עימות יצרי פרוע בין מפגיני-שמאל ישראלים התובעים להפסיק מיד את ההפצצות האוויריות ואת המלחמה הקרקעית בעזה, לבין מפגיני-ימין שמשאלתם "למגר" את הטרור החמאסי, מעלה אל מרכז הדיון הציבורי בישראל את השאלה היסודית: האם בכלל ניתן להגיע להבנות שבמסגרתן שני הצדדים של העימות האלים בין הצדדים במזרח התיכון יהיו מסוגלים להגיע להסכמה זמנית להפסקת הלחימה, באופן שיוכל להבטיח קיום מסלול תקין של חיים למשך זמן קצוב, המוגדר בשפה הדיפלומטית - "מודוס ויוונדי"
1.
מעקב אחר פעילות הטרור הפלשתינית רבת השנים נגד ישראל "הכובשת" חייב לפסוק שהתשובה חד-משמעית: אין סיכוי, ולעולם לא יהיה. ההסבר להכרה מציאותית זו פשוט: המאבק הקרבי במזרח התיכון איננו בין שני עמים. זו מלחמה בין שתי אמונות המתבססות על הפרשנות השונה של "הרצון האלוהי", כפי שהוא בא לידי ביטוי מעל דפי ההיסטוריה והגורל המתעתע.
במצב הזה שנגזר עלינו, כנראה, מידי שמיים, מצאו את עצמם שני עמים במלחמות דמים חוזרות ונשנות, כשהם נלחמים בעוז ובהקרבה על אחיזתם באותה כברת ארץ קטנה שהם רואים בה מולדת. העם היהודי מכנה אותה 'ארץ-ישראל', נחלת אבות שאליה חזר אחרי שנות גלות רבות מספור, והאחר מגדיר אותה בתואר 'פלשתין', הנשלטת מאז 1948 בידי "כוח כיבוש יהודי". כל אחד מן הצדדים הניצים האלה, המקיזים דם בסיבובי קרבות מחזוריים, אינו מעלה על דעתו לוותר על אדמת מולדתו ואפילו לא על חלק ממנה, ועל כן נראה כי דין מאבק ההישרדות הנורא הזה להסתיים - כמו בכל המלחמות הגדולות - רק בניצחון של מי שיהיה נחוש יותר, עוצמתי יותר ומסוגל להכחיד את יריבו.
למרבה הכאב והדם שנשפך לשווא, שני העמים המתעמתים האלה אינם נלחמים רק על כברת קרקע המולדת, אלא על אמונה בצדקתם ובזכויותיהם ההיסטוריות המתבססות על ציווי אלוהי, שאין דרך לוותר עליו. עד לאיזה רבדים עמוקים חדר הסכסוך הזה ניתן לגלות בבירור כאשר מנתחים טקסטים שחיברו "מורי דרך" בשני הצדדים.
הטקסט הראשון הוא של עקרונות "מלחמת הקודש" שדגל הג'יהאד נישא בראשה והידועה בציבור בכינוי "אמנת החמאס". אמנה זו מביאה לידי ביטוי מדויק את מגמת התחייה הדתית הקיצונית הפוקדת את המזרח התיכון. את עוצמתו של ג'יהאד מזוין זה, בלתי אנושי ורצחני, ניתן לאבחן מתוך הדברים ההחלטיים, הפוסקים - כמצוות אללה "הרחמן" - כי יש למגר באורח מידי את "הישות הציונית", גם אם כדי להשיג מטרה זו צריך להתאבד.
על-פי הפרסומים של הג'יהאד האיסלאמי, גיבש הארגון אידאולוגיה החותרת ל"שחרור" מידי של כל פלשתין באמצעות מלחמת קודש מזוינת, אשר תכוון נגד "הקיום היהודי בפלשתין" ותביא לחיסולה של "הישות הציונית". ומוסיפים עקרונות הקיום של החמאס, את הדברים הבאים:
- כל שטחי פלשתין הם אדמת הקדש איסלאמי עבור דורות של מוסלמים עד יום-הדין - או עד אחרית הימים. את האדמה ההקדש הזו אסור להזניח ואסור גם לוותר עליה או על חלק ממנה".
- "הציונים הם אויב מרושע הנוהג כמו הנאצים ואינו מבדיל בין גבר לאישה ובין זקן וטף. הציונים נוהגים באנשים כאילו היו פושעי המלחמה הגרועים ביותר ומגלים אותם ממולדתם. וההגליה מן המולדת היא סוג של רצח."
- רק "בחסות האיסלאם יכולים בני שלש הדתות - האיסלאם, הנצרות והיהדות - לדור בכפיפה אחת בביטחון ובשלום. לא ייתכנו ביטחון ושלום אלא בחסות האיסלאם"
- היציאה ממעגל הסכסוך עם הציונות היא "בגידה בעיקר".
בקיצור: על-פי שיטתם אין על מה לדבר.
ומה אמונתם של נוטרי האמונה היהודית, להבדיל אלף אלפי הבדלות?
דוגמה מצוינת לגישת המחנה היהודי מציגים אלה המתייחסים, ממש בחרדת קודש, למונח "נחלת אבותינו". השפעתה של האמונה העמוקה הזו ניכרת בימים אלה גם במסגרת צה"ל שרבים מבין מפקדיו, בכל הרמות, חובשי כיפה ומאמינים. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בדברים טעוני האמונה שנכללו בדף המפקד לקראת מבצע "צוק איתן" שהוציא לחייליו מח"ט גבעתי אל"ם עופר וינטר. אומנם המלים של המח"ט הישראלי אינן קוראות לסילוק ה"יישות הערבית מאדמת פלשתין", אבל כל ה"דף" הזה נושא בחובו יסודות מהותיים מן האמונה היהודית.
אל"ם וינטר אינו פונה ללוחמיו רק כדי לעודד את רוחם ולטעת בהם אומץ ותעוזה קרבית - כפי שנהגו מפקדים רבים לפניו בכל המלחמות. הוא מדבר כמגן האמונה היהודית, כאילו בשמו של האל שבשמים שבחר בחיילי גבעתי למלא את המשימה וכך כותב מפקד החטיבה: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי "העזתי" אשר מחרף מנאץ ומגדף, את אלוקי מערכות ישראל".
בסיום מכתבו מבהיר מפקד החטיבה לפקודיו כי הוא סומך עליהם "שיפעלו ברוח לוחמים ישראלים ההולכים חלוצים לפני המחנה. אני נושא עיני לשמים וקורא עמכם, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם' ונאמר אמן. יחד ורק יחד ננצח".
אני מניח שהמונחים היהודיים כמו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד", הנתפס ביהדות כהצהרת האמונה הבסיסית ביותר, כמו גם ביטויים תנ"כיים אחרים, מקובלים על כל חיילי גבעתי הדתיים, ואולי אף יעודדו אותם להילחם עד מוות נוכח פני האויב. אבל איזו השפעה יש לציטוטים שמציג וינטר לחייליו החילוניים? נכון שלא מדובר בנזק נפשי שנגרם למישהו היוצא למלחמה ושם את נפשו בכפו אבל ממפקד בכיר בצה"ל, גם אם הוא אדם דתי ומאמין, יש לצפות שישמיע דברים של חייל לוחם ולא רק כמי שבא אל פני המלחמה בשליחותו של "אלוקי ישראל".
אולי דווקא לפני המלחמה היה עדיף למח"ט וינטר לחזור על דברים שאמר המצביא האמריקני גנרל ג'ורג' פטון במלחמת העולם השנייה: "אנו יוצאים למלחמה. "מלחמה אין פירושה למות למען המדינה שלך. מלחמה היא לגרום לממזר שמולך למות בשביל המדינה שלו". או אולי אפשר היה לצטט את אחד מאנשי הצבא המהוללים של רומא העתיקה שאמר: "מתוק ורב תהילה הוא המוות למען המולדת"
2. ואולי אפשר היה לצטט את מה שנתפס כדברים שהשמיע יוסף טרומפלדור שאמר: "טוב למות בעד ארצנו".
בתמצית אפשר לומר, כי היהודים אינם מסיתים - לא לרצח עם ולא להכחדה. כל רצונם האמתי הוא לשמור על נחלת אבות, אולי מתוך ההכרה העמוקה כי לשמירה הזו יש מחיר וכי על כן אין מנוס מן המסקנה העגומה כי "לנצח תאכל חרב".
