בפרשת השבוע אנו מוצאים עיסוק נרחב בסוגיית חלוקת הנחלות בארץ ישראל. עם שלם נכנס ברגע אחד לארץ, וצריך לחלק בין שבטיו ומשפחותיו את כל עתודות הקרקע המצויות בה. עבור בני דור באי
הארץ אלה היו רגעים מרגשים להם חיכו 40 שנה מאז יציאת מצרים; רגעים להם לא זכו אבותיהם שחטאו בחטא המרגלים ולא זכו להיכנס לארץ. עבורנו יש כאן צוהר להתבוננות על שיטת החלוקה ועל הערכים והלבטים שליוו אותה.
על חלק מהשיקולים הערכיים ניתן ללמוד מתוך סתירות בין פסוקים המופיעים זה לצד זה: "לאלה תֵחָלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יוּתַן נחלתו. אך בגורל ייחלק את הארץ לשמות מטות אבותם ינחלו. על-פי הגורל תֵחָלק נחלתו בין רב למעט" (במדבר כ"ו, נ"ג-נ"ו).
נציין שתי סתירות מרכזיות. הראשונה קשורה בקהל היעד של חלוקת הנחלות. "לאלה תֵחלק הארץ" המילה "אלה" מתייחסת למיפקד שהסתיים זה עתה, ובו נמנו המשפחות שצפויות היו להיכנס לארץ. מאידך-גיסא, אומרת התורה שהחלוקה צריכה להיות על-פי "שמות מטות אבותם".
הסתירה השנייה קשורה לשיטת החלוקה, שמצד אחד אמורה להיות על-פי מפתח כמותי - "לרב תרבה נחלתו, ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו", אך מצד שני כתוב ש"בגורל ייחלק את הארץ".
לאור לשונות הגאולה
חכמי התלמוד שחשו בסתירות אלה הציעו מספר פתרונות. אנו נתמקד בדעתו של ר' יאשיה המובאת בסוגיה במסכת בבא בתרא (קי"ז, ע"א) ביחס לסתירה הראשונה, מציע ר' יאשיה את הפתרון הבא: "משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם - חיים יורשים מתים, וכאן מתים יורשים חיין".
על-מנת להבין קביעה זו, יש להתבונן במשמעות של חלוקת הארץ. לפני יציאת מצרים מסר הקב"ה למשה את ארבע לשונות הגאולה - והוצאתי; והצלתי; וגאלתי; ולקחתי - וצירף אליהן לשון חמישית, והבאתי. יציאת מצרים נועדה לא רק להציל עבדים מצרתם, וגם לא רק להופכם לעם בהר סיני, אלא להביאם לארץ ולממש את ברית בין הבתרים, אותה כרת הקב"ה עם אברהם אבינו.
משנכשלו בני ישראל בחטא המרגלים וסירבו להיכנס לארץ, הם ביטלו למעשה את המשמעות של יציאת מצרים. נגזר עליהם שלא ייכנסו לארץ, ובמקומם ייכנס לארץ דור הבנים.
שינוי זה היה משמעותי מאוד ביחס למגמה הראשונית של יציאת מצרים, אך את הנעשה לא ניתן היה להשיב, ובמשך 40 שנות נדודים הלך דור ההורים לעולמו, ובמקומו קם דור חדש - דור הבנים. יוצא אם כן שדור הבנים מגשים למעשה את התפקיד ההיסטורי של דור יוצאי מצרים, וכביכול נכנס לנעליהם. משכך, קובעת התורה שחלוקת הארץ תיעשה באופן שמתייחס לשני הדורות ולא רק לדור שנכנס בפועל לארץ.
"אמר רבי: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשני אחין כהנים שהיו בעיר אחת, לאחד יש לו בן אחד, ואחד יש לו שני בנים, והלכו לגורן, זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד, וזה שיש לו שני בנים - נוטל שני חלקים, ומחזירין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשווה". שיטת החלוקה הזו יוצרת עיוות מסוים, שכן בפועל יקבלו שניהם חלק שווה אף על-פי שמספר הנפשות בכל בית אב שונה, אך זהו הכרח הנובע מהרצון "לשתף" את דור יוצאי מצרים עם דור באי הארץ בנחלה.
פער מובנה
הסתירה השנייה נובעת גם היא מפער מובנה שקיים בין הרצון והאידיאל שבחלוקה שוויונית. לבין מספר שיקולים מעשיים, כגון: הפער הכמותי בין השבטים שמחייב גם פער במספר הנחלות לכל שבט; הפער הכלכלי בין איזורי מרכז ופריפריה; שוויה של אדמה חקלאית מול אדמת טרשים; צרכים שונים - בני זבולון שהתמחו במסחר יעדיפו נחלה הסמוכה לחוף ולנתיבי המסחר, בני ראובן וגד יעדיפו אדמות מרעה, ובני השבטים החקלאיים יעדיפו אדמות פוריות באיזורי גידול מתאימים.
הפתרון שנמצא היה שילוב בין ההכרה בצרכים המגוונים לבין גורל אלוקי שמבטא את העובדה שלא מדובר על חלוקה סתמית של אדמות אלא על חלוקה של ארץ הקודש, ארץ האבות. הגמרא (שם קכ"ב, ע"א) מנסחת את הדברים באופן הציורי הבא:
"אמר ר' יהודה: סאה ביהודה שווה חמש סאין בגליל. ולא נתחלקה אלא בגורל, שנאמר: אך בגורל; ולא נתחלקה אלא באורים ותומים, שנאמר: על-פי הגורל. הא כיצד? אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו, והיה מכוון ברוח הקדש ואומר: זבולון עולה - תחום עכו עולה עימו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו. וחוזר ומכוון ברוח הקודש ואומר: נפתלי עולה ותחום גינוסר עולה עימו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום גינוסר, וכן כל שבט ושבט".
החלוקה הייתה רציונלית על-פי מיטב השיקולים והצרכים, אך אלו קיבלו את הגושפנקה האלוקית בעזרת הגורל!
בימינו אין הנחיה אלוקית שיכולה לאשש החלטות אנושיות שחייבות להיעשות על בסיס רציונלי, אך מפרשה זו אנו למדים שאנו רשאים ואף חייבים לשלב שיקולים ערכיים בתוך שיקולי הדעת שמנחים אותנו בסוגיות כלכליות וחברתיות.
