ההסברים על אי-גיוס המילואים, המסתמכים על הקונצפציה הצבאית ועל הקונצפציה המדינית גם יחד, מפוקפקים. הגיעו ידיעות ודאיות מאמ"ן, מ"המוסד" ומערוצים מדיניים, שתפרוץ מלחמה. נתונים, שסיפקו יחידה 848 והתצפיות, הצביעו על מלחמה. המלך חוסיין הזהיר מפני מלחמה, ודיין פעל לחיזוק רמת הגולן מפני מלחמה. אם דיין הניח, שסוריה עלולה לתקוף, הרי לפי הקונצפציה הצבאית המקובלת, היא לא תתקוף בלי מצרים. מכאן, לא קשה היה להגיע למסקנה, שמהלכי סוריה מעידים על אפשרות שמצרים תתקוף. בלחץ דיין תוגברה, כאמור, רמת הגולן בחטיבת השריון 7, שהייתה חיונית לכל תוכניות צה"ל בחזית המצרית, לרבות לגרירת גשר הגלילים, שהיה הג'וקר בכל תוכנית למלחמה בחזית זו. שהרי כל התוכניות התבססו על צליחת תעלת סואץ, וכל הצליחות התבססו רק על גשר הגלילים, שבגין פיתוחו קיבל לפני המלחמה אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, את פרס ביטחון ישראל. חטיבת בית-הספר לשריון 460 הורדה ביום שישי בערב לסיני, ובפרוץ המלחמה טרם התארגנה למלחמה.

מכאן, שדיין ודדו לא אמרו אמת לגולדה ולשרים בדיון ביום שישי בבוקר, כשהשיבו לשאלת חיים בר-לב: "כמה טנקים מצויים בסיני?" הם השיבו, שנערכו לבלימת התקפה שלוש חטיבות שֶמנו, לדבריהם, 300 טנקים. בפרוץ המלחמה היו בסיני רק שתי חטיבות ערוכות לפעולה, ורק חטיבת השריון 14 הייתה בקו תעלת סואץ.¹ זה אינו שקר של זעירא, ואין לתלותו בקונצפציה המודיעינית!

זאת ועוד: לפני פרוץ המלחמה תורגלה ברמת הגולן חטיבת טנקים מילואים 179 לגיוס מהיר. היא הייתה אמורה להשתחרר יום לפני פרוץ המלחמה. אל"ם רן שריג, מפקדה, ביקש לא לשחררה בגלל מצב הכוננות. הוא הצטווה לשחררה.² אי-שחרור חטיבה 179 לא היה מפר את ההתחייבות לקיסינג'ר, שלא לגייס מילואים, והיה מונע את הצורך להעביר את חטיבה 7 צפונה. מכאן, האפשרות, שדיין ביקש להחליש את המערך של צה"ל בסיני, למרות שכל הנתונים הראו, ביום שקדם למלחמה, שגם המצרים יתקפו.

השאלה, המבססת את השערה הקונספירציה, אינה מדוע לא גויסו מילואים בשבוע שקדם למלחמה, אלא מדוע גויסו מילואים ביום הכיפורים עצמו? מדוע זה נעשה רק בעשר בבוקר, ארבעה שעות לפני המלחמה, ולא מיד, כשהגיעה הידיעה על מלחמה ודאית, בשעה שתיים וחצי אחר חצות, אחת-עשרה שעות וחצי לפני פרוץ המלחמה? הרי ישראל התחייבה לקיסינג'ר לא לגייס מילואים, ואם לא תעמוד בהתחייבותה, אפשרי הוא שארצות-הברית לא תספק לה אמצעי לחימה חיוניים, כפי שהתחייבה. השדר, שהעביר זמיר מלונדון, לא היה שונה במהותו מידיעות, שהגיעו במשך כל השבוע, על מלחמה ודאית. בשדר האחרון הייתה אף הסתייגות-מה – סאדאת אולי לא יפתח במלחמה אם ישתנו התנאים; דהיינו אם ישראל תתחייב לסגת מכל סיני. בכך תחשוף את פחדיה ממלחמה ותושפל עד עפר. בנוסף, זעירא ושלו, ראשי אמ"ן, דבקו עד הרגע האחרון בדעה, שסבירות המלחמה נמוכה.

לגיוס המילואים בשישה באוקטובר, ולא בחמשת הימים שקדמו לו, לא ניתן עד היום הסבר. לעומת זאת, השערת הקונספירציה מסבירה אותו היטב: המקור, אשרף מרואן, לא היה סוכן ולא סוכן כפול, אלא מתווך. תפקידו בקונספירציה היה להעביר לישראל ביום שישי מסר, שהקונספירציה תתממש, ולמחרת תתחיל מלחמה. את ההשערה, שמרואן היה מתווך, ניתן לחזק בתפקודו בזמן המלחמה ואחריה.

דיין, שאולי היה הקונספירטור היחיד בצד הישראלי, מנע את גיוס המילואים עד עשר בבוקר. לו ניגשו מיד, עם הגיע הידיעה, לגייס את המילואים בדחיפות, היו נותרות עד המלחמה אחת עשרה וחצי שעות, והן היו עשויות לסייע מאוד לחזית הגולן ולחזית סיני, ואם לא עם פרוץ המלחמה, אזי בשלב מוקדם אחרי פריצתה: אוגדת שרון (143) ואוגדת ברן (162) יכלו להגיע לחזית, לא ביום ראשון אחר-הצהריים, אלא ביום ראשון בבוקר, וחלקן אף עם שחר, לפני שהמצרים השלימו את מערך ההגנה על שטחים, שתפסו ממזרח לתעלה. במקרה כזה ניתן היה למנוע את היערכות המארב הקטלני של אנשי הקומנדו המצרי, ביום ראשון עם שחר, ליד רומני,³ שפגע מאוד באוגדה 162 בדרכה לחזית. אפשר שהייתה גם נמנעת הסתבכות אוגדה זו בקנטרה, וניתן היה לחלץ את חיילי צה"ל מהמעוזים. כדי שמהלך כזה יהיה יעיל, היה צורך לשלוח מיד אוגדה אחת לרמת הגולן, ורק אוגדה אחת לסיני. לא היו לצה"ל די אמצעי תובלה למשלוח שתי אוגדות מלאות לגזרת התעלה ויחידות נוספות (ארטילריה, רפואה וכו').

הציר המרכזי בהשערת הקונספירציה הוא הנרי קיסינג'ר. בפברואר 1973 הוא אמר לחאפז איסמעיל, שבלי ניצחון במלחמה, מצרים לא תשיג מישראל את מבוקשה. בספרו משנת 1986 כתב, כאמור, שמואל בר, איש שירותי המודיעין, ש"במקורות האמריקניים אין כל רמז לכך"⁴, בהנחה שבר ראה את המסמכים, שקיסינג'ר טרח להעביר לבני-שיחו הישראלים בזמן אמת. אפשר לשער, שקיסינג'ר, ביקש להצניע את עצתו, שהרי אם אינו קונספירטור, התבטאות זו מלמדת, שחרחר מלחמה. קיפניס הסתמך במחקרו על מסמכים אמריקניים מאותם הימים, ששוחררו בינתיים לעיון. בספרו לא הזכיר את דברי קיסינג'ר לאיסמעיל. בראיון עמו אמר, שהתבטאות זו אינה מצויה במסמכים.⁵ בהנחה, שסאדאת ושאזלי, המספרים על כך בספרי זיכרונותיהם, כותבים אמת (ולעניות דעתי, אין להם מניע לא לומר אמת בנקודה זו), הרי שקיסינג'ר ביקש להצניע את הדבר גם מאנשי ממשל בארצות-הברית, בזמן אמת, ומהציבור הרחב שייחשף למסמכים מקץ שנים. במחקר, שנעשה במחלקת היסטוריה של הביון האמריקני, והתפרסם בתחילת 2013, נקבע, שקיסינג'ר לא שיתף במסרים חשאיים על המלחמה הממשמשת ובאה את ויליאם קולבי, ראש הסוכנות המרכזית לביון (CIA).⁶

חיזוק להשערה, כי קיסינג'ר עודד את מצרים לתקוף את ישראל, ניתן למצוא בשדר, שהעביר לסאדאת במהלך המלחמה, בארבעה-עשר באוקטובר, היום שבו צלחו שתי דיוויזיות שריון מצריות את התעלה, ותקפו את צה"ל: "ארצות-הברית רוצה להדגיש שוב שהיא מכירה בכך שהצד המצרי לא היה יכול להסכים לתנאים אשר שררו לפני שפרצו פעולות האיבה האחרונות".⁷

כפי שנכתב לעיל, סחט קיסינג'ר מישראל התחייבות, שבשום מקרה לא תגייס מילואים ולא תנקוט בפעולה צבאית מקדימה, אף אם יהיה לה מודיעין שהערבים עומדים לתקוף אותה. וכן, שתפעל נגד תוקפיה, במקרה של מלחמה, לא לפני שעתיים מפרוץ ההתקפה. הוא איים, שאם לא תעמוד בהתחייבותה, לא תקבל סיוע במלחמה, ובלי סיוע באמל"ח לפחות, ישראל הייתה מתקשה לנהל מלחמה ארוכה. גולדה וקיסינג'ר לא שכחו את ההתחייבות. ביום הכיפורים עצמו, שעות אחדות לפני שמצרים וסוריה תקפו את ישראל, קראה גולדה את קנת קיטינג, שגריר ארצות-הברית בישראל, אל לשכתה בתל אביב. היא אמרה לו: "אלוהים עֵד שלא אנחנו החלטנו לצאת למלחמה, ואם המצרים יתקפו, חזקה שהם יקבלו מה שמגיע להם". בתגובה מסר השגריר לגולדה שדר מקיסינג'ר, שהזהיר את ישראל לבל תפתח במלחמה.⁸

אחרי תום המלחמה נפגש קיסינג'ר עם חאפז אסד, נשיא סוריה, בדמשק, כדי לקדם הסכם להפרדת כוחות. בראשית דבריו אמר שר החוץ האמריקני לנשיא סוריה: "התכוונתי לפתוח באופנסיווה מדינית במזרח התיכון בנובמבר 1973, אבל הערכתי כי היוזמה הזו תיכשל משתי סיבות: ראשית, אתם ודאי תרצו להשיב לכם את הכבוד של תבוסת ששת הימים. ושנית, כדי שלהסדר יהיה סיכוי, ישראל צריכה לקבל איזו מכה קטנה שתחזיר אותה למציאות".⁹

בשלב הזה ניתן לקבוע בוודאות, כי קיסינג'ר גם דחף את המצרים לצאת למלחמה, וגם מנע מישראל לגייס מילואים בזמן, כדי לשבש את מהלכי המצרים והסורים בהתקפה מקדימה. ומבחינה זו רובצת עליו האחריות לאירועי שישה באוקטובר 1973. על מדיניות קיסינג'ר כמחרחר מלחמה ניתן ללמוד, בין היתר, מן האירוע הזה: בשלושה-עשר באוגוסט 1974 הוא נפגש עם איסמעיל פהמי, שר החוץ המצרי, בוואשינגטון. בשיחה נכח גם מרואן אשרף. באותו הזמן הייתה מתיחות ביחסי מצרים-לוב. קיסינג'ר שאל את פהמי מדוע מצרים אינה יוצאת למלחמה נגד לוב ומשטרו של קדאפי, והבטיח תמיכה אמריקנית למהלך כזה.¹⁰

בשנת 1973 היה גד יעקובי חבר כנסת וסגן שר התחבורה, שהיה מקורב מאוד למשה דיין. בשנת 1989 הוא פרסם את הספר, "כחוט השערה – איך הוחמץ הֶסדר בין ישראל למצרים ולא נמנעה מלחמת יום הכיפורים". בפתח הספר ייחס לטייס אל"ם יעקב (יאק) נבו ולעצמו את הרעיון, שישראל תיזום, תוך כדי מלחמת ההתשה ב-1969, נסיגה מתעלת סואץ ופתיחתה לשיט בין לאומי, כצעד ראשון בדרך להסדר.¹¹ לאורך ספרו כתב יעקובי על יוזמות שונות להסדר בין ישראל למצרים בין סוף מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, יוזמות שנכתבו בידי אחרים, ולא היה בהן להצדיק את שם הספר, "כחוט השערה".

יומיים לפני פגישתו השנייה של קיסינג'ר עם חאפז איסמעיל בפאריס, העביר יעקובי בסודי-סודות מסר מדיין לשגרירות ארצות-הברית בתל אביב, וככל הנראה בלא ידיעת גולדה, שהוא מציע לדון אחרי הבחירות בישראל בהעברת רוב-רובו של חצי-האי סיני לריבונות מצרית, תוך חילופי גבול מזעריים וחילופי שטחים. פרשה זו השמיט יעקובי מספרו. דיווח דומה פרסם אחרי כן במאמרו יוסף חריף, הכתב המדיני של מעריב. לאחר הפרסום נפגש חריף עם אנשי השגרירות האמריקנית בתל אביב, ודיווח להם על הדברים, ששמע בשיחה עם דיין, שעליה הוא ביסס את כתבתו.¹² יש להניח, שדיין הנחה את חריף לכתוב מה שכתב ולמסור לאנשי השגרירות האמריקנית מה שמסר.

ספרו של יעקובי התפרסם שמונה שנים אחרי מות דיין, ולפיכך, דיין לא מנע ממנו לפרסם את השליחות הסודית בשמו. סביר להניח, כי הושמטה על-ידי הוועדה לאישור פרסומים של אנשי ציבור, כיוון שחשיפת סוד כמוס עלול היה לפגוע, לדעת חבריה, במדינת ישראל, או בראשיה, בשנת 1973. יעקובי התחכם, ורמז על הסוד בכותרת ספרו.

המהלכים החשאיים (קונספירטיוויים) האלה של דיין, שלפי קיפניס לא דווחו לגולדה, ונעשו מאחורי גבה, מלמדים על אופיו הקונספירטיווי. רק אחרי 39 שנה הם נחשפו, על סמך מסמכים אמריקניים. לא רק שדיין ובראון,שלישו, לא חשפו בספריהם את הפרשה, אלא גם יעקובי (שנפטר בשנת 2007) וחריף (שנפטר באפריל 2013) שתקו. כך מופרך אחד מהטיעונים של שונאי-הקונספירציה, שלו התרחשה, לא ייתכן שאיש לא אמר עליה מלה. כפי שיסתבר להלן, היו אנשי מערכת שדיברו:

הסופרת נעמי פרנקל שירתה בשנת 1973 בדרגת רב-סרן בחיל הים, כמתחקרת של הקומנדו הימי. היא הייתה מקורבת מאוד לאלוף בנימין תלם, מפקד חיל הים, שקיבל את הערכת תת-אלוף רמי לונץ, קצין המודיעין שלו, שמלחמה בפתח. תלם הכין את החיל למלחמה והוליכו לגדול ניצחונותיו.¹³ כמתחקרת של היחידה הסודית ביותר בחיל, וכבת-שיחו של המפקד, כל הסודות היו גלויים לפניה. לדבריה, נטלה חופשה לכמה שעות בערב יום הכיפורים, כדי להתפלל בבית-כנסת, אך לפני כניסת החג התבקשה בטלפון לחזור מיד למטה, שבו נעשו הכנות למלחמה. בזמן המלחמה הייתה גם ב"בור" של הפיקוד העליון, וליוותה את תלם לכל הדיונים וגם בחזיתות שבהן פעלו לוחמי הקומנדו הימי. אחרי המלחמה ביקש ממנה תלם להכין את סיכומו על המלחמה. לצורך הזה ניתן לה להאזין לקלטות הדיונים והשיחות בפיקוד העליון.

פרנקל העידה, ששמעה את הקלטת השיחה בין דיין לדדו בשחר יום הכיפורים, שבה התחנן הרמטכ"ל לאפשר לצה"ל לבצע תקיפה אווירית מקדימה. דיין סירב, והשיב כי התחייב בפני האמריקנים לא לתקוף עד שלאויב יהיה הישג קטן, ואחר כך צה"ל יכה אותם. נדהמת למשמע אזניה, ביקשה ממפקד חיל הים להאזין להקלטה. לאחר ששמע אמר ביני תלם: "זאת בגידה!"

עד סוף חייה שוכנעה נעמי פרנקל, שמשה דיין מכר את נפשו לאמריקנים, ובגד באינטרסים של מדינת ישראל. אחת הראיות לקשר הזה: מינוי דיין לשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין, אחרי המהפך במאי 1977, למרות שהיה ממנהיגיו של המחנה הפוליטי היריב, ולמרות שהיה אז אדם שנוא בישראל. משערים, שבגין מינה את דיין לתפקיד בלחץ אמריקני, כדי להשלים, כשר חוץ, את הקונספירציה, להוביל את המשא-והמתן החשאי והגלוי בין ישראל למצרים, שבסופו נמסר למצרים כל חצי-האי סיני, עד הגרגיר האחרון, ומצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל. גם עבור מי שבירך על החזרת סיני ועל הסכם השלום, תפקיד דיין בתהליך אינו טבעי, ומעלה שאלות קשות.¹⁴

ולדימיר וינוגרדוב, מבכירי משרד החוץ הסובייטי, היה שגריר ברית-המועצות במצרים בשנים 1974-1970 ומאוחר יותר היה סגן שר החוץ הסובייטי. הוא נחשב למומחה מן המעלה הראשונה למזרח התיכון ולסכסוך היהודי-ערבי. אחרי שיצא לגמלאות ואחרי קריסת ברית-המועצות, המשיך בשנות התשעים של המאה העשרים, לשרת כיועץ וכמדריך במשרד החוץ הרוסי. בשנת 1975 מסר לפוליטביורו¹⁵ ולממשלה הסובייטית דיווח על מלחמת יום הכיפורים ובו עשרים עמודים, שאותם הכתיר: "משחקי המזרח התיכון". יש להניח, שבחיבור הדוח ניזון וינוגרדוב לא רק ממראה עיניו וממשמע אזניו, כנציג הבכיר של מעצמת החסות במצרים, אלא גם מדוחות מדמשק, מיתר מדינות ערב, מוואשינגטון ומשירותי המודיעין והביון הסובייטיים.

לפי וינוגרדוב, סאדאת היה זקוק למלחמה נגד ישראל, כי מעמדו, אז, בארצו ובעולם, הידרדר לשפל המדרגה. הוא יזם מלחמה מוגבלת, שאותה תכנן כך, שלא יובס. הוא התכוון להסביר את כישלונו להביס את ישראל, בנחיתות אמצעי הלחימה הסובייטיים שבידי מצרים, לעומת עליונות אמצעי הלחימה המערביים, ובייחוד האמריקניים, שבידי ישראל. ברית-המועצות התנגדה למלחמה, בין היתר כי היה בה הימור רב, לדעתה, ותוצאותיה לא היו ברורות, ואילו ארצות-הברית נתנה לסאדאת אור ירוק, כפי שהוכח לעיל משיחת קיסינג'ר-איסמעיל. וינוגרדוב העריך, שסאדאת אישית תיעב את ברית-המועצות, והיה מוכן לעבור לחסות אמריקנית. תוכנית סאדאת הייתה לתפוס ראש-גשר בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ולהגן עליו, עד שארצות-הברית תתערב ותושיעו מתבוסה.

ארצות-הברית שאפה לסלק את ברית-המועצות מן המזרח התיכון ולפרוס את חסותה על מצרים. במקביל, רצתה לגמד את הביטחון העצמי של ישראל, כדי לכפות עליה הסדר, שיכלול נסיגה מכל סיני. למנהיגי ישראל לא הייתה ברירה אלא לסייע לארצות-הברית. הם היו מוכנים, עוד קודם לכן, לסגת מתעלת סואץ למעבר מיתלה ולמעבר גידי, שהיו נוחים יותר להגנה, אך היה להם נוח יותר, מבחינת הפוליטיקה הפנימית הישראלית, שהמהלך יתבצע לאחר מלחמה (גם להערכה זו היו סימנים בדיון לעיל על סמך מקורות אחרים). שלושת השותפים ביקשו גם לרסק את הצבא הסורי. מהלך כזה עשוי היה להוביל גם את סוריה לחיק ארצות-הברית. השערה, שזה היה אחד היעדים של רוקמי הקונספירציה, השמיע בזמן אמיתי אנטולי דוברינין, שגריר ברית-המועצות בוואשינגטון, בשיחה עם קיסינג'ר בשלושה-עשר באוקטובר, כשהתברר שסאדאת שינה את דעתו, ואינו מעוניין בהפסקת-אש.¹⁶

לפי וינוגרדוב, הנחות הקונספירציה הופרכו:

• ראשית, בניגוד להערכת סאדאת, הפעילה ברית-המועצות, מיד בפרוץ המלחמה, רכבת אווירית ורכבת ימית, וסיפקה למצרים ולסוריה שפע של אמצעי לחימה מודרניים, בניגוד למדיניות הדטאנט, תוך סיכון בעימות עם ארצות-הברית.

• שנית, במלחמה התבררה עליונות אמצעי הלחימה החדישים הסובייטיים, שסופקו לערבים, על פני אמצעי הלחימה המיושנים המערביים שבידי ישראל. בייחוד ניכרו עליונותו של רובה-הסער קלשניקוב, שהיה בידי החייל המצרי, לעומת הרובה-המיטעֵן FN, שהיה בידי החייל הישראלי, ועליונותם של טילים נ"ט סאגר, שנטרלו את גיסות השריון של ישראל.

• שלישית, סאדאת לא ציפה, שהגיסות המצריים יצלחו בקלות, במהירות ובמעט אבדות את תעלת סואץ, ויתגברו על צה"ל בקלות. וזה קרה בפרוץ המלחמה.

• רביעית, אחרי הקמת ראש-הגשר בגדה המזרחית ציפה סאדאת להתקפת-נגד ישראלית חזקה, אך צה"ל הפנה את כל מאמציו לחזית הסורית. הסורים דרשו מסאדאת להתקדם, והוא סירב, למרות שבשלב פתיחת המלחמה, לא היו כוחות ישראלים של ממש בינו לבין מעבר מיתלה ומעבר גידי. נורידין מוהיטדינוב, שגריר ברית-המועצות בדמשק, דיווח לווינוגרדוב, כי חאפז אסד, נשיא סוריה, הגיע למסקנה, שסאדאת בגד בו. וינוגרדוב, שנפגש עם סאדאת מדי יום, שאל אותו מדוע הצבא המצרי אינו מתקדם. סאדאת השיב, שאינו רוצה לשוטט בסיני ולחפש את חיילי צה"ל, כי הם לבטח יגיעו אליו.

• מנהיגי ישראל שגו בהערכותיהם: הם סבלו אבדות כבדות בחזית הסורית. התוכנית המשותפת לרסק את צבא סוריה כשלה. אחרי שהדפה את הסורים, העבירה ישראל את עיקר מאמציה לחזית הדרום. חוסיין מלך ירדן הציע את עזרתו להצטרף למלחמה ולהקשות על ישראל להעביר כוח מהגולן לסיני. אסד נענה בחיוב, וסאדאת סירב.

הגילוי הדראמטי ביותר במסמך, המבסס ביותר את השערת הקונספירציה, קשור ל'תפר' בין הארמיות המצריות ולמבצע "אבירי-לב" לצליחת תעלת סואץ, שעליו פיקד אריאל שרון. בתחילת המלחמה שאל וינוגרדוב, לדבריו, את מפקדי צבא מצרים, מדוע השאירו 'תפר' של ארבעים ק"מ¹⁷ בין ארמיה 2 המצרית בגזרה הצפונית של חזית התעלה, לבין ארמיה 3 בגזרה הדרומית. המצרים השיבו, שזו הייתה הנחיה אישית של סאדאת. ה'תפר' אִפשר לאוגדה 143, בפיקודו של אריאל שרון, להגיע ב-16-15 באוקטובר בליילה, ללא שום מכשול, לאתר הצליחה ("החצר"), שתוכנן עוד לפני המלחמה, והיה ידוע למצרים. סאדאת לא הקדיש תשומת-לב לצליחת כוחות צה"ל. אחר שהגיע מידע, שחמישה טנקים ישראלים עברו לגדה המערבית של התעלה, ביקש וינוגרדוב מסאדאת לפעול. נשיא מצרים השיב, שאין למהלך הישראלי כל חשיבות צבאית, אלא רק חשיבות פוליטית. הוא חזר על תשובה זו כשכוחות שריון וצנחנים ישראלים ניכרים כבר נמצאו בגדה המערבית, והתעלם מעצות מוסקבה בעניין. בכך פתח סאדאת בפני צה"ל את הדלת ל"אפריקה". וינוגרדוב דוחה את ההסבר, שהפיקוד המצרי התעלם מהמהלך הישראלי, וטוען שמדובר במהלך מכוון של סאדאת.

ארצות-הברית הניחה לישראל להתקדם מערבה, כדי שסאדאת לא יחזור בו מתוכנית הקונספירציה, ויפנה אליה להצילו, ולמנוע מישראל להגיע לקאהיר ולהשמיד את ארמיה 3. אכן כך נהג סאדאת; ולכן, הסתיימה המלחמה בתיווך ארצות-הברית ובהסדרים, שהכתיבה לישראל ולמצרים. אחרי המלחמה אמר אסד לשגריר האמריקני בדמשק, שהוא בטוח שסאדאת הניח לישראל לצלוח את תעלת סואץ בלא קושי. אותם הדברים גם אמר לראש ממשלת ירדן, שסיפר על כך לווינוגרדוב. המדינאי הירדני טען, שסאדאת שיחק משחק מלוכלך באוקטובר 1973.¹⁸

בפברואר 2013 התראיין העיתונאי אריק רולו, בן ה-86, פעמיים, בתוכנית "מסע אל תוך הזיכרון", בערוץ ערבי של טלוויזיה רוסית. במחצית השנייה של שנות השישים ובמחצית הראשונה של שנות השבעים במאה העשרים, ייצג רולו את העיתון הצרפתי החשוב, "לה-מונד" בקאהיר. בגלל עמדתו האנטי-ישראלית, ומעמדו הבכיר בעיתון הצרפתי, אימצה אותו האליטה המצרית. היה חבר קרוב של חסנין הייכל, עורך "אל-אהרם", העיתון החשוב ביותר במצרים; היה בן-בית אצל נאצר, נשיא מצרים, וקרוב למקורות מידע חסויים.

רולו סיפר בתוכנית הטלוויזיה, כי בשנת 1967 נאצר לא רצה להילחם בישראל. הוא הכניס את צבאו למצרים בלחצן של מדינות ערב. הוא הופתע כאשר או-טאנט, מזכיר האו"ם, נענה לדרישתו לסלק את כוחות האו"ם מסיני. באחד ביוני 1967 הגיע לקאהיר רוברט אנדרסון, השגריר האמריקני הנודד, לפגישה עם נאצר. נשיא מצרים אמר לשגריר, שאין לו כוונה לתקוף את ישראל. השיחה ארכה שלוש שעות, ונאצר הגיע למסקנה שאנדרסן מאמין לו, וידווח על כך לנשיא ג'ונסון. נאצר הבין, שג'ונסון יורה לישראל לא לתקוף. את כל הפרטים האלה מסר הייכל לרולו. כיוון שלא הייתה צפויה מלחמה, נטל רולו חופשה בארבעה-חמישה ביוני. ביום שני, חמישה ביוני, בשעה עשר בבוקר, ביושבו בבית-קפה, שמע התפוצצויות. הסתבר שישראל פתחה במלחמה. נאצר חש עצמו נבגד: אנדרסון הבטיח, שישראל לא תתקוף, והנשיא ג'ונסון נתן ללוי אשכול אור ירוק לתקוף. רולו סיפר, שבינואר 1968 ראיין את יצחק רבין בפאריס. לדבריו, רבין הודה, כי ידע שמצרים אינה מתכוונת לתקוף, וכי זה היה ברור כיוון שלא הכניסה די כוחות לסיני.

רולו סיפר, שבשנת 1973 ניהל קיסינג'ר שיחות עם הנשיא סאדאת, עם גולדה מאיר ועם דיין. קיסינג'ר שכנע את גולדה ואת דיין, שלפני הבחירות בישראל, באוקטובר, לא תתחולל מלחמה, ואחרי הבחירות הוא ייזום משא-ומתן להסדר בין ישראל ומצרים. לכן, צה"ל לא גייס מילואים. בשנת 1973 ביקש סאדאת לנקום בישראל ובארצות-הברית על שהונו את נאצר שש שנים וחצי קודם לכן; ולכן, לא כיבד את ההסכם, ופתח במלחמה.¹⁹

________

[בפרק הבא: ניהול תמוה של המלחמה והמינוי המוזר של ישראל טל.]

1. סדרת ראיונות מוקלטים עם חיים בר-לב ב-1974. שמורה בארכיון המחבר.
2. ראיון מקלט עם רן שריג ב-2012. שמור בארכיון המחבר.
3. סדרת ראיונות מוקלטים עם תת-אלוף בדימוס אמיר ראובני ב-2013. שמורה בארכיון המחבר. אמיר ראובני פיקד אז על גדוד חי"ר 68, שאייש את מעוזי התעלה, וצפה בהיערכות הקומנדו המצרי למארב. הוא דיווח על כך למִפקדת החטיבה בבלוזה, ולדבריו, איש לא התייחס לדיווחיו ברצינות.
4. בר, 1986, עמ' 27. בר ראה, כנראה, את המקורות האמריקניים, שנמסרו לישראל בזמן אמיתי ומצויים בארכיונים ישראלים.
5. קיפניס, 2012, עמ' 54-47; ראיון מוקלט עם יגאל קיפניס ב-2013. שמור בארכיון המחבר.
6. אמיר אורן, 2013. "הסי-אי-אי על מלחמת יום כיפור: לישראל היה ארסנל גרעיני". הארץ, 2 בפברואר.
7. קיסינג'ר, משבר, עמ' 209.
8. יוסי גולדשטיין, 2012. גולדה – ביוגרפיה. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמ' 563.
9. פרופ' זכי שלום סיפר על כך ביום העיון לזכרו של האלוף אהרון יריב, המודיעין 2013, מה השתנה, שהתקיים במכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב ב-26 במאי 2013. לדברי פרופ' שלום, קרא את הדברים בפרוטוקול השיחה.
10. בר-יוסף, 2010, עמ' 267.
11. גד יעקבי, 1989. כחוט השערה, עידנים, עמ' 22-21.
12. קיפניס 2012; סדרת שיחות מוקלטות והתכתבויות עם קיפניס ב-2013.
13. אורי דרומי, 2008. "הוליך את חיל הים לגדול ניצחונותיו". הארץ, 29 ביוני.
14. סדרת ראיונות מוקלטים עם נעמי פרנקל ב-2008. שמורה בארכיון המחבר; ציפורה כוכבי-רייני, 2013. מלכת הקונכייה – סיפור חייה הסוערים של נעמי פרנקל. גפן 2013, כרך ג' ניצחון הרוח. פרק ה', עמ' 129-117.
15. הלשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית.
16. קיסינג'ר, משבר, עמ' 197.
17. לפי סגן-אלוף בדימוס אלי דקל, ראש ענף 1 באמ"ן מחקר, רוחב ה'תפר' היה שלושים ק"מ.
18. [קישור] את מסמך וינוגרדוב חשף ישראל שמיר, עיתונאי וחוקר ישראלי לשעבר. שמיר העביר למחבר את המסמך ברוסית. אפשר לטעון ששמיר או אחרים זייפו את המסמך, לרבות את התיקונים בכתב-היד לכאורה של וינוגרדוב עצמו. אפשר לטעון זאת על כל מסמך, גם על מסמכים בארכיונים רשמיים, שגם אם לא זויפו הרי שוכתבו, כמו פרוטוקול הפגישה בין הנרי קיסינג'ר לחאפז איסמעיל שנדון לעיל. מכל מקום, כל זמן שלא הוכח, כי המסמך מזויף או מפוברק, לא ניתן להתעלם ממנו, וכמו-כן בהנחה שהמסמך אמיתי – לא ניתן לבטל את חשיבות המקור.
19. בשני ראיונות הטלוויזיה עם אריק רולו צפה המזרחן, סגן-אלוף בדימוס שמעון מנדס, ומסר את תוכנם למחבר. בספרו, משבר, כתב קיסינג'ר שבארבעה-עשר באוקטובר אמר לנשיא ניקסון "עמדנו ללחוץ עליהם [על ישראל] עמדנו לפתוח בנובמבר בדיפלומטיה מיד אחרי – [הבחירות]". עמ' 211.