באוגוסט 1914, מיד לאחר פרוץ המלחמה, כתב הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' (H.G) וֶולְס מספר מאמרים שקובצו לאחר מכן בספר "המלחמה שתסיים את המלחמה". ביטוי זה הפך לאחד הנפוצים ביותר במלחמת העולם הראשונה. וולס התכוון במקור לצורך לרסק את המיליטריזם הגרמני כדרך להבטיח שלום מאריך ימים. ככל שהמלחמה התמשכה ומחיר הדמים שלה הלך ועלה, השתנתה משמעותו של הביטוי לכך שטבח איום כזה, חייב להביא את בני האדם לתובנה שאסור להם להילחם שוב.

כבר בזמן אמת היו מי שהתייחסו בציניות לאמרתו של וולס. אחד מהם היה דייוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בשנים 1922-1916: "המלחמה הזו, כמו המלחמה שתבוא אחריה, היא המלחמה שתסיים את המלחמה". למרבה הצער, הוא צדק. מספר המלחמות המקומיות, האיזוריות, היבשתיות והבין-יבשתיות במאה שחלפה מלמד, כי יצרי התוקפנות, ההרס והאנוכיות של האדם אינם ניתנים לריסון. כיהודי מאמין, אני יכול רק לחכות לימות המשיח, בהם – כדברי הרמב"ם – לא יהיו קנאה ותחרות, וממילא ישרור שלום נצחי.

הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את מלחמת העולם הראשונה, הוא הטבח ההמוני של חיילים בחזית המערבית ללא כל צורך, תכלית ותועלת. בקרב מארן (ספטמבר 1914) איבדו הגרמנים 200,000 הרוגים, פצועים ונעדרים. במתקפה הצרפתית בחבל שמפיין (תחילת 1915) היו לכל צד 90,000 נפגעים ושבויים. בקרב ארטואה (אביב 1915) הגיע מספר האבידות של הגרמנים והצרפתים ל-400,000. בקרב ורדן (כמעט כל 1916) היו לגרמנים 281,000 אבידות, ולצרפתים – 315,000. בקרב על הסוֹם (יולי 1916) היו לבריטים 30,000 הרוגים תוך יום אחד; בסיומה של המערכה נמנו 200,000 אבידות לצרפתים, 420,000 לבריטים ו-465,000 לגרמנים.

בריטניה סיימה את המלחמה עם 880,000-703,000 הרוגים, צרפת איבדה 1.4 מיליון חיילים, לגרמניה היו 2-1.7 מיליון הרוגים, ולאימפריה האוסטרו-הונגרית – 1.5-1.2 מיליון. מספר החיילים ההרוגים הכולל הגיע ל-10.7-8.2 מיליון. יהיה מי שיזכיר, כי המספרים של מלחמת העולם השנייה היו גבוהים פי כמה: 30-22 מיליון חיילים הרוגים. נכון, אבל הטבח במלחמת העולם הראשונה היה עוד יותר חסר טעם מאשר במלחמות בדרך כלל. הרוב המכריע של החיילים נהרגו כאשר השיגו לכל היותר התקדמות של כמה עשרות מטרים, והצד השני בדרך כלל ביצע התקפת נגד מוצלחת.

שורש הבעיה היה בפיקוד העליון של כל הצבאות. בעונה הרביעית של סדרת המופת "הפתן השחור", המתרחשת במלחמת העולם הראשונה, מגלם סטיבן פריי את דמותו של גנרל מלצ'ט מדושן העונג, היושב לו הרחק בעורף ומטיל עוד ועוד חיילים לתופת שהוא עצמו שומר מרחק בטוח ממנה. דומה שיוצרי הסדרה התכוונו לגנרל דאגלס הייג, מפקד הכוחות הבריטיים בצרפת, אשר שלח במודע את חייליו ליהרג בהמוניהם, באומרו שהם לא מסוגלים לבצע שום דבר מסובך יותר מאשר הסתערות חזיתית; את זה הוא קבע למרות שמעולם לא ביקר בחזית.

לפחות בהקשר הזה, הפיקוד הצבאי של ימינו הרבה יותר אחראי, מודע ומעורב. שלא לדבר על ה"אחרי" הישראלי, שגילויים מופלאים שלו ראינו בשבוע האחרון ברצועת עזה.

ערוץ ההיסטוריה שידר לאחרונה סדרה (מעולה כתמיד) על המלחמה, תחת הכותרת "המלחמה המודרנית הראשונה". הסדרה הצביעה על שורה של פריצות דרך בתחום הלוחמה שנעשו בשנים 1918-1914: הטנק, המטוס, הצוללת. אמצעי הלחימה המרכזיים של המאה ב-21 הופיעו בשדות, בשמים ובים כבר באותה מלחמה.

זה מעורר הרהור נוגה. תראו לאיזו קידמה מסוגל האדם להגיע ומהן היכולות המודרניות שלו – ולאלו מטרות הוא מנצל אותן. תארו לעצמכם שבמאה השנים האחרונות היו מוקדשים לחקר הסרטן רק 10% מהתקציבים שהוקדשו לפיתוח אמצעי לחימה; כבר מזמן הייתה לנו תרופה למחלה הזאת ואולי גם חיסון שימנע אותה. תארו לעצמכם שעוד 10% היו מוקדשים לחקר החקלאות; כבר מזמן לא היו בעולם ילדים רעבים. כמה יצרני יכול האדם להיות שכמה הרסני הוא בוחר להיות.

הנשיא וודרו וילסון מאוד לא רצה להכניס את ארה"ב למלחמה לצידן של מעצמות המערב. גם לוחמת הצוללות הפרועה של גרמניה, שפגעה בצורה קשה בסחר הימי האמריקני, הביאה רק לניתוק היחסים. הכרזת המלחמה באה רק לאחר שלארה"ב נודע, כי שר החוץ הגרמני, ארתור צימרמן, הציע למקסיקו לקבל בחזרה את טכסס, ניו מקסיקו ואריזונה בתמורה לברית נגד האמריקנים ("מברק צימרמן"). לאחר המלחמה חזרו הפוליטיקאים האמריקנים למדיניות הבדלנות, כאשר הקונגרס דחה את בקשתו של וילסון להצטרף לחבר הלאומים. התוצאה הייתה כמובן מלחמת העולם השנייה.

ארה"ב שילמה מחיר גבוה מאוד כאשר סברה שתוכל להותיר את אירופה להסתדר בעצמה עם מריבותיה. הבדלנות הוכחה כטעות קשה והרסנית. ומה שהיה נכון ב-1914 – נכון פי כמה מאה שנה מאוחר יותר, בכפר הגלובלי בו רעיונות עוברים במהירות האור וטילים חוצים את מהירות הקול. הבעיה היא, שברק אובמה לא מפנים את הלקח הזה – כשם שאינו מפנים לקחים הרבה יותר אקטואליים.

עברו 99 שנים מאז החל רצח העם הארמני, וטורקיה מסרבת בתוקף להכיר באחריותה למעשים שהובילו למותם של 1.5-1 מיליון בני אדם. הרצח הזה החל תחת שלטון הטורקים הצעירים, שהתיימרו להיות רפורמאטורים שיתקנו את עוולות משטר הסולטאן, ונמשך עד שנת 1918.

הטורקים לא הסתפקו בארמנים ורצחו באותן שנים גם 275,000 אלף אשורים – נוצרים שהתגוררו בדרום-מזרח המדינה. גם יהודי ארץ-ישראל נפלו קורבן לאכזריות המשטר, אם כי למרבה המזל בקנה מידה קטן בהרבה. יהודי תל אביב ויפו גורשו מבתיהם בחוסר כל, תוכנית דומה הייתה לגבי יהודי ירושלים, והיישוב כולו סבל מרעב בו נספו אלפים.

בהקשר זה, הטורקים – מימי אתאתורכ ועד ימי ארדואן – גרועים יותר מאשר הגרמנים. הללו הכירו בפשעיהם, שפטו לפחות חלק מהאחראים, שילמו ומשלמים פיצויי עתק ומחנכים את הדורות הבאים. מי שמתפלא על האנטישמיות הארסית של רג'פ טאיפ ארדואן, כדאי שיזכור את הרקע הזה.

חוזה ורסאי התחיל את מלחמת העולם השנייה הרבה יותר מאשר שסיים את הראשונה. הוא השפיל את גרמניה בכל מובן אפשרי: קבע שהיא אשמה במלחמה, הגביל את צבאה ל-100,000 איש, אסר עליה לבנות צוללות והגביל את גודל הצי שלה, אסר עליה להקים חיל-אוויר, נטל ממנה את אלזס ולוריין שבצרפת, הכריח אותה לסגת מדרישותיה בחבל הסודטים ולוותר על שאיפות למושבות מחוץ לאירופה, הציב צבא זר על אדמתה למשך 15 שנה, הקים את דנציג כמובלעת בתוך שטחה, חייב אותה להכיר בעצמאותן של פולין, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, הוציא מידיה את השליטה בחבל הסאר וכפה עליה פיצויי עתק.

כל ההיסטוריונים מסכימים, כי חוזה ורסאי יצר את התנאים לעליית הנאצים לשלטון, הן משום שמוטט את כלכלת גרמניה והן משום שיצר רצון עז לנקמה. המסקנה המתבקשת היא, שגם מי שהותקף והתגונן וניצח – צריך להיזהר בתנאים שהוא מכתיב לצד המנוצח. יכול להיות גבול דק בין כניעה לבין השפלה, בין תבוסה לבין חרפה. חובתו של המנצח, לטובתו שלו, להבטיח שהגבול הזה לא ייחצה.