מעשה אירע במנטובה שבאיטליה בשנת ה'שי"ח (1558). סכסוך כספי נתגלע בין שניים בעניין הדפסת ספרו של ר' יוסף קארו, "בית יוסף", בדפוס סביוניטה⁸. לבירור העניין, נדרשה עדותו של יהודי מארץ ישראל, ר' משה בן שושן. בית הדין של מנטובה, ובראשם רב העיר, ר' משה פרובינצאלו, דרש מר' משה לשלוח אליהם את עדותו, אולם הוא סירב לעשות זאת ממספר טעמים, בעיקר משום שחשש מפני נזק גופני וממוני.

עקב סירובו להעיד, הטילו עליו רבני מנטובה חרם, והוא הגיב בטענת "אדרבה": כיוון שהוא סבור שהחרם הוטל עליו שלא כדין, חל החרם על המחרימים עצמם, חברי בית הדין של מנטובה. פרשה זו הסעירה את יהדות איטליה, ואף היו מי שביקשו להעביר את ר' משה פרובינצאלו מתפקידו. הדי הפרשה הגיעו עד ארץ ישראל. רבני צפת, ובראשם ר' יוסף קארו, נחלצו להגנתו של ר' משה בן שושן. ואלה דברי מרן המחבר⁹:

"קול שועת ה"ר משה ן' שושן עלתה לפנינו, על האלוף כה"ר משה רוז'א¹⁰ ותרין דעמיה [ושניים שעימו], שגזרו חרם עליו להגיד עדות שיודע לאדם אחד, והוא טען שאינו יכול להיותו נוגע בדבר, וגם כי יש לו סכנת גוף וממון אם יגיד בדבר, ולא חששו לדבריו והחרימו. וה"ר משה ן' שושן השיב להם ה'אדרבה'. וראינו פסקי האלופים רבני איטאלייא שפסקו שנידוהו שלא כדין, וה'אדרבה' שלו הוא כדין, וחל עליהם (החרם). ובקש מאתנו לחוות דעתינו בדבר. הנה ראינו דאעיקרא דדינא פירכא [שדינם של חכמי מנטובה מופרך מעיקרו], ומכח שמונה טענות לא היה להם רשות לנדותו".

ר' יוסף קארו מפרט את טענותיו של ר' משה בן שושן אחת לאחת ומצדיק אותו. בין השאר הוא קובע שרבי משה אינו חייב להעיד, מפני שהוא עלול להיפגע ממתן העדות. וזה לשונו:

"הטענה השביעית, דכיון שהיה להר' משה ן' שושן סכנת גוף, אפילו אם היה ראוי [כשר] להעיד... אין החרם חל עליו, דאין [שאין] לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש... דאפילו להעיד שקר שרי [מותר] במקום סכנת נפשות... כל שכן לכבוש עדות אפילו בראוי להעיד.

"הטענה השמינית, שאפילו לא היה בדבר סכנת גוף אלא סכנת ממון בלבד, היה מותר לכבוש עדותו, אפילו אם היה ראוי להעיד... לא חל עליו החרם, ואין אומרים לזה: הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון, שהרי אין אדם חייב להעיד על חבירו אלא מדין גמילות חסדים... ואין גמילות חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו¹¹, דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חבירו... הילכך אפילו לראב"ן¹² מותר לו לכבוש עדותו אפילו בראוי להעיד¹³".

ואולם עוד לפני שהגיעה תשובת רבני צפת לאיטליה, הסכימו רבני קרמונה עם טענותיו של ר' משה בן שושן¹⁴. אחד מהם, ר' "משולם המכונה קפמן בר שמעיה זצ"ל", מבקש להביא ראיה ממעשה הנזכר בתלמוד, שהאדם אינו חייב להעיד אם עלול להיגרם לו נזק. וזה תרגום לשון התלמוד בעניין זה¹⁵:

אל מרי בר איסק, בא אדם ממדינת הים וטען שהוא אחיו, ודרש לחלוק עימו את ירושת אביהם. אמר לו מרי בר איסק: "איני מכירך". באו לפני רב חסדא. אמר רב חסדא לאותו אדם: "צודק מרי בר איסק... לך הבא ראיה שאתה אחיו". אמר אותו אדם: יש לי עדים, אך הם מפחדים ממרי בא איסק, שהוא אדם אלים. אמר רב חסדא למרי בר איסק: "לך אתה הבא עדים שאותו אדם אינו אחיך".

לדברי ר' משולם, העדיף רב חסדא להטיל את נטל הראיה על התובע, בניגוד לכלל האומר ש"המוציא מחברו - עליו הראיה", ולא לכפות על העדים להעיד, עקב חששם של העדים להעיד.

פסיקתו של ר' יוסף קארו עמדה לנגד עיני בית הדין הרבני בתל אביב¹⁶, כשבא לפסוק בתביעת גירושין של בעל בטענה שאשתו בוגדת בו. לביסוס טענתו שכר הבעל בלש פרטי, אלא שהבלש סירב להעיד, מפני שלא פרע לו הבעל את שכרו, והוא חושש שלאחר שיעיד, לא ישלם לו את שכרו. בא-כוח האישה טען שגם אם יסכים הבלש להעיד אחר קבלת שכרו, יש לפסול את עדותו, מפני שכבר הוא בגדר רשע, כיוון שעבר על איסור "אם לא יגיד ונשא עוונו". בית הדין פסק שהבלש אינו חייב להעיד, מפני שהחשש מפני הפסד שכרו הוא בגדר עילה מספקת לפטור אותו מלהעיד. וזה לשון הפסק:

"אכן לאחר העיון נראה שבנידוננו אין לפסול את העד על שעבר על הלאו ואם לא יגיד ונשא עוונו, כי הלא על העניינים הכספיים¹⁷ שתובע הבעל מאת האישה אינו חייב להעיד, כיון שעלול להפסיד שכרו".

ואולם הראשון לציון, הרב שלמה עמאר¹⁸, מסתייג מגישה זו. לדעתו, נזק ממוני אינו פוטר את האדם מחובתו להעיד, שהרי אף בית דינו של ר' יוסף קארו "האריכו בסניפים לחלק הפסק הזה ככל האפשר, והוסיפו גם סניף זה, וכדרך בעלי תשובות, שמחזקים דבריהם גם בדברים שאינם מוסכמים לכולי עלמא, משום דחזי לאיצטרופי [ראוי להצטרף], ואין לנו ללמוד מזה ולעשות את זה לפסק גמור וברור, דכל מי שיש לו איזה הפסד הוא פטור מלהעיד, דאין הדבר פשוט כלל".

ראינו שרבים מן הפוסקים סבורים שבמקום שיש חשש לנזק, אין חובה להעיד. אולם קביעה זו עלולה לפגוע בהליך המשפטי, מפני שכל מי שמבקש להתחמק ממילוי חובתו להעיד, עלול לטעון שהוא חושש שייגרם לו נזק. לכן ראוי לבחון את השאלה: מהו היקף הנזק המצדיק לפטור את האדם מחובתו להעיד.

בבית הדין הרבני בתל אביב¹⁹, התברר עניינם של בני זוג. האישה דרשה שיגרש אותה בעלה בטענה שהוא לוקה בנפשו, וביקשה מבית הדין להורות לשלטונות הצבא להציג לפניו את תיקו הרפואי של הבעל כדי לתמוך בטענותיה. הבעל הסכים, אלא ששר הביטחון הטיל חיסיון על תיקו הרפואי של הבעל' בטענה שחשיפתו בפני בית הדין פוגעת באינטרס הציבורי. האינטרס שבעטיו הוטל החיסיון היה, שחיילים עלולים להימנע מלמסור לצה"ל מידע רפואי על בעיות נפשיות, אם יש חשש שהמידע שמסרו עלול ביום מן הימים לשמש ראיה נגדם בחייהם האזרחיים.

בית הדין דחה את טיעוני הצבא וקבע שהנזק העלול להיגרם על-ידי חשיפת הפרטים שבתיקו הרפואי של הבעל אינו מצדיק לפטור את נציג צה"ל מן החובה להעיד בעניין זה. בית הדין מביא שלושה טעמים לפסק דינו.

א. בדומה לדיני השבת אבדה, אדם אינו פטור מלהעיד אלא אם יש סבירות גבוהה שיסבול מנזק ניכר. ובלשון בית הדין²⁰: "ואם כה, כמו בהשבת אבידה, כך גם בהגדת עדות, בבקש עד לפטור עצמו מהעדאה עקב הפסד והיזק, עליו לאמוד ולמדוד את מידת הסיכון להיזק בו הוא עלול להיכנס עקב העדות. ואם ההפסד אינו מוכח וניכר, וקיימת רק חששא בעלמא להפסד, אין העד רשאי לפטור עצמו מלהעיד.

"...נראה לנו, עם כל הכבוד, כהגיוני, וייתכן גם ייתכן, כי חייל אשר חשש יתעורר בליבו כי סיפוריו לרופאי הצבא עלולים להוות עדות נגדו, ימנע עצמו מלגלות את האמת כולה, ומתוך כך עלול להגיע הפסד לצבא. הטעם הוא סביר, ואין עם ליבנו לחלוק עליו או להמעיט חשיבותו.

"...המוטל עלינו לשם מתן ההחלטה הנדרשת מאתנו הוא לשקול את חיוניותה של העדות בשביל הדורשה, מחד-גיסא, ולקבוע מאידך-גיסא, את מידתו של החשש להפסד ולהגדירו. ובבואנו להגדיר חשש הפסד זה, נראה לעניות דעתנו כי מבלי להמעיט את דמותו של החשש, אין הוא יוצא, אחרי ככלות הכל, מכלל חששא בעלמא של הפסד. ואין כל ספק בדבר שלכלל הפסד ניכר ומוכח אין הדברים מגיעים".

ב. על הצבא כגוף ציבורי מוטלת חובת גמילות חסדים מוגברת "לפנים משורת הדין"²¹, ועל נציגו למסור עדות אף אם ייגרם לו נזק²².

ג. "הנידון עליו נדרשת העדות הוא כאמור לא ענין ממוני אלא ענין שהוא מעין נפשות; לא אבידת ממון אלא אבידת גופו"²³. וכפי שראינו לעיל²⁴, בעניינים אלו, החובה להעיד יסודה גם באיסור "לא תעמוד על דם רעך", "ומשמירת לאו זה, אין אדם פטור, גם אם קיומו גורם לו היזק"²⁵.

בפקודת הראיות נקבע: "הכל כשרים להעיד בכל משפט"²⁶. בית המשפט העליון קבע שכל מי שכשר להעיד, חייב להעיד²⁷, ולבית המשפט הוקנתה סמכות לאכוף חובה זו²⁸:

"(א) מי שהוזמן להעיד ולא התייצב, או נצטווה להמציא מסמך ולא המציאו, רשאי בית המשפט או הרשם –

"(1) לצוות על הבאתו לפני בית המשפט...

"(2) להטיל עליו, אף שלא בפניו, מחצית הקנס האמור בסעיף 40(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ואם הוזמן או נצטווה פעם נוספת ולא התייצב או לא המציא את המסמך - מאסר שלא יעלה על חודש ימים או קנס כאמור בסעיף 40(2) לחוק האמור".

החובה להעיד היא חובה מוחלטת. עֵד שהוזמן על-ידי בית המשפט להעיד אינו יכול לפטור את עצמו מלהעיד בטענה שייגרם לו נזק²⁹. זאת ועוד. גם הודעה שמוסר עד מחוץ לבית המשפט והיא עלולה לפגוע בו, עשויה לשמש כראיה, אף על-פי שהיא עדות שמיעה בלבד³⁰.

זה הכלל בעדות הפוגעת רק באינטרסים פרטיים, אבל אם העדות עלולה לפגוע באינטרסים ציבוריים, המשפט הישראלי מכיר בחריגים הפוטרים את האדם מחובתו להעיד. משום כך, עקב חשש לפגיעה בערך המשפחה, קובע סעיף 3 לפקודה שבן זוג פסול להעיד לחובת בן זוגו, ופוטר אותו מלהעיד על שותפו: "במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד"³¹.

כיוצא בזה נקבע בסעיף 47(א) לפקודה³², שהאדם פטור מלהעיד עדות העלולה להפליל אותו ("חיסיון מפני הפללה עצמית"): "אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה"³³.

כך גם סעיפי החיסיון האחרים שבפקודה³⁴(כגון: חיסיון לטובת המדינה, חיסיון לטובת הציבור, חיסיון של רופא וכיוצא באלו), שעניינם פטור מן החובה למסור ראיה העלולה לפגוע באינטרס ציבורי³⁵. אף נקבעו בחוק הגבלות על עדותם של ילדים העלולים להיפגע מן הצורך להעיד³⁶.

אולם כבר העיר על זה המשנה לנשיא (כתוארו אז) אהרן ברק³⁷:
"גילוי האמת הוא ערך מרכזי בכל שיטת משפט ובכל חברה. בלעדיו אין. עם זאת, אין הוא ערך בלעדי. לצדו קיימים ערכים אחרים, אשר גם עליהם צריכה החברה להגן. כבוד האדם, חרותו, פרטיותו וכיוצא בהן חירויות יסוד עלולות להיפגע על-ידי גילוי האמת.

"אין לומר כלל כי תתגלה האמת, גם אם ייחרב העולם (על משקל: fiat justicia et pereat mundus). יש צורך לאזן בין הערכים המתנגשים... על-רקע הצורך לאזן בין אינטרסים שונים... נוצרו במשך השנים מספר 'חסיונות'... אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה, החיסיון הוא החריג".

עמדנו על החובה להעיד, וראינו שרוב הפוסקים אומרים שיסודה בדיני גמילות חסדים או השבת אבדה. מכאן מסיקים הפוסקים שאם עלול להיגרם לעד נזק בעקבות עדותו, הוא פטור מלהעיד, כשם שהוא פטור מגמילות חסדים והשבת אבדה אם עלול להיגרם לו נזק. אך יש פוסקים הסבורים שהטעם לחובה להעיד (לפחות בעדות שעניינה הצלה פיזית) הוא איסור "לא תעמוד על דם רעך", שיש למלא אותה גם במקום שיש חשש לנזק.

עוד ראינו שבית הדין הרבני מבקש להגביל את הפטור ממתן עדות ולהחיל אותו רק במקרים שיש ודאות קרובה שיינזק העד נזק ניכר, וכשהניזוק הוא הציבור עֵד אינו פטור מלהעיד אלא כשיש חשש לנזק גדול ביותר.

אף ראינו שהחובה להעיד במשפט הישראלי היא חובה מוחלטת, שאינה נסוגה בפני אינטרס פרטי של העד אלא רק בפני אינטרסים ציבוריים הקבועים בחקיקה.

1. על החובה להעיד, ראה: משה דרורי, "החובה להעיד", פרשת השבוע, ויקרא, תשס"א, גיליון מס' 20; אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, חלק ב, עמ' 765-763.
2. וראה דברי החיד"א, שער יוסף, הוריות ח ע"ב, ד"ה מ"מ נראה לפק"ד (מהדורת ירושלים תש"ן, חלק ב, עמ' שצח), שמקור החובה להעיד נלמד מן הפסוק "אם לו יגיד ונשא עוונו", וגמילות חסדים היא רק הטעם למצווה, ובלשונו: "אמנם לפי קוצר דעתי, כונת הרא"ה ז"ל דטעם המצוה... הוא משום גמילות חסד... אומנם אף לפי דבריהם ז"ל מצות עשה היא מדאורייתא, אלא דאמור רבנן בטעמה שהוא ממדת גמילות חסדים". מכאן הוא מסיק שעֵד כשר המעיד מקיים מצוות הגדת עדות, ואילו עד פסול המעיד מקיים רק מצוות גמילות חסדים. וראה פסק דינו של בית הדין הרבני בתל אביב, תיק 5637/כא, פד"ר ה 132, 147. וראה גם "תשובת הגר"ש עמאר שליט"א", משפטי הלוי, בני-ברק תשנ"ח, חלק א, עמ' רפד.
3. קונטרס דינא דגרמי, ד"ה והיודע בעדות. וראה גם נימוקי יוסף, בבא קמא כד ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה משום דמחייבין, בשם הרא"ה.
4. קצות החושן, סימן כח, ס"ק ג. וראה גם נתיבות המשפט, שם, ס"ק א. וראה הלכה פסוקה, הלכות עדות, ירושלים תשנ"ג, עמ' ה, הערה 15.
5. אולם השווה לדברי ריא"ז המובאים בשלטי הגיבורים, בבא קמא כד ע"א (בדפי הרי"ף), אות ב, שעולה מהם שהחובה להעיד היא חיוב גמור, וכבישת העדות עלולה להיות עילה לתביעת נזיקין. וראה גם תשובת הגר"ש עמאר, לעיל, הערה 2, עמ' רפח ואילך (אם כי לדבריו, גם חיוב לצאת ידי שמים מחייב את העד חיוב גמור). וראה להלן, הערה 18.
6. ראה ספרא, קדושים, פרשה ב: "ומנין שאם אתה יודע לו עדות, אין אתה רשאי לשתוק עליה? תלמוד לומר 'לא תעמוד על דם רעך'. וראה ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצז, האומר שדברי הספרא כוללים גם את האיסור לכבוש עדות בדיני ממונות: "ובאה האזהרה באומרו 'לא תעמֹד על דם רעך'. וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות, תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אבד, והוא יכול להחזירו אליו באומרו האמת. וכבר בא בזה העניין גם כן 'אם לא יגיד ונשא עונו'".
7. ראה אמרי בינה (אוירבך), הלכות עדות, סימן ח, ד"ה ואפשר. לדבריו, הספרא עוסק בעדות להגנת נאשם הצפוי לעונש מוות, אך לעניין איסור כבישת עדות בדיני ממונות הדרשה היא אסמכתא בעלמא.
8. לפרטי המקרה, ראה: שו"ת מתנות באדם, תל אביב תשמ"ג, עמ' 30-29; שו"ת רבנו משה פרובינצאלו, חלק א, ירושלים תשמ"ט, עמ' 16-15; יוסף גרין, "פולמוס ר' משה בן-שושן, ר' משה פרובינצאלו ומדפיסי סביוניטה", ציון נא(ב) (תשמ"ו), עמ' 223.
9. שו"ת אבקת רוכל, סימן קצה.
10. הוא רבי משה פרובינצאלו, שנולד ככל הנראה בעיר רוזה (ויצ'נצה, Vicenza) שבצפון איטליה. גם הערים מנטובה, סביונטה וקרמונה הנזכרות בדברינו נמצאות בצפון איטליה, באזור סמוך.
11. ראה דברי רבי ישראל יהושע טרונק מקוטנא (פולין, המאה הי"ט), ישועות ישראל, סימן כח: עין משפט, ס"ק א; חוקת המשפט, ס"ק א, שגם לדעת הפוסקים הסבורים שהחובה להעיד יסודה בדיני השבת אבדה, לא חלה חובת עדות אם עלול להיגרם לעד נזק, מפני שאין אדם מצווה להשיב אבדה כשעלול להיגרם לו נזק.
12. ראב"ן (רבי אליעזר בן נתן, מגנצא, המאה הי"ב, מובא במרדכי, שבועות, רמז תשס) סבור שחרם המוטל על-ידי בית הדין המחייב אדם למסור עדות, חל גם על פסולי עדות.
13. על תשובה זו חתומים גם רבי ישראל דיקוראל ורבי משה מטרני (המבי"ט. וראה שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן רפג, שהמבי"ט מעיד על עצמו שאינו מסכים עם כמה מסעיפי פסק דינו של רבי יוסף קארו, והסכים לחתום עליו רק מפני דרכי שלום). וראה שו"ת מתנות באדם, לעיל, הערה 8, סימן קד, שהרבה רבנים חתומים עליה.
14. שו"ת מתנות באדם (לעיל, הערה 8), סימן קה, מיום י"א באב שי"ח.
15. בבא מציעא לט ע"ב.
16. תיק 2524/כח, פד"ר ז 314, 320.
17. בית הדין (שם, בעמ' 317) מבחין בין עדות בענייני כספים, שהעד אינו חייב להעיד אותה אם עלול להיגרם לו נזק, לבין עדות בענייני איסור והיתר (כגון איסור אישה לבעלה), שהעד חייב להעיד גם אם עלול להיגרם לו נזק, אלא שבאותו מקרה לא היה צורך בעדות לענייני איסור והיתר. הבחנה זו צריכה עיון כפול: ראשית, מניין שהחובה להפריש את הזולת מאיסור חלה גם במקום הפסד ממון; שנית, מניעת עוול כספי גם היא בגדר הפרשה מאיסור.
18. תשובת הגר"ש עמאר, לעיל, הערה 2.
19. פד"ר, לעיל, הערה 2. וראה גם שוחטמן, לעיל, הערה 1, הערה 3. וראה עוד נחום רקובר, ההגנה על צנעת הפרט, ירושלים תשס"ו, עמ' 190-182.
20. שם, עמ' 150-149.
21. שם, עמ' 152-150.
22. בית הדין סומך את נימוקו על שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן רלט, ד"ה אישה אלמנה, ומוסיף גם שיקול של מדיניות: "הסכנה הטמונה בהמנעות מגמילות חסדים עקב חששות היא גדולה כאשר מקור החששות הוא במניעים לא אישיים, אלא בטעמים שהם לשם שמים. ואם כך, הרי בענייני ציבור, שהחישובים והשיקולים הם תמיד לשם שמים, לטובת הציבור ולדאגת שלומו, גדולה היא הסכנה, אם הציבור ידקדק ויאמר: שלי קודם".
23. פד"ר, שם, עמ' 152.
24. ליד ציון הערה 6.
25. ראה: סנהדרין עג ע"א; רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד ("כל היכול להציל ולא הציל, עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'. וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל... וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'").
26. סעיף 2 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.
27. ראה בג"ץ 51/59 נחמה מרדכי (טויז) נ' השופט ב' כספי, בית המשפט המחוזי, חיפה, פ"ד יג 1225 (1959). וראה יעקב קדמי, על הראיות, תל אביב תש"ע, כרך א, עמ' 432-431.
28. סעיף 73 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. וראה גם סעיף 5 לפקודת ביזיון בית המשפט: "סירב עד להיחקר על-פי החוק או להשיב על אותן שאלות שהוצגו לפניו כחוק, ולא הראה כל טעם צודק לסירובו, רשאי בית המשפט לתתו מיד במאסר למועד שלא יעלה על חודש אחד, חוץ אם הסכים בינתיים, לפני סיום המשפט, להיחקר ולהשיב על שאלות".
29. אני מודה לד"ר חיה זנדברג, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, על שהאירה את עיניי בעניין זה.
30. ראה למשל סעיף 11 לפקודת הראיות.
31. סעיף 4 מחיל הסדר זהה גם על הורים וילדים. וראה סעיף 5 לפקודה, ולפיו בני זוג, הורים וילדים, כשרים וחייבים להעיד לחובה כשמדובר בעברות מין ואלימות בתוך המשפחה, מפני שהחשש לפגיעה בתא המשפחתי אינו קיים. אדרבה, העדות יכולה לסייע בשמירה על התא המשפחתי.
32. ראה למשל: אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי, ירושלים תשס"ה, עמ' 47; שם, פרק ג.
33. וראה גם סעיף 161(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולפיו נאשם רשאי להימנע מלהעיד על עצמו. בארצות הברית, החיסיון מפני הפללה עצמית מוכר כזכות חוקתית המעוגנת במגילת זכויות האדם (Bill of Rights), סעיף 5. וראה קירשנבאום, לעיל, הערה 32, עמ' 49-46.
34. סעיפים 52-44 לפקודת הראיות.
35. חסיונות מעין אלה קיימים גם במשפט האזרחי. ראה לדוגמה תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
36. חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955.
37. רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי, פ"ד מט(4) 54, פסקאות 11-10 לפסק דינו של המשנה לנשיא ברק (1995). וראה גם ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, פסקה 74 לפסק דינו של השופט ד' לוין (1996).