וינייטה לפרשת מטות התשע"ד

כל כמה שמילונאים מונים שימושיה השונים של התיבה "תרבות", באה תרבות הלשון ומוסיפה על המניין שמנו עוד כהנה וכהנה, עד שדומה שהתיבה האחת הזאת העמוסה לעייפה- אפילו פירוש אחד אין לה.

הסבור כי "תרבות" היא חינוך, נבוך להתוודע למציאות הישראלית שעשתה משרד אחד לחינוך ומשרד אחר לתרבות. אריתמטיקה היא חינוך, ומחול היא תרבות, ותולדות האמנות היא חינוך אבל האמנות עצמה היא תרבות. יש כמובן חולקים. תרבות המחלוקת לעולם אינה נייחת.

ל'תרבות הפנאי' אין מושג מה היא 'תרבות הדיור', ו'תרבות המאייה' היא ציביליזאציה אבל 'תרבות יהודית' היא זהות. בחוגי אצולה, מורשת או נרכשת, רבים מעניקים גושפנקת 'תרבות' על-פי נימוסי השיחה, או הסעודה, או ההתחככות בידוענים המבשמים סביבם ניחוחות מוניטין, לעיתים לטוב ולעיתים למוטב, ובחוגי מלומדים, המתענגים על 'מוספי תרבות' בעיתונים המצטיינים בקוראים מעטים אך נבחרים, בזים גם לברק הטרקלינים המתנאים בתרבות וגם לתגרים העומדים ליד דוכניהם בגשם ובשמש הלוהטת להכריז בלשון מחוספסת על מרכולת ועל סידקית ואינם משגיחים בה ב'תרבות' מכל וכל כביכול.

השפע הזה אין לו אח במקרא. התיבה "תרבות" מופיעה בו רק פעם אחת ואינה מתפרשת לאף לא אחת מן הפירושים המרובים הנוטלים אותה לצרכיהם וספק אם היא מובנת לבן דורנו בכלל. היא מטרידה.

אפילו מאיימת כלשהו, בוודאי כשקוראים אותה בפסוק בו היא מופיעה, ותולשים הפסוק מכלל השיחה בין בני גד וראובן המבקשים להשתקע בארץ הגלעד לבין משה החושש שמא פורשים מכלל ישראל היראים את המלחמה על כיבוש כנען מתרצים את בוגדנותם בטיעוני כלכלת צאן מניבה.

סוף דבר, מקבלים על עצמם בני גד ובני ראובן ללחום בשורות לוחמי כל השבטים ולשוב אל נחלתם בגלעד ומשה מתנה עימהם לרצונם מלכתחילה כי אם אכן כן יעשו, "....וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י ה' וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י ה' " (במדבר ל"ב,כ"ב), אבל הפסוק מראשית השיחה נשאר במקומו ועומד לנצח וקדרותו מעיבה על התיבה היחידאית "תרבות". "וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף-יה' אֶל-יִשְׂרָאֵֽל. כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה" (שם, י"ד-ט"ו).

האוזן שומעת כאילו 'תרבות' היא שם עצם המרבה רעה. אולי היה לה חוטר לרעה הזאת בקרב האבות הקדמונים, חבוי, נסבל, אבל הנה הדור החדש הבא תחת דור האבות הפרה את שורשיו וריבה את רעתו והיה לדור של אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים, וכמו נגיף בתרבית שפרץ חוצה, וְשִֽׁחַתֶּ֖ם; לְכָל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה!

הקשר הקודר הזה בין "תרבות" כמשמעה בפסוק לבין "תרבית" מטיל צל על כל השימושים המאירים של התיבה 'תרבות' בימינו. נראה כי שם העצם של תהליך המרבה רעה נבחר להיות 'תרבות'. לא רעה מולדת. לא רעה מורשת. רעה שהחטאים מרבים אותה. רעה שגולשת, והעומדים סמוך לה נוטלים ממנה ומרבים אותה גם הם.

הנחמה הגדולה היא שאם זה משמעה של "תרבות", ראוי גם לראות בה תהליך בו אדם מרבה את הטובה. גם הטובה אינה מולדת. גם הטובה אינה ירושה. גם הטובה גולשת והעומדים סביבה יכולים ליטול ולהרבות ממנה גם הם. גם בספר "מורה נבוכים" לרמב"ם מופיעה התיבה "תרבות" רק פעם אחת, אבל לא כתרבות חטאים אלא כתרבות מיטיבים.

הרמב"ם רואה את התורה, על מצוותיה ועל יעדי המצוות ותכליתן, כמצע עליו אפשר לרבות את הטובה. "מכלל כוונת התורה השלמה להרחיק התאוות ולבוז בהם ולמעטם בכל יכולת, שלא יכוין מהם אלא ההכרחי... כי בהמשך, אחר התאווה לבד- כמו שיעשו הסכלים-יבטלו התשוקות העיוניות, ויפסד הגוף, ויאבד האדם קודם זמנו הטבעי, וירבו האנחות והדאגות, ותתרבה הקנאה והשנאה והמלחמות לקחת מה שביד זולתו, והמביא לכל זה היות הסכל משים ההנאה לבד תכלית מכוונת לעצמה, ולזה עשה השם יתעלה תחבולה בתתו לנו מצות שיבטלו זה התכלית וירחיקו מחשוב בה... לרוב תאווה ולהנאה לבד... וכן מכלל כוונות התורה, תרבות, ושיהיה אדם נשמע לחבריו, ושלא יהיה קשה בלתי נשמע לחבריו, אך יהיה עושה רצון חבריו ועונה אותם ונשמע אליהם לחפצם ושב אל רצונם" (ספר מורה הנבוכים חלק ג' פרק ל"ג ).

מצוות התורה הן מצע עליו מגדל האדם את הטובה המרחיקה אותו מן הרעה. התוצאה של התהליך הזה, בו אדם מבדל עצמו מחיים המוקצים למיצוי ההנאה והעינוג העצמי ובהם הוא לבדו המרכז ותכלית הכול אל עבר חיים בהם הוא בוחר להיות מעבורת אל זולתו ואל כבוד חברו ואל ייחודו, היא תרבות. היא טובה שהוא ריבה אותה.

קרובה לכך היא התפיסה הבאה לכלל ביטוי במחזור ויטרי, המיוחס לרש"י ולבני חבורתו. "אם אין תורה אין דרך ארץ. אין שום אדם שבקי יפה בדרך ארץ ותרבות ומנהג כל דבר אלא אם כן למד תורה, שבכללה של תורה הוא מוצא כל ענייני חכמות ומשלות כל דבר ואיך יתנהג. ואם אין דרך ארץ אין תורה, שאם אין תרבות לאדם לנהג כשורה אין תורתו מועלת לו כלום ואינה מתקיימת בידו. (מחזור ויטרי סימן תכ"ו).

התרבות המקראית, הקודרת, תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים, נעלמת. כבר בכתבי חכמי תורה שבעל פה "תרבות" היא שם עצם לתהליך בו יוצר האדם את הטובה המתכנסת בו. אדם תרבותי הוא אדם שיש לו בעלות על מידותיו הטובות. "הארי והזאב (והנחש)", אומרת הגמרא (סנהדרין ט,ו,ב') "אין להם תרבות ואין להם בעלים". אין להם בעלים כי הם חיות בר ביערות או במדבריות, "ואין להם תרבות" כי אי-אפשר לביית אותן.

מותר האדם מן הבהמה. אדם יכול לשנות בכל שלב משלבי חייו את טבעו הקמאי מכוח רצונו החופשי. מתנה היא שנתן הקדוש ברוך לנברא בצלם. היא לא ניתנה לא ל'ארי, לא לזאב, לא לנחש'. הם לא יכולים לשנות את עצמם ואין כוח מחוץ להם המסוגל לשחרר אותם מיצר הטרף ואין תהליך היכול להוביל לפשרה ביניהם לבין יצורים שנוצרו בעיניהם להיות קורבנם. אין להם תרבות!

"רבי אליעזר אומר, כל הקודם להורגן-זכה". (שם) הגמרא נזהרת זהירות מרובה שלא לומר שלנחש יש 'תרבות נחשית' ולזאב 'תרבות זאבית'. התיבה תרבות שמורה מעתה לחיוב בלבד. תרבות כשלעצמה היא פרי של תהליך לכיוון שליטה על היצר. תהליך לכיוון כניעה ליצר היא תקלה מבחירה במנוע והוא מסיע את האדם אל אחור.

אלישע בן אבויה שבחר לכפור, איבד את שמו וכונה 'אחר', "...יצא לתרבות רעה". רבי מאיר רבו אומר לו כי אפילו היה חוזר בו מן הבחירה בכפירה ועושה תשובה, לא הייתה התשובה המועילה לכל חוטא מועילה לו, "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר" (חגיגה ט"ו, א'). אין לו תרבות. הוא איבד אותה בידיו.

'ספר חסידים' (סימן י"ט) מונה עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה, ביניהם," רכילות... בעל חימה... המתחבר לרשעים... החולק עם גנב... האומר אחטא ואשוב... ויום הכפורים מכפר... המבזה את רבותיו... המקלל את הרבים... המטה את חבירו מדבר מצוה לדבר עבירה... והמשתמש בעבוטו של עני... והמקבל שוחד להטות דין... והרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו... המתכבד בקלונו של חברו... המלעיג על המצות. כל אלה עשרים וארבעה דברים מעכבים את התשובה".

הורים מצווים לזהות את הרגע בו מתחיל תהליך הטיית התרבות לרעה להשתלט על מנוע הילד. אם בן תרבות הוא הילד, תוכחת אב ואם יתנו לו כוח לתקן. אבל אם ההורים חוששים שמא גערה שלהם תפגע בטיפוח הבחירה החופשית של בנם, והם נרתעים מללחוץ עליו לתקן את הסטייה במנוע, מכחישים את הסכנה ומניחים כי היא קלה והילד מעצמו יכיר בצורך לתקן, הם עלולים לאחר את המועד ומלחמה מתישה בין הילד הדורש שיניחו לו למצות את עצמו לבין ההורים היודעים מניסיון חייהם כי תהליך שיצא לדרך עלול לא להיעצר עוד עד שסופו של הבן הוא שילסטם את הבריות, תטרוף את שלוותם.

"קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" אומר רבי אלעיזר בן יואל הלוי,(ראבי"ה) מגדולי חכמי אשכנז בן המאה השתים עשרה, כבר אז, שמונה מאות שנה לפני מלחמת גוג ומגוג של ימינו אלה. החכם עמנואל קנט, שתבע את הסיסמה " Sapere aude", אזור אומץ להיות חכם או נבון, ראה גם ביציאה לתרבות רעה גם בפחד ההורים להיאבק בבנם, חסרון באומץ לב אינטלקטואלי. גם הבן גם האב יודעים ידוע היטב לאן יסטה המנוע שהוטל בו מום מבחירה. הם לא עוצרים לתקן, לא בשל כשל בכוח הדמיון או בהבנה של הממד הדטרמיניסטי של יציאה לתרבות רעה. הם מוגי לב. הם מפחדים, זה מן המלעיגים במצוות המחכים לו בסוף התהליך ואלה מן ההתמודדות הכואבת תמיד עם בנם אהובם.

בין כך ובין כך, תרבות כשלעצה היא תוצאה של תהליך חיובי. אין תרבות טובה. אין צורך להוסיף את התואר. שם העצם עצמו מעיד על הטובה. אבל יש תרבות שירדה מפסי היעד ועלתה על פסי ניגודו. לא מכוח חבטה. לא מכוח תאונה. מכוח בחירה פאטאלית. מי שיצא לתרבות רעה הוא בן תרבות שבחר לעוות את תכליתה. פגיעתו חמורה יותר מזו של מי שאינו בן תרבות כלל.

חכמים משווים אותם ל "בוקי סריקי", לכדים או לבקבוקים ריקים. הסכנה שבהם היא שהם תולים בוקי סריקי שלהם על צווארי חכמים. כיוון שאין חסרי התרבות מסוגלים לרדת לסוף דבריהם של חכמים, הם דנים אותם כמי שדבריהם מרוקנים מתוכן. הם מבזים את החכם ואת חוכמתו ונמנים עם העשרים וארבעה שאין מספיקים בידם לעשות תשובה. הם קוראים לחכמים סריקי, אנשי סרק, שאינם עושים פירות אלא רוחות בלבד, וחכמים כנגדם מתרגמים סריקי ל"ריקנים" וכך אומנם הם רואים את חסרי התרבות, ריקנים, לא רק מתרבות תורה, מכל תרבות, לא רק ממצוות שירדו מסיני, אלא מכל מצווה ומצווה שירדה לעולם להיטיב עם הבריות. ריקנים.

אבל אם ה'ריקנים' אינם סובלים חכמים אלא כדי לבזותם, חכמים רואים גם ב'ריקנים' ברואים בצלם הראויים לכבוד. במסכת חלומות, שם שנתנה המסורת לפרק ט' במסכת ברכות המתמודדת עם פשר החלום, שואלים חכמים מה בשורה מסתתרת מאחורי הרימון שמראין לו לאדם בחלומו ומשיבים, "אם תלמיד חכם הוא - יצפה לתורה, שנאמר אֶנְהָֽגֲךָ֗, אֲבִֽיאֲךָ֛ אֶל-בֵּ֥ית אִמִּ֖י תְּלַמְּדֵ֑נִי אַשְׁקְךָ֙ מִיַּ֣יִן הָרֶ֔קַח מֵעֲסִ֖יס רִמֹּנִֽי (שיר השירים ח',ב') ואם עם הארץ הוא - יצפה למצות, שנאמר כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ (שם,ד',ג'), מאי רקתך - אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון" (ברכות נ"ז,א'). הדרש הופך את הרקה האנטומית לריק מתרבות, ואף על-פי כן, שומה על החכם להתבונן באדם מבעד לצמת רעהו למצוא את מה שמסתתר מעין נחפזת. מידות כבוד האדם. כל אדם. אפילו ריקן הוא בריקנים.

מותר להעיז לומר כי בפגישה הכואבת בין חכמים בחוכמה ובמידות ובמעשים, בעלי תרבות, לבין ריקנים, בני בוקי סריקי, חסרי תרבות, נבחנת לא רק מידת הסובלנות של החכמים אלא איכותה של תרבותם. יחס של יוהרה והתנשאות על עמי ארצות והדיוטות ושידור קרירות בו אומר הכפור כי אנשי הקדמה עומדים מול ה'פרימיטיבים', הוא ברומטר המעיד על גובהה הסגולי של התרבות. אדם נושא פרי הרואה בזולתו אילן סרק, משול כמי שפריו נשר עוד בטרם ייקטף.

כל זה אמור בתרבות של האדם כפרט. ועדיין צריכים להתבונן איך חוברים פרטים לאומה ומאיזה אילן הם נוטלים עצים לבנות בהם את סולם התרבות של כללם יחד...