בשייח'-ג'ראח שררה דממת-מוות. "הייתה לי הרגשה שאנחנו נוסעים לתוך מלכודת איומה. הכביש היה ריק ועזוב", סיפר מפקד השיירה אשר רהב אחרי שנים, "חשבתי שאולי כדאי לחזור, אך לא עשיתי דבר, וגם לא היה מקום למכוניות להסתובב. אמרתי לעצמי: עוד רגע ונעבור את הסיוט. ואז זה התחיל".

בדוח ועדת-חקירה של "ההגנה" משנת 1948 כתוב: "בהיכנס השיירה לשכונת שייח'-ג'ראח, הבחין אחד הרופאים שבאמבולנס הגדול (והשלישי בשיירה) ... בעמדה נמוכה של שקי-חול משמאל לכביש, בסיבוב לשמעון-הצדיק או מעט לפניו - עמדה שהוא ונהג האמבולנס חשבוה לחדשה. נוסעי מכוניות המשא אף הרגישו בתנועה של ערבים מזוינים בסביבה זו".

ב-9:40 בבוקר הגיע המשוריין המוביל של רהב לאזור הפורענות. מול הבית הבלתי גמור נראו ערימות עפר על הכביש, ורהב פקד על הנהג לעקוף אותן. הנהג לא דייק, סטה רק מעט והגלגל השמאלי של המשוריין עלה על מוקש. המשוריין נזרק לצד שמאל של הכביש. ואז נורתה בבת-אחת אש חזקה על כל השיירה. הנהג של האמבולנס הקטן (השני בטור) איבד את עשתונותיו, סטה לשמאל הכביש ונתקע בתעלה. האמבולנס הגדול, שלוש המשאיות ומשוריין המאסף יצאו ממלכודת האש: אחדים הסתובבו, אחרים נסעו בהילוך אחורי, וכולם חזרו לעיר העברית. אחדים מנוסעיהם נפצעו, אך חייהם ניצלו. בשטח מוכה האש נשארו שמונה אנשים במשוריין המוביל, שנים עשר אנשים באמבולנס הקטן, שהיה במרחק חמישה מטרים מהמשוריין, וכשמונים אנשים בשני האוטובוסים, שנתקעו במרחק כמאה וחמישים מטרים מהמשוריין. במשוריין היו מכונת-ירייה אחת, תת-מקלע "טומיגן" אחד, רובים צ'כיים ורימונים. באמבולנס היה אקדח יחיד, של ד"ר יאסקי. באוטובוסים לא ישבו לוחמים. מהעדויות שנאספו אחר-כך עולה שהיו בהם שניים או שלושה אקדחים פרטיים, ושזה כל הנשק שהיה בהם. לימים הצדיק רהב את בריחתם של ארבעת כלי-הרכב האזרחיים, ואמר: "חבל שהאחרים לא ברחו", ולעומת זאת הביע תמיהה על בריחת משוריין-המאסף: "לדעתי, היה על מפקדו להתקדם ולראות איך הוא יכול להגיש עזרה".

את הדוח הראשון מראש הש"י הערבי, יצחק נבון, ש"השיירה הרפואית ל'הדסה' הותקפה בשכונת נשאשיבי" - קיבל מטה מחוז ירושלים בשעה 9:50 בבוקר. הדוח השני נתקבל כעבור עשר דקות: "שני אוטובוסים ואמבולנס אחד עומדים קצת נמוך משכונת נשאשיבי. אינם יכולים כנראה להמשיך, בגלל אש חזקה".

וב-10.15: "האוטובוסים והאמבולנס עומדים בשייח'-ג'ראח, ישנם חילופי יריות. במקום שיירת מכוניות של הלגיון".

אליהו ארבל היה קצין תורן במטה מחוז ירושלים בלילה שבין 12 ל-13 באפריל ועמד לסיים את התורנות בשעה 10 בבוקר. כשדיווח ארבל על אירועי הלילה והבוקר למחליפו, ציון אלדד, הגיעו למטה דיווחיו של יצחק נבון, וארבל שלח אותם אל דוד שאלתיאל, שעמד אז ליד מחנה שנלר וקיבל את שיירת-האספקה הגדולה מהשפלה. גם ארבל וגם שאלתיאל סברו שזאת תקרית "רגילה", אך כשהגיעו ידיעות נוספות פקד שאלתיאל על ארבל לנסוע לבית-ישראל ולראות מקרוב "מה אפשר לעשות"¹.

מכל עבר נהרו ערבים לשייח'-ג'ראח. רוב האש ניתכה על המשוריין של רהב. השריון שלו היה מפח רך, ורשת כיסתה אותו כדי למנוע את חדירת הרימונים. הקליעים חדרו דרך הפח והרשת. אנשים נפגעו, רובים יצאו מכלל שימוש. אל האמבולנס והאוטובוסים המשוריינים לא חדרו כדורים, ויושביהם האמינו שלוחמי "ההגנה" יהדפו את התוקפים בעוד זמן לא רב. במרחק מאה מטרים לפני המשוריין של רהב עמדו שני משוריינים בריטיים ואבטחו את הדרך בשביל שיירת מפקד הצבא הבריטי, גנראל מקמילן, שעבר סמוך לשייח'-ג'ראח בדרכו מירושלים לשדה-התעופה שליד עטרות [קלנדיה]. לרהב היה נדמה שהחיילים הבריטיים היושבים במשוריינים אלה מסייעים לתוקפים ויורים על השיירה.

הוא פקד על המקלען, ברוך נוסבאום, לירות בהם. נוסבאום ירה והבריטים השיבו אש. מקמילן כתב אחר-כך לד"ר מאגנס: "נורתה עלי אש ממשוריין יהודי ... הערכתי אז שמצב השיירה אינו קשה ושיהיה קל לחלץ אותה אם המשוריין היהודי ינצור את האש". מקמילן ופמלייתו נסעו לדרכם, ושני המשוריינים הבריטיים הסתלקו מאזור הקרב.

ב"בית אנטוניוס" חנתה, כאמור, מחלקה בריטית, בפיקוד הקפטן האירי פולקנר. בדוח ועדת-החקירה כתוב: "[אנשי מחלקה זאת] פעלו נגד המתקיפים. אבל מחוסר ציוד כבד לא יכלו להשפיע על המערכה, והתערבותם הייתה ללא תוצאות מכריעות לנתקפים. איש המודיעין הבריטי קפטן ג.ס, ידיד היהודים, שהה אז במנזר נוטרדם, שיחידה בריטית חנתה בו. כשנודע לו על המתרחש נסע לשייח'-ג'ראח בשריונית קטנה, עם נהג ועוזר, חלף על-פני השיירה, עקף מימין את המכתש שנפער בכביש ליד המשוריין התקוע של רהב ונכנס ל"בית אנטוניוס". אחר-כך סיפר שמהמשוריין היהודי נראה בד לבן מתנופף, אות כניעה, אבל הערבים הגבירו את האש, ופולקנר ופקודיו, שעד אז לא עשו דבר, התרגזו וירו על הערבים מכל הכלים שהיו ברשותם. במכשיר-הקשר דיווח ג.ס על מצב השיירה למטה הצבא הבריטי במלון "המלך דוד". לפי עדותו, נשלחה מהמטה הוראה לחיילים בריטיים, שאיישו עמדה בשכונת מאה שערים, לטווח פגזי מרגמה 3 אינטש על הערבים שנהרו לשייח'-ג'ראח. הפגיעות היו מדויקות, ערבים רבים נפגעו ורבים נסוגו.

מהר הצופים ומהשכונות הסמוכות לשייח'-ג'ראח ירו יהודים - מרובים, ממקלעים וממרגמות - על עמדות משוערות של ערבים, כדי לרתק אותם ולהפריע להם לתקוף את המכוניות הלכודות, אבל לאש הזאת לא הייתה השפעה. סביר להניח שהיא פגעה ביהודים וסיכנה בריטים. אין ספק שהיא סיפקה לבריטים סיבה או תירוץ לא להתערב. הבריטים דרשו מהיהודים להפסיק את האש הלא-יעילה, והודיעו שזה התנאי להתערבותם.

ראש הש"י של ירושלים, יצחק לוי, סיפר:

• "ההתפוצצות והיריות על השיירה בשייח'-ג'ראח היו כהתפרצות הר-געש. הבנתי שמשהו איום ונורא קרה. זינקתי למכונית ונסעתי לרחוב שמואל הנביא. פגשתי שם את המכוניות האחרונות של השיירה שחזרו משייח'-ג'ראח. חקרתי את האנשים, עליתי על אחד הגגות וצפיתי במתרחש. כשהבינותי שהשיירה לכודה פקדתי על מפקד האזור להעלות מקלע על הגג ולירות אל שני צדי האוטובוס הלכוד, כדי שערבים לא ייגשו אליו. נסעתי למחנה שנלר והבאתי משם מקלע נוסף, אחר-כך נסעתי לשאלתיאל. אמרתי לו שלכודים שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין, ושמוכרחים לחלץ אותם מיד, אחרת כל האנשים ייהרגו.
  
  שאלתיאל אמר לי שמתנהל משא-ומתן עם הבריטים ושהם יצילו את השיירה. אמרתי לו שהאנשים עלולים להיהרג כל רגע, ואסור לחכות. הצעתי לשלוח פלוגה לפרוץ לשייח'-ג'ראח. שאלתיאל השיב שהצעתי כמוה כאיבוד לדעת ושהוא מאמין שהבריטים יחלצו. יצאתי ממנו מאוכזב וכעוס, אחרי חמש דקות חזרתי אליו ואמרתי בצעקות שמוכרחים לפעול. הוא השיב: 'אליהו ארבל מטפל בזה, תפנה אליו'². ב-10:30 בבוקר הודיע הילמן לציון אלדד בטלפון מ'טיפת-חלב': 'כבר שלושת רבעי-השעה שביקשנו עזרה לשיירה, והיא (העזרה) טרם הגיעה, המצב רע מאוד'. אחרי חמש דקות טלפן למטה-המחוז יצחק נבון: 'משייח'-ג'ראח מבקשים נשק כבד, מכיוון שברובים אינם יכולים להתגבר על היריות'".

משה סלומון, מפקד פלוגה בגדוד "מוריה", שהיה אחראי לצפון ירושלים, כתב ביומנו שבבוקר ההוא שמע לפתע התפוצצויות ויריות, והבין שהשיירה מותקפת. "פקדתי מיד על האנשים להיות במצב הכן, עוד בטרם תבוא הפקודה. היינו מוכנים בזמן, עם שני משוריינים". דב דורון מגדוד "מוריה" סיפר שהוא וחבריו קיבלו פקודה להתארגן לקראת פריצה ברגל לשייח'-ג'ראח והכינו נשק וציוד, אבל הפקודה לפרוץ לא הגיעה. כששאלו מדוע, השיב להם מפקד הפלוגה, יוסף נבו שהבריטים איימו להפגיז בתותחים ובמרגמות את היהודים שיפרצו לשייח'-ג'ראח³. לדברי יצחק לוי, סיפר לו נבו שהוא הכין כוח לפרוץ לשייח'-ג'ראח ושמטה המחוז אסר על הכוח לפרוץ.

סמג"ד "מוריה", צבי סיני, סיפר שנדב וייסמן, קצין המודיעין הגדודי, בא בריצה למטה הגדוד ואמר שכנראה השיירה מותקפת. סיני קפץ למכונית, נסע לקרבת שייח'-ג'ראח, עלה על גג גבוה וראה את המתרחש. הוא חזר למטה הגדוד. מאחר שהבין ששני משוריינים לא יחלצו את השיירה, ביקש ממשה סלומון לחכות ונסע למחנה שנלר לבקש תגבורת משאלתיאל. שם שכנע אותו ראש הש"י יצחק לוי לבקש ממישאל שחם לשלוח את מלווי שיירת "נחשון" (שיירת אספקה שבאה מחולדה) לחלץ את השיירה הלכודה בשייח'- ג'ראח. גם שאלתיאל ביקש זאת, אבל שחם סירב להקצות משוריינים לחילוץ וטען שעליו להחזיר מיד לשפלה את המשאיות והמשוריינים; זאת הפקודה שקיבל, והיא חד-משמעית. אחרי מיקוח והפצרות הסכים שחם לשלוח משוריין אחד לשייח'-ג'ראח, ויחד עם שאלתיאל ביקש את המשוריין ממפקד מחלקת-החוד של שיירת "נחשון", ברוך גלבוע.

רוב מלווי שיירת "נחשון" כבר הלכו העירה, כדי לאכול ולנוח, רק חמישה-עשר נשארו עם גלבוע, לשמור על המשוריינים. לא כל החמישה-עשר הכירו זה את זה⁴.

"הגיעו אלי כמה 'מגדולי הדור' - שאלתיאל, שחם ופמליה שלהם - ושאלו מי מפקד המשוריין", סיפר גלבוע, "החבר'ה הצביעו עלי. שאלתיאל אמר לי, 'קרה אסון ויש שחיטה בדרך להר הצופים. הערבים הורגים רופאים, פרופסורים ואחיות. מוכרחים לרכז כוח כדי לחלצם מיד. אין ידיעות מדויקות מה קורה שם, אבל זה אסון'. אמרתי לו שני דברים: עלי לקבל פקודה מוסמכת ממפקד שאני כפוף לו, ואינני מכיר את הדרך להר הצופים. הוא ענה, 'אני אתקשר עם הפיקוד העליון בתל אביב ואתה תקבל פקודה מתאימה'. אחר-כך הסתלק לזמן-מה, ואני המשכתי לעמוד ברחוב, לידי המשוריינים. כשחזר אמר, 'יש פקודה, אסוף את אנשיך במשוריין אחד וצא'"⁵.

שאלתיאל התכוון לשלוח לשייח'-ג'ראח שלושה משוריינים, בפיקוד צבי סיני. אבל משה סלומון נסע לשם עם שני משוריינים של גדוד "מוריה" עוד לפני שהסתיים המשא-ומתן של שאלתיאל עם שחם וגלבוע, על כן שלח שאלתיאל את סיני כמורה-דרך למשוריין של גלבוע. שנים-עשר איש, חברי פלמ"ח וחי"ש [חיל שדה - הכוח הקרבי של "ההגנה"], ישבו במשוריין של גלבוע, אבל רק צבי סיני הכיר את הדרך לשייח'-ג'ראח וידע היכן השיירה הלכודה. המשוריינים של סלומון נכנסו לשייח'-ג'ראח בשעה 10.45 בבוקר, תחת אש חזקה. המשוריין הראשון של סלומון הגיע אל האוטובוסים הלכודים, נטע תקוות, המשיך לנסוע והגיע אל המשוריין של רהב. "רגע הרהרתי שזו מלכודת", כתב סלומון ביומנו, "בכל אופן, פקדתי על הנהג לעבור מימין, על הטראסה שהכביש בנוי עליה. חששתי שמא נתהפך, היו לי שני פצועים. החלטתי להורידם (בהר הצופים). בהר נתברר שיש לנו שלושה פנצ'רים ומשאבת-המעצורים [בלמים] מקולקלת"⁶.

ב-11:15 דיווח מפקד הר הצופים, יואל מלקוב, למטה המחוז: "המשוריין השני של סלומון עבר והגיע לאוניברסיטה, מבקש לשלוח משוריין מטיפוס משטרתי".

המשוריין השני נורה, אחדים מנוסעיו נפגעו, והנהג הפנה אותו לאחור וחזר העירה. ואז הגיע לשייח'-ג'ראח המשוריין של גלבוע עם צבי סיני, עלה על מוקש ונתקע בין המשוריין התקוע של רהב ובין האמבולנס התקוע של יאסקי.

כדור פגע בראשו של סיני. הוא לא איבד את הכרתו, אבל חדל לתפקד. האנשים שלא נפגעו במשוריינים של גלבוע ושל רהב ירו לכיוון הערבים שניסו להתקרב אליהם וגם ירו לאורך הכביש לכיוון האמבולנס והאוטובוסים, כדי להפריע לתוקפים להגיע אליהם.

המייג'ור הסקוטי ג'ק צ'רצ'יל קיבל מסדר של שלוש פלוגות בחצר ה"הוספיס" הגרמני סנט-פאולוס, כקילומטר ממקום התקרית, כשקיבל את הדוח הראשון משייח'-ג'ראח. צ'רצ'יל עזב את המסדר, נסע במשוריין למקום התקרית, חזר למפקדה, וביקש ממפקדיו להקצות יחידת משוריינים ומרגמות 3 אינטש למבצע החילוץ. הוא קיבל מחלקת משוריינים, אך לא קיבל אישור להשתמש במרגמות. זה היה ב-10:30 בבוקר, התארגנותה של מחלקת המשוריינים נמשכה זמן רב, וצ'רצ'יל לא חיכה, אלא ארגן מבצע-חילוץ פרטי: נסע עם חייליו לשייח'-ג'ראח, במשוריין ובמשאית צבאית.

הוא הגיע, תחת אש, לאוטובוס התקוע שעובדי "הדסה" ישבו בו והציע להם לעבור למשאית. המעבר מהאוטובוסים למשאית היה מסוכן. "אתה יכול להבטיח את חיינו?" שאלו אותו היושבים באוטובוס.

בדוח ועדת-החקירה כתוב, שצ'רצ'יל ענה: "הדבר כרוך בסיכון של חמישים אחוזים".

עורך-הדין שלום הורוביץ, שחיבר את הדוח, כתב: "מסתבר שבשעה מוקדמת זו, ומתוך ציפייה לעזרה יעילה יותר שתבוא במהרה, לא הסכימו הנוסעים לקבל את הסיכון, לעזוב את מכוניתם המשוריינת ולעבור למכוניתו של המייג'ור שכנראה הייתה משוריינת באופן חלקי".

צ'רצ'יל צעק, "אם תישארו כאן, ודאי שתיהרגו כולכם!"

אחת האחיות ענתה לו: "אבל אנחנו בסדר גמור!"

"לא זמן רב תהיו בסדר!" צעק צ'רצ'יל, שנחשף לאש.

"מדוע החיילים שלך לא מגרשים את הערבים?" התריס כנגדו אחד הלכודים.

"אנחנו נחכה כאן עד שתחלץ אותנו ה'הגנה' ", אמר אחר.

גם לאנשי האוניברסיטה, שישבו באוטובוס האחר, הציע צ'רצ'יל לעבור למשאית, וגם הם דחו את עזרתו. אחד מחייליו נפגע מכדור בצווארו, וצ'רצ'יל, שנדהם מסירובי היהודים, עזב אותם, ונסע עם הפצוע לבית-החולים.

לימים אמר המייג'ור צ'רצ'יל, לעיתונאי-מחזאי מיכאל אלמז: "עד 13 באפריל דיווחו לי אנשי-הקשר של ה'הגנה' על כל שיירה להר הצופים, ודאגתי לנוכחות של חיילים רבים בשייח'-ג'ראח. ב-13 באפריל הם לא דיווחו. לכן קרה האסון".

ברוך בן-ענת, סגן מפקד מחלקה בפלמ"ח, שהה אז במחנה שנלר. ידידו, נדב וייסמן, קצין המודיעין של גדוד "מוריה", הביא אותו לנקודת תצפית והראה לו את השיירה. כשנשאל, לימים, מדוע לא ניסה לסייע ללכודים, השיב בן-ענת: "אני לא קובע. מה שאמרו לי, זה עשיתי. נדב אמר לי, 'חבל על כל אחד ששולחים לשם, כבר אין סיכוי' ". בן-ענת ופקודיו קיבלו תלושים, אכלו ופרשו לישון⁷.

שבועיים אחרי אסון השיירה, הציג נשיא הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי, כמה שאלות לבן גוריון, במכתב: "האם נכון הדבר, שבמשך כל שעות ההתקפה לא פנו מטעם הסוכנות או מוסד ציבורי אחר למזכיר הראשי או לנציב העליון בדרישה להתערב בדבר ולתת הוראות מתאימות למפקדי הצבא להתערב או להפסיק את הטבח?...

שמעתי מפי הרב הראשי שהוא היה מוכן לפנות לנציב העליון, אילו היה יודע מה שקרה באותו היום, אולם לא ידע עד שעה מאוחרת מכל הנעשה.

"נשאלת השאלה: האם גם המחלקה המדינית של הסוכנות לא ידעה במשך שבע שעות מכל הנעשה בשייח'-ג'ראח? הן ה'הגנה' פעלה לפי אינפורמציה. ואיך ייתכן כי המחלקה המדינית של הסוכנות ידעה, ולא הודיעה כלום, לא למזכירות הוועד הלאומי ולא לרבנות?"⁸

לדברי יצחק לוי, ידעו אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות מה מתרחש, וניהלו את המשא-ומתן עם הבריטים.

אחרי שנים כתב שאלתיאל: "מוסדות היישוב - המחלקה המדינית של הסוכנות, מוסדות האוניברסיטה ו'הדסה' וקציני הקשר של ה'הגנה' - לא יכלו להניע את הבריגדיר ג'ונס, מפקד כוחות הצבא הבריטי בירושלים, להפסיק את האש הערבית". בעדותו לפני אנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל, אמר שאלתיאל: "הייתה תוכנית לחילוץ השיירה על-ידי כוח רגלים שרוכז ב'שנלר'. הכוח לא הופעל, ועד כמה שזכור לי השיקול היה חוסר התכלית בפעולה כזאת. האוטובוסים והמשוריינים בשיירה היו משותקים ללא אפשרות תנועה. האפשרות היחידה להגיע הייתה רק בשריון, ושריון לא היה. פעולת חי"ר לא רק שנדונה לכישלון אלא גם הייתה בגדר איבוד-לדעת. יש להוסיף שבקו היו גם אנגלים, אשר הגנו על הערבים ומנעו מאתנו כל אפשרות של הגשת עזרה למותקפים"⁹.

עדות זאת אינה עומדת במבחן הביקורת. לפחות שעה וחצי אחרי שעלה המשוריין של רהב על מוקש, לא הפריעו הבריטים לשלושה משוריינים של היהודים (שניים של סלומון ואחד של גלבוע) להיכנס לשייח'-ג'ראח. החיילים הבריטיים שחנו ב"בית אנטוניוס" סייעו באש ליהודים ואולי מנעו את רצח כל אנשי השיירה בשעות הראשונות של הקרב. לפחות שלושים ושישה המשוריינים שליוו את "שיירת נחשון" היו אז בירושלים. רק אחד מהם נשלח לשייח'-ג'ראח.

שאלתיאל לא הפעיל את כל הלחצים האפשריים על הפיקוד בתל אביב ועל מטה "מבצע נחשון" כדי שיורו לשחם לשלוח את המשוריינים האלה להצלת שיירת-הדסה. גם בקריית-ענבים ובמעלה-החמישה עמדו משוריינים של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, ובמחנה שנלר עמדו המשוריינים של מלווי השיירות ("הפורמנים"), שסייעו לאצ"ל ב-9 באפריל לכבוש את דיר-יאסין ולחלץ את נפגעיו. אחד "הפורמנים", גדעון שריג, היה ביום ההוא במחנה שנלר. הוא העיד כי ראה מאחד הגגות שבמחנה את המתרחש בשייח'-ג'ראח. "היה ויכוח אם אנחנו יוצאים לחלץ את השיירה, ושאלתיאל צעק כהוגן. אינני זוכר מי היה בעד ומי היה נגד. לא הופעלנו והיה מוזר לראות אותם נטבחים כמו על כף היד"¹⁰.

קשה להבין על סמך מה טען שאלתיאל שמשלוח חיל רגלים לשייח'-ג'ראח היה "בגדר איבוד-לדעת".

בלחימה בשטח בנוי, עדיף חיל-רגלים על משוריינים, שהפכו מלכודות-מוות כשנקלעו לאש מרוכזת. אפשר להניח שתוקפי שיירת-הדסה לא היו מתגברים על פלוגת חיל רגלים, אילו הייתה מתקדמת מבית לבית. אם שאלתיאל לא מנע את הטבח הוודאי מפני שחשש מ"התאבדות" אפשרית (כפי שמשתמע מדבריו), הרי שהוא פעל בניגוד לעקרונות של "ההגנה": על לוחמיה לחלץ אזרחים הנקלעים למצוקה.

בשעה 13:00 בצהריים התקרבו התוקפים אל שני האוטובוסים, התנפלו עליהם, ורצחו את יושביהם ביריות. נוסעים אחדים ברחו לפני-כן לשני המשוריינים ולאמבולנס. מכל יושבי האוטובוסים נותרו בחיים רק שניים: שלמה נסים, מהאוטובוס של "הדסה", ונתן סנדובסקי, שישב באוטובוס של האוניברסיטה. סנדובסקי סיפר, שבאוטובוס שלו היו אקדח אחד ושמונה כדורים, אחדים מהם עקרים.

"זכרו את דיר-יאסין! נקם על דיר-יאסין!" צעקו הערבים.

סנדובסקי התגונן באזמל-מנתחים שהחזיק בידו. כדור פגע במכל הדלק של האוטובוס. הבנזין זרם, והערבים השליכו עליו בקבוקי מולוטוב וסמרטוטים בוערים.

הוא שמע צעקות "אני נשרף!" וקפץ החוצה. רץ בזיג-זג במעלה הכביש, חלף על פני האמבולנס, הגיע למשוריין של גלבוע, היכה בידיו על הדלת, וצעק, "אני משלנו!" כשנפתחה הדלת ראה שהמשוריין מלא בפצועים ובהרוגים. דוד בר-נר, אחד הפצועים, החזיק בידו רימון, שנצרתו שלופה, והתכונן לפוצצו לפני שישרפו הערבים את המשוריין. סנדובסקי חטף מידו את הרימון, וזרק אותו החוצה. הרימון התפוצץ. מאחת משתי מכונות הירייה שהיו במשוריין ירה סנדובסקי צרורות קצרים על התוקפים ולא נתן להם להתקרב.

בשעה 14:20 דיווח מפקד שכונת בית-ישראל לדוד שאלתיאל: "האוטובוס בוער בדרך להר הצופים".

ואחרי חמש דקות דיווחו אנשי אחת התצפיות: "שני האוטובוסים בוערים, אנשים קופצים מתוכם, נראים פצועים". ב-14:30 חדר כדור לתא הנהג של האמבולנס ופגע בד"ר יאסקי. באמבולנס לא היה תיק עזרה ראשונה.

יאסקי אבחן את מקום הפגיעה: הכבד. הוא ידע שאין תקווה לחייו. "שלום יקירתי", אמר לאשתו, פאני, ומת בזרועותיה. נהג האמבולנס, זכריה לויתן, זינק החוצה, רץ לכיוון "בית אנטוניוס", ונהרג מפגיעת כדור. ד"ר יהודה מטות, רופא-הילדים, הגיע ל"בית אנטוניוס" בזחילה, אף שנפצע בגבו. מפקד היחידה הבריטית אמר לו, שאינו יכול לסייע ללכודים, מפני שאין לו די אנשים. חובש הגיש עזרה ראשונה לד"ר מטות. באמבולנס נשארו תשעה אנשים חסרי מגן וציפו למוות.

אחרי שנשרפו האוטובוסים, הגיע לשייח'-ג'ראח, תחת אש, משוריין בפיקוד חיים קמרון מפלוגת "נועם", ונתקע בתוך הבור שכרה המוקש בכביש. שניים מנוסעי המשוריין נהרגו מיד ושלושה נפצעו. בהילוך אחורי הוציא הנהג את המשוריין מהבור ודהר קדימה להר הצופים. בכך נגוזה התקווה האחרונה של הלכודים.

קמרון סיפר אחר-כך שהוא עלה, מלא זעם, אל גג אחד מבנייני האוניברסיטה, עם מכונת ירייה, וירה על כפר ערבי סמוך. המשוריין של משה סלומון ירד מההר לכיוון שייח'-ג'ראח. הוא לא נכנס לאזור הקרב, ורק אסף את הניצולים, שנמלטו ברגל ממלכודת האש¹¹.

בשעה 14:40 אחרי הצהריים דיווחו אנשי יחידת ההאזנה ("ארנבת"), שהקשיבו לשידורי הבריטים: "הגיע למקום צבא מה'לייף גארדס'. הבריטים שלחו לשייח'-ג'ראח כוחות צבא עם כלי נשק כבדים, וניהלו משא-ומתן עם מפקד ירושלים הערבית, הקצין העירקי פאדל עבדאללה ראשיד, המפקד הערבי הבכיר בחזית ירושלים אחרי מות עבד אל-קאדר אל-חוסייני. קצין זה עמד בראש תוקפי השיירה".

כל זמן המשא-ומתן דיללו התוקפים את האש ולא ניסו להתקרב אל האמבולנס ואל המשוריינים. נראה שהם האריכו במשא-ומתן רק כדי להרוויח זמן, ולהרוג את שרידי הנוסעים עם חשכה. אחרי שריכזו די כוחות, ירו הבריטים בתוקפי השיירה, ובשעה 16:45 אחרי הצהריים דיווח נבון לשאלתיאל: "הצבא יורה בערבים, מוכן להפסיק אש אם גם הערבים ינהגו כך ... בין הערבים הרבה הרוגים ופצועים, בעיקר עירקים, ואין אמבולנסים". אחרי שבעים דקות דיווח נבון: "הקרב נפסק (כבר) ב-16:45, לפי הסכם עם הצבא".

ב-17:00 אחרי הצהריים הגיעו משאיות בריטיות אל שני המשוריינים ואל האמבולנס והעבירו את האנשים שנשארו בחיים ל"בית אנטוניוס". בחסות הבריטים הגיע ל"בית אנטוניוס" ד"ר זינגר, איש בית-החולים "הדסה", עם ציוד רפואי והגיש לפצועים עזרה ראשונה. הקצין הבריטי ג.ס הביא לרהב, מהמשוריין של גלבוע, את רישומי תוכניות מבצע "נחשון" שהיו בו. הבריטים הציעו לפצועים להובילם לבתי-חולים לפי בחירתם. שישה עשר מהם בחרו בבית-החולים "הדסה" על הר הצופים, ותשעה בחרו בבית-החולים המאולתר, שהוקם בבית המיסיון הסקוטי, ברחוב הנביאים. כולם קיבלו טיפול רפואי, וחייהם ניצלו. גם צבי סיני, שחשבוהו למת, החלים. שלושים הרוגים נמנו מיד. ארבעים ושבעה אנשים נעדרו, וקרוביהם של אחדים מהם קיוו שהם נשבו בידי הערבים. הגוויות של רובם נמצאו אחר-כך, ואחדות מהן היו בלתי ניתנות לזיהוי. חלקן נשרפו וחלקן הושחתו. לגבי אחדים מן הנעדרים נשארו ספקות עד היום הזה: מספר הגוויות שנמצאו - אלה שזוהו ואלה שלא זוהו - היה קטן ממספר הנעדרים.

שבעים ושמונה אנשים נהרגו ב"שיירת הר הצופים", וביניהם עשרים נשים. בתיה בס נסעה בשיירה לבית-החולים "הדסה" כדי ללדת; שושנה בן-ארי נסעה לבקר חברים פצועים מיחידת הפלמ"ח, שהיו מאושפזים ב"הדסה"; יהודית רוסו נסעה אל בעלה; מאיר מזרחי נסע אל קרוביו ב"הדסה"; ברוריה הבר, פריץ מוזג ורבקה אהרונוב, נסעו לקבל טיפול רפואי בבית-החולים. אנשים אלה היו נותרים בחיים אילו נאסר עליהם להצטרף לשיירה.

"בכל פעם שמותקפת שיירה בדרך נדהמים כל האחראים לה, אף כי ברור שהיא עלולה להיתקל באש", כתב קצין-המודיעין של צפון ירושלים זמן קצר אחרי האסון, "מתחילה התרוצצות לחיפוש אנשים, משוריינים ונשק, ואובד זמן יקר. הפעולה שצריכה הייתה להתבצע: גישה אל המכוניות המותקפות במספר ניכר של משוריינים. גרירת המכוניות או חילוץ אנשיהן ... אין ספק שמתפקידו של הממונה על השיירות לפקח על הגשת תגבורת ועזרה".

במכתבו, שבועיים אחרי האסון, כתב יצחק בן-צבי לדוד בן-גוריון ששאלתיאל אומנם מינה "ועדה קטנה לשם חקירה", אבל "זה שישה-עשר יום עברו ולא קיבלנו שום דוח מהוועדה הזאת. הנני מתפלא על האטיות הזאת בעניין החמור הנ"ל. הוועדות הקודמות, במקרה רחוב בן-יהודה ומקרה בנייני המוסדות, פעלו כידוע באופן נמרץ והגישו את מסקנותיהן (מהר). אין לי ספק שעצם ההשהיה מזיקה לעניין התגייסות הציבור ולהמשך דיכאון הרוחות".

ימים אחדים אחרי האסון קיבל עורך-הדין שלום הורוביץ מהאוניברסיטה ומ"הדסה", מינוי לחקור את נסיבותיו. עוזרו של הורוביץ בחקירה זו היה עורך-הדין יצחק טוניק. בכל שלבי החקירה נכחו שני נציגי האוניברסיטה, ד"ר אוליצקי וד"ר אשנר, ושני נציגי "הדסה", יהודית גינזבורג וד"ר אולמן. בדוח של שלום הורוביץ כתוב שהוא לא הצליח "להשיג עדויות ישירות מאנשי מגן, על-אף פניותי למפקדה בנידון זה", ושאשר רהב "לא הסכים להעיד לפני". הורוביץ הגיש את הדוח ב-6 במאי 1948. יצחק לוי סיפר ששאלתיאל אסר על אנשי "ההגנה" הירושלמיים להופיע לפני ועדת הורוביץ.

"ההגנה" מינתה ועדת חקירה משלה, בראשות עורך-הדין משה גורלי. שלושת המפקדים שהשתתפו בקרב - אשר רהב, צבי סיני וברוך גלבוע - סיפרו שאף אחד לא ביקש מהם למסור עדות לוועדת גורלי, ואף אחד לא תחקר אותם. רהב סיפר שהוא הביע השתוממות על מחדל זה כששכב בבית-החולים, ושאחרי החלמתו מסר עדות לחיים הרצוג, איש מחלקת הביטחון בסוכנות היהודית.

מיד אחרי האסון האשימו היהודים את הבריטים באחריות לו, אף שמדיניות אי-ההתערבות שלהם הייתה ידועה מראש, אף שהם הזהירו את מפקדי "ההגנה" לא לשלוח את השיירה, ואף שעשרים ושבעה יהודים ניצלו בזכותם. המחלקה המדינית של הסוכנות שלחה (ב-16 באפריל) מחאות רשמיות למשרד ה"צלב האדום" בירושלים ולמפקד הצבא הבריטי גנרל מקמילן. במחאה שנשלחה למקמילן האשים המזכיר המדיני של הסוכנות, ליאו כהן, את הבריטים - על סמך "דוח מפורט שקיבלה הסוכנות היהודית" - באי-הפעלת היחידה שחנתה ב"בית אנטוניוס", וציין שכלי-רכב צבאיים ומשטרתיים עברו במקום הקרב ואנשיהם לא סייעו ללכודים. כהן דרש שהשלטונות יחקרו את נסיבות האסון ויספקו את ממצאי החקירה למנהיגי היישוב העברי.

גם בדיווחים הפנימיים האשימו היהודים את הבריטים. ב-16 באפריל כתב בן-גוריון למשה שרת בניו-יורק: "לפי כל הסימנים הייתה יד הצבא (הבריטי) בטבח של אנשי 'הדסה', כמובן לא באופן אקטיווי. אלא: א. במניעת גישת כוחות ה'הגנה'. ב. באי-מניעת פעולת הכנופיות במשך שעות".

ראוי לציין שבדיווח הנ"ל לא תוארו הדברים כהוויתם, וזאת אף ששרת היה זקוק למידע מדויק כדי לנהל את מאבקיו המדיניים בניו-יורק ובוושינגטון.

בישיבת הנהלת הסוכנות ב-21 באפריל אמר אליהו דובקין: "אין איש יכול להבין מה קרה. במרחק שש מאות מטרים מיישוב יהודי נרצחו שבעים וארבעה יהודים, ולא נעשה ניסיון להצילם".

מהדברים שאמר בן-גוריון בישיבה ההיא אפשר ללמוד, שהוא עמד על דעתו: "אלמלא היו האנגלים מזדהים עם הערבים - ואין ספק שהם מזדהים אתם, וטבח שייח'-ג'ראח יוכיח - היה המצב בירושלים הרבה יותר נוח. את טבח שייח'-ג'ראח אפשר לכנות בשם 'טבח אנגלי'. הם (האנגלים) היו במקום, לא נקפו אצבע ולא נתנו לאחרים לעזור". משה קולודני (קול) ביקש דוח מלא על מעשה-הזוועה בשייח'-ג'ראח, ואמר: "נראה לי שאנו זכאים לדעת על כך". בן-גוריון לא השיב לשאלתו של דובקין, ולא נענה לבקשת קול.

רוב ההיסטוריונים הישראלים שכתבו על פרשת שיירת-הדסה האשימו את הבריטים באחריות לאסון. בספר תולדות מלחמת הקוממיות, כתבו אנשי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל: "הצבא הבריטי, שחנה במרחק צעדים ספורים מן המקום, עמד מנגד, וכל פניותינו אליו היו לשווא. מפקדו טען שזאת תשובה על מעשה דיר-יאסין, שחל יומיים קודם-לכן".

פרשת שיירת הר הצופים חשפה לא רק את פיצול התפיסה הפוליטית והעדר האסטרטגיה הביטחונית המגובשת של ראשי היישוב, שליקויי התפקוד של "ההגנה" בירושלים הם פריה הבאוש, אלא גם את חוסר נכונותם של מפקדי המחוז, מפקדי "ההגנה" ומנהיגי היישוב, להפיק לקחים ומסקנות. הממסד הצבאי והפוליטי של היישוב העברי, ואחר-כך הממסד של מדינת ישראל, השתדלו להסתיר מחדלים. את מחירה של גישת אי-הפקת הלקחים שילם עם ישראל כבר במלחמת העצמאות ובלוחמה הזעירה שאחריה. אחד מהסימנים להסתאבותם של ראשי מערכת הביטחון, מיד לאחר קום המדינה, היא העובדה שהם לא חקרו את האירועים. אחד מהסימנים לבגידת האינטלקטואלים בתרבות ישראל הוא שהם התקרנפו, וניסחו בלשון רהוטה מיתוסים עבור ראשי המדינה ועבור ראשי מערכת הביטחון, ולא חשפו את כישלונותיהם ואת מחדליהם. היה בידיהם של אנשי הרוח והאקדמיה של שנות החמישים לחשוף את האמת, ולחשיפתם הייתה נודעת השפעה חיובית. אולם במקום לנקוט נורמה של אחריות ושל ביקורתיות הם אימצו נורמה של נאמנות לאליטות, ותלמידיהם נוטים בעקבותיהם.

________

[בפרק הבא תתחיל מיני סדרה על טבח ערביי הכפר עין זיתון ליד צפת בידי לוחמי פלמ"ח. הפרק הראשון, המבוא, יעסוק בתפקודו של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון (שבתחום אחריותו בוצע הטבח), בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות; בהשתמטות חברי הקיבוצים מגיוס; בתכנון "מבצע יפתח" בעקבות כשלון הגדוד השלישי של הפלמ"ח בקרב נבי יושע; במנהיגותו של מפקד המבצע יגאל אלון ובפינוי הבריטי מן הגליל העליון המזרחי.]

1. ארכיון המחבר, ראיונות עם דוד שאלתיאל ועם אליהו ארבל.
2. ארכיון המחבר, ראיון עם יצחק לוי; לוי, י., תשעה קבין.
3. ארכיון המחבר, ראיון עם דב דורון.
4. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם צבי סיני.
5. ארכיון המחבר, ראיון עם ברוך גלבוע.
6. יומנו של סולומון התפרסם בספר "ההגנה בירושלים" כרך ב':
סלומון משה. ביומנו, בתוך: רחל ינאית, יצחק אברהמי וירח עציון (עורכים). ההגנה בירושלים: עדויות וזיכרונות מפי חברים, ירושלים: ארגון חברי ההגנה בירושלים ע"י קריית ספר, 1973-1975.
7. ארכיון המחבר, ראיון עם ברוך בן ענת.
8. ארכיון צה"ל, תיק שיירת הדסה.
9. ארכיון צה"ל, תיק עדויות ירושלים.
10. ארכיון המחבר, ראיון עם גדעון שריג.
11. ארכיון המחבר, ראיון עם חיים קמרון.