלילים, שעליו תכנן צה"ל לצלוח את תעלת סואץ.

גולדה מאיר טסה לדיוני מועצת אירופה בשטרסבורג במוצאי-שבת, שלושים בספטמבר, למרות המידע שקיבלה מחוסין. באותו הלילה, בסביבות שתיים אחר חצות, הגיע שדר מאחד הסוכנים האמינים של "המוסד" (לא אשרף מרואן), ש"מחר תותקף ישראל". אחרי שעתיים הגיע תיקון, שבאחד באוקטובר יתחיל תרגיל בצבא המצרי, ובסיומו יתקפו מצרים וסוריה את ישראל.³² בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר הביא אלי מזרחי, ראש הלשכה של גולדה, את המידע לביתו של יגאל אלון, ממלא-מקום ראש הממשלה, בירושלים. אלון ביטל את חשיבות המידע. (אחרי המלחמה ביקש אלון ממזרחי לא לספר על כך לוועדת אגרנט. מזרחי אכן לא סיפר, כיוון שלא הוזמן להעיד בוועדה – דבר מוזר לכשעצמו). דיין, לעומת זאת, הודאג, וביקש ממזרחי ומגלילי לתאם דיון עם גולדה, מיד כשתחזור. (מזרחי העיד, כי גלילי ביקש לא להעביר את המידע הזה לוועדת אגרנט.) גם גלילי היה מודאג, והתקשר לגולדה. בעקבות שיחתם הקדימה את בואה לשניים באוקטובר, לאחר שנפגשה עם ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה, בנוגע לחטיפת בני-ערובה מרכבת, שהובילה יהודים מברית-המועצות למערב. (בניגוד למה שפורסם עד היום, את הפיגוע ביצעו אנשי קומנדו סוריים ולא פלשתיניים. זה היה המקרה הראשון עד אז שאנשי קומנדו מצבא סוריה פעלו מחוץ לגבולות סוריה, למטרות פיגוע.)

באותו היום אישר המקור שוב את הידיעה, שבסוף התרגיל תתחיל מלחמה. והגיעו ידיעות ממקורות נוספים, שאימתו את המידע. בנמל-התעופה חיכה דיין לגולדה, והשניים שוחחו ביחידות. למחרת, בדיון שהתכנס לבקשת דיין, לא דובר על מלחמה בשער. זמיר כתב בספרו: "קשה להבין איפה, מה הייתה מטרת המפגש הזה".³³

סביר להניח, שלא כל מה שנאמר בנמל-התעופה נאמר בדיון. הפער בין הדאגה החמורה של דיין לבין הרוגע היחסי של הדיון, כשלושה ימים (77 שעות) לפני שאמורה לפרוץ מלחמה – לפי המידע ממקורות אמינים שקיבלו – מחייב לשקול את השערת הקונספירציה.

זאת ועוד: באותו הלילה שיגר אשרף מרואן למפעילו בלונדון "כימיקלים" – מלת קוד, שפירושה "מלחמה" – וביקש להיפגש עם זמיר אישית בלונדון כעבור יומיים, ביום שישי בערב. באותו הלילה הגיעה גם ידיעה, שהסובייטים מפנים בבהילות את בני משפחות יועציהם מסוריה וממצרים.³⁴

לקראת מלחמת יום הכיפורים הגיעו לאמ"ן ול"מוסד" ידיעות מסוכנים שונים ובלתי-תלויים, שעומדת לפרוץ. היחידה המרכזית לאיסוף מודיעין אותות ולפיענוח צפנים 848 (שמספרה שונה ל-8200), שעליה פיקד אל"ם יואל בן-פורת, קלטה והעבירה מידע ודאי ורב בנושא.³⁵ אלפי אנשי מודיעין, מפקדים ולוחמים צפו במו עיניהם כיצד צבאות מצרים וסוריה עושים הכנות ודאיות למלחמה.

השערת הקונספירציה נועדה לענות על שתי שאלות:

א. מדוע לא גייס צה"ל את יחידות המילואים של צבא היבשה, המהוות את עיקר כוחו, למרות המידע הרב והאמין שהגיע לראשי המדינה, לאמ"ן ול"מוסד", מכל הכיוונים ומכל המקורות, אלא רק כארבע שעות לפני שהמלחמה פרצה?

ב. מדוע אישר אז הפיקוד העליון לצה"ל לגייס את המילואים, למרות התחייבות ישראל לקיסינג'ר לא לגייסם?

על השאלה הראשונה ניתנו תשובות לא-מספקות, המתמקדות בקונצפציה הצבאית ובקונצפציה המדינית. מן השאלה השנייה התעלם השיח הישראלי.

ועדת אגרנט הוקמה אחרי המלחמה, בעיקר, כדי לענות לציבור על השאלה הראשונה. זאת הייתה תשובתה: "הקונצפציה הצבאית", דהיינו, ראשי אגף המודיעין של צה"ל הניחו, שסוריה לא תצא לבדה למלחמה נגד ישראל; ומצרים לא תצא למלחמה עד שיהיו ברשותה מטוסים, שיוכלו להתמודד עם המטוסים האמריקניים, שהיו ברשות חיל האוויר של צה"ל, ועד שיהיו ברשותה טילים קרקע-קרקע שיוכלו להגיע למרכזי האוכלוסייה של ישראל, ובעיקר לשדות-התעופה שלה. פרופ' אורי בר-יוסף סיכם בספרו, "הצופה שנרדם" (2001), את הטיעון הזה.

פתרון הקונצפציה הצבאית שירת היטב את הממסד הפוליטי והצבאי של ישראל בשנת 1973, בהטילו את האחריות ואת האשמה על אמ"ן, ובייחוד על מפקדו, אלוף זעירא. בר-יוסף, בספרו, שרטט את דמותו של זעירא כמוקצה מחמת מיאוס. אבל עוד לפני שהסתיימה המלחמה, ועוד לפני שקמה ועדת אגרנט, ולפני שבר-יוסף פרסם את ספרו, היו אנשים שסברו, כי הקונצפציה הצבאית הנה עלה תאנה להצנעת ההסבר האמיתי. שהרי המלך חוסין התריע באזני גולדה ישירות, ולא דרך אמ"ן, על המלחמה המשמשת ובאה; סוכנים של ה"מוסד" התריעו; התרעות שהגיעו לאמ"ן ואמנם נדחו, הועברו לעיון גולדה, דיין ועוזריהם; ואלפי אנשי מודיעין, מפקדים ולוחמים צפו במו עיניהם בהכנות המצרים והסורים למלחמה; צילומי אוויר עדכניים הוכיחו בבירור שמלחמה באופק.

כדי לנתק מאחריות ומאשמה את הדרג הפוליטי, לפחות, נשמעה הטענה שזעירא הוא "המעריך הלאומי". טענה זו חסרת משמעות, שכן ראשי המדינה ומערכת הביטחון לא היו מחויבים לקבל את הערכותיו. את ההחלטות הם קיבלו ולא הוא. ומקצועיותו בהערכה מודיעינית לא נבעה מכישורים מיוחדים, או מהשכלה ייחודית בנושא, אלא בגלל תפקידו. כישורי דיין ואלעזר בתחום המודיעיני לא היו פחותים משלו.

זעירא הסביר, שאת הקונצפציה ירש מאלוף אהרן יריב, קודמו בתפקיד, והיא מבוססת על פרוטוקולים של דיונים בין מנהיגי מצרים לבין עצמם ובינם לבין מנהיגי ברית-המועצות, פרוטוקולים, שסיפק אשרף מרואן, סוכן "המוסד". בספרו, "מיתוס מול מציאות – מלחמת יום הכיפורים כישלונות ולקחים", ובשיחות אתו העלה זעירא את הסברה, שאשרף מרואן היה סוכן כפול, שהעביר לנו אומנם חומר סודי ביותר, אך זה היה בידיעת מפעיליו המצריים, כדי לרכוש את אמונם של זמיר, ראש "המוסד", ושל יריב, ראש אמ"ן, ובאמצעותם, את אמונו של הפיקוד הישראלי העליון. לדבריו, טעות חייו הייתה שכאשר מונה לתפקיד ראש אמ"ן, כשנה לפני המלחמה, לא בדק אישית את אמינותו של אשרף מרואן.³⁶

אכן זו טעות שלא תיסלח – אם אכן התרחשה – אך אינה יכולה להסביר לבדה את אי-גיוס המילואים, גם בהנחה, שאיני בטוח בביסוסה, שזעירא האמין בסתר-לבו, באמת ובתמים, שסבירות המלחמה אכן הייתה נמוכה.

בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים היו כמה יוזמות שלום בין ישראל למצרים.³⁷ היוזמה המבטיחה ביותר, ככל הנראה, התרחשה בשנת 1973, והוזכרה לעיל: סאדאת הציעהּ לקיסינג'ר באמצעות חאפז איסמעיל. ד"ר יגאל קיפניס תיארהּ בפירוט,³⁸ ועיקרה לענייננו: סאדאת דרש להגיע להסכם עד ספטמבר, ואילו גולדה, שלא דחתה את תוכן ההצעה, הייתה מוכנה לגשת למשא-ומתן חיובי רק אחרי הבחירות באוקטובר. להערכת קיפניס, דיין "נערך באופן אישי לתהליך כזה מיד לאחר הבחירות". כל אלה עמדו ביסוד אמונתו והימורו, שסאדאת לא יתקוף סמוך לבחירות – שכן ינוצח במלחמה ויפסיד את התהליך המדיני. "דיין טעה. הוא טעה בהערכת העיתוי. לשיטת סאדאת, המהלך המדיני היה צריך להתנהל לפני הבחירות בישראל, ולא אחריהן כפי שהימר דיין. אופיו של דיין, שהוביל אותו להתנהל מבלי לשתף אחרים בשיקוליו ובדרך מחשבתו, מנע ממנו לקבל עליה משוב. הוא גם מנע ביקורת עליהם".³⁹

לאמ"ן היה בשנת 1973 כלי סודי, המכונה "אמצעים מיוחדים", שהיה מכונֶה גם "פוליסת הביטוח של מדינת ישראל". גם אחרי עשרות שנים רב הנסתר עליו מן הנגלה. בארבעה ביולי 2013 קיימה העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית כנס בנושא. במהלכו תקפו פרופ' אורי בר-יוסף, אל"ם בדימוס יוסי לנגוצקי, ואדם רז, דוקטורנט שחקר את הנושא, את זעירא על שבשבוע האחרון שלפני המלחמה לא הפעיל את האמצעים המיוחדים, ואף שיקר אז לדיין ולאלעזר, ודיווח להם שהם הופעלו. לעומתם, ספי בן-יוסף, שהיה אז קצין מילואים ביחידה 848, סיפר שהוא היחיד שפיקד על החוליה, שאמורה הייתה לקלוט את המידע כאשר הופעלו האמצעים. לדבריו, ביום הכיפורים בבוקר, עסק בצלילה באילת, ונקרא לשוב למרכז הארץ. האמצעים החלו לפעול רק שמונה שעות אחרי פרוץ המלחמה.⁴⁰

מכאן, הבעיה לא הייתה רק אי-הפעלת האמצעים המיוחדים, אלא גם אי-גיוס אנשי המילואים, שתפקידם היה לקלוט את המידע מאותם האמצעים. בלי גיוס ספי בן-יוסף ואנשיו לא היה להפעלה כל ערך. התפרסמה טענה, שזעירא סירב להפעילם, כדי לא לחושפם בעת ההפעלה. אם כך, מדוע הופעלו אחרי פרוץ המלחמה, כשכבר לא היה צורך בהם, כפוליסת ביטוח לצרכי התרעה וגיוס מילואים? גם הטענה, שזעירא שיקר לרמטכ"ל ולשר הביטחון, מוזרה, לפחות. כדי לשקר, היה זעירא צריך מניע חזק יותר מההערכה, שסבירות המלחמה נמוכה, כי גם אם לא תפרוץ מלחמה, אך יתברר שראש אמ"ן שיקר בנושא כה חשוב לרמטכ"ל ולשר הביטחון, הוא צפוי לשלם מחיר אישי כבד מאוד. לא סביר, שזעירא היה מוכן לשלם מחיר אישי כבד רק משום שהעריך שסבירות המלחמה נמוכה.

בהתכתבות אלקטרונית אתי על הנושא הסביר יוסי לנגוצקי, "כמי משמכיר היטב את ה'אני ואפסי' של זעירא, גם ביממות שטרם המלחמה, אני משוכנע שזעירא האמין בעליונותו האינטלקטואלית המוחלטת ובאפסות כל החגבים שבסביבתו, במידה שגרמה לו לכלכל את מעשיו כאילו השכינה ניתנה לו. וכשמישהו מגיע למצב הזוי שכזה הוא מבצע מעשים מטורפים כפי שביצע זעירא, ולא צריך לחפש סיבות אחרות לכך שפעל כפי שפעל. אני מבין את הקושי שבקבלת דבריי ומסקנותיי, אך לי אין צל של ספק שמדובר באישיות שאיבדה לחלוטין את חושי האיזון והבקרה העצמית והאמינה שהנבואה ניתנה לה ורק לה. לא מדובר בקונספירציה אלא באישיות מופרעת ומסוכנת שלא אותרה טרם גרימת האסון. אני מודע לכך שקשה להאמין, אך אלה הן העובדות. בתקווה כי הצלחתי להאיר לך פן שהוא הוא המפתח לכל הסיפור".⁴¹

הטלת האשמה על כל המהלכים, שקדמו למלחמה, ובגינם לא גויסו מילואים, רק על "אישיותו המופרעת" של אלי זעירא, היא לא פחות בעייתית מהשערת הקונספירציה. בעייתית לא פחות היא אי-הנכונות לשקול את האפשרות, שזעירא נהג כפי שנהג, כיוון שלא היה מעוניין שלנגוצקי, בן-יוסף ואחרים יקלטו מידע מבוסס, שמתרגשת עלינו מלחמה – שהרי המדובר בסוד כמוס, שרק לאנשים ספורים מותר לדעתו.

________

[בפרק הבא: למה גויסו המילואים ולמה לא גויסו.]

1. רב-אלוף בדימוס פרופ' יגאל ידין, חבר הוועדה, הודה בפני המחבר בשנת 1974, כי אינטרס הוועדה היה לא רק לחשוף את האמת, אלא למנוע זעזוע גדול מדי, שימוטט את החברה בישראל.
2. אנואר אלסאדאת, 1978. סיפור חיי. עידנים, עמ' 176.
3. הנרי קיסינג'ר, 1980. שנותיי בבית הלבן. ידיעות אחרונות, עמ' 1336.
4. אורי בר-יוסף, 2001. הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה. זמורה ביתן, עמ' 143.
5. שמואל בר, 1986. מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, מערכות, עמ' 27.
6. סאדאת, 1978, עמ' 180.
7. קיסינג'ר, משבר, עמ' 7.
8. יגאל קיפניס, 2012. 1973 – הדרך למלחמה. דביר, עמ' 52.
9. מירון מדזיני, 2008. גולדה. ידיעות אחרונות, עמ' 530.
10. אריה בראון, 1992. משה דיין במלחמת יום הכיפורים. עידנים, עמ' 15.
11. יצחק רבין, 1979. פנקס שרות. ספריית מעריב, עמ' 383.
12. בראון, 1992, עמ' 16.
13. שמחה דיניץ, "מלחמת יום-הכיפורים – מבט מדיני אסטרטגי; ישראל ארצות-הברית", אתר גולדה מאיר, [קישור]. עמוס שפריס, 2010. ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו. יד טבנקין, 2010, עמ' 243.
14. שפריס, 2010, עמ' 243-238.
15. קיפניס, 2012, עמ' 15, 61, 96-95.
16. ארכיון צה"ל, עדות של משה דיין לוועדת אגרנט; מארווין וברנרד קאלב, 1975. קיסינג'ר. עידנים, עמ' 221: "אם תירו את הירייה הראשונה לא יהיה לכם תופס-כלבים אחד בארץ הזאת שיתמוך בכם. לא תקבלו את תמיכת הנשיא. אתם תהיו לבדכם".
17. בר, 1986, עמ' 27.
18. סאדאת, 1978, עמ' 182.
19. אלי זעירא, 2004. מיתוס מול מציאות. ידיעות אחרונות, עמ' 154.
20. ארכיון המדינה, מיכאל וולפסון, חגי צורף, תומאס ברכנמאכר ואינס קייל, אשמת מחדל? קנצלר השלום וילי ברנדט ומלחמת יום הכיפורים 1973, תורגם והופץ ברשת על-ידי ארכיון המדינה, ביוני 2013.
21. ארכיון המדינה, נקודות מתוך שיחת ראש הממשלה-ברנדט, מוצאי-שבת, 9 ביוני 1973, סודי ביותר ללא תפוצה, הופץ ברשת על-ידי ארכיון המדינה, ביוני 2013.
22. ארכיון המדינה, וולפסון ואחרים, שם.
23. משה דיין, 1976. אבני דרך. עידנים, עמ' 570.
24. שיפריס, 2010, עמ' 247.
25. שיפריס, 2010, עמ' 250.
26. קיפניס, 2012, עמ' 167.
27. בר-יוסף, 2011, עמ' 234.
28. ארכיון המדינה, נקודות, שם.
29. קיפניס, 2012, עמ' 104.
30. ראיון מוקלט עם זוסיא קניאזר ב-2013. שמור בארכיון המחבר; סדרת ראיונות מוקלטים עם אביעזר יערי בשנים 2011-2008. שמורה בארכיון המחבר; אביעזר יערי, 2003. בדרך ממרחביה – חייו של איש מודיעין ישראלי. זמורה ביתן, עמ' 174-173; בר-יוסף, 2011, עמ' 256; צבי זמיר, 2011. בעיניים פקוחות. זמורה ביתן, עמ' 128-126.
31. דיין, אבני דרך, עמ' 572-571.
32. כנראה, באותו הלילה הגיעו על כך ידיעות מכמה מקורות של "המוסד" ושל אמ"ן.
33. זמיר, 2011, עמ' 126-125; קיפניס, 2012, עמ' 212-203; בר-יוסף, 2011, עמ' 286-258; ראיון מוקלט עם זוסיא קניאזר ב-2013; ראיון עם אלי מזרחי, ידיעות אחרונות, 6 בספטמבר 1991; ראיון מוקלט עם אבי יערי ב-2008. שמור בארכיון המחבר;
34. זמיר, 2011, עמ' 147-146; אורי בר-יוסף, 2010. המלאך. זמורה ביתן, עמ' 226-222.
35. ראו ספרו של יואל בן-פורת, 1991. נעילה – סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, עידנים.
36. סדרת שיחות מוקלטות עם אלי זעירא בשנים 2011-1974. נמצאת בארכיון המחבר.
37. בר, 1986, עמ' 20.
38. בועז וונטיק וזכי שלום תיארוה וניתחוה בספרם, "מלחמת יום הכיפורים – המלחמה שאפשר היה למנוע" (רסלינג, 2012), עמ' 221-215.
39. קיפניס, 2012, עמ' 252-241.
40. אמנון לורד, "האמת על האמצעים המיוחדים", nrg, 5 ביולי 2013.
41. מכתב אלקטרוני של יוסי לנגוצקי למחבר, 6 ביולי 2013. שמור בארכיון המחבר.