עם כניסתה של המלחמה בעזה, עמוק עמוק, אל תוככי השבוע השלישי שלה, מן הראוי הוא להביט מחדש ולסקור מטרות המלחמה הארורה הזו, שעד כה נזקיה רבים על התועלת שמביאה היא לנו. כזכור (למי שעדיין זכורים דברים, בשטף האירועים המתחדש מדי יום ביומו), תחילת של המלחמה בעזה, היה עם הכרזת ממשלת-ישראל, בתאריך 8 ביולי 2014, על תחילת מבצע "צוק איתן". מבצע זה החל בעקבות ירי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסייה אזרחית בדרום ישראל. המבצע כולל בעיקר הפצצות כבדות של חיל האוויר הישראלי, ברצועת עזה, כשבמקביל - ישראל סופגת ירי רקטי כבד מרצועת עזה ומתמודדת עם ניסיונות חדירה לשטחה של חמושים המגיעים מרצועת עזה דרך הים או דרך מנהרות. תשעה ימים לאחר מכן נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לעזה, במטרה מוצהרת לפגוע במנהרות הטרור.
דומה, כי שוני התפיסות בין ישראל לחמאס באשר למטרותיה של מלחמה זו, הוא המונע סיומה המהיר של המלחמה ומקנה - כאשר הדברים נכתבים, בצער רב - הישגים נכבדים לחמאס. מאידך-גיסא, נכשלת מדינת-ישראל להצביע - ולו גם על הישג משמעותי אחד - במהלך של מלחמה זו שנגררנו אליה, בידי החמאס. נראה, כי דבר זה נובע משוני תפיסתי עמוק בינינו לבין החמאס. בעוד שממשלת-ישראל רואה בחמאס, לכל היותר, כנופיית מחבלים, שיש לחסל - ראש וראשונה - מנהרות הטרור שלה, הרי אנשי החמאס רואים עצמם, כמי שהינם בדרך להקמת יישות פלשתינית מדינית. הם מבססים הקמת המדינה הפלשתינית הקיימת בעזה, כדי לחבור לפלשתינים בגדה המערבית. זהו ההבדל המהותי של החשיבה הטקטית, קצרת הטווח של ממשלת-ישראל, לבין החשיבה האסטרטגית, ארוכת-הימים, של החמאס.
הדברים אינם נכתבים, כדי להטיל חלילה וחס מורך לב וחששות בקרב הציבור. עם זאת, כל עוד לא תבין ישראל מטרותיו האמיתיות והסופיות של החמאס, עלולה היא להיכשל במערכה הקשה ובלוחמה היומיומית המתרחשת, באלה הימים, בעזה. על-רקע זה ניתן להבין ולהסביר הופעתו של ראש הזרוע המדינית של החמאס, ח'אלד משעל, זחוח דעת ומשדר תחושת ניצחון, אתמול, במסיבת העיתונאים בקטר. הפלשתינים לא חזרו בהם, לרגע, ממסמך הדרישות בן עשרה סעיפים שהציגו הם - לפני כשבוע ימים - כתנאי להפסקת אש ושכלל הקמת נמל ימי פתוח בעזה. משעל חזר במסיבת העיתונאים על הדרישה להסיר, באופן מיידי, המצור מעל עזה. לפלשתינים בעזה ולחמאס במיוחד, יש זמן. הרבה זמן. שום דבר לא בוער להם. מה יכול להיות אצלם גרוע יותר, ממה המתרחש אצלם, עד כה. מרביתם שרויים, עמוק עמוק, כלכלית ונפשית, "במיץ של הזבל" ושכבת העילית המדינית ועשירי עזה, "אינם סופרים אותם ממילימטר". החיים הטובים של עשירי עזה נמשכים, כמקודם. אותם לא ניתן להפסיק מהאוויר, בשכונות היוקרה שלהם. כניסה קרקעית למגוריהם - למעט פעולות קומנדו ספורדיות שעיקרן יחסי ציבור וזריעת בהלה - מהווה התאבדות לשמה.
בואו נודה על האמת. בעזה אין רק מנהרות טרור. יש שם עיר תת-קרקעית שלמה, כאשר ככל הנראה המנהרות העתיקות והיסטוריות הוסבו כמגורים חלופיים, לתקופה ממושכת עבור הנהגת חמאס והמקורבים להם. אין לנו מלחמה אל מול "כנופיות טירור" או "מחבלים" גרידא. יש לנו מלחמה נגד ייישות מדינית, כלכלית ופוליטית מתגבשת, המחוזקת בצבא של ממש. מכן ואילך פתוחות בפני ממשלת-ישראל ותושבי המדינה שתי דרכים - האחת - הכרה בעם הפלשתיני, כיישות מדינית והכרה בחמאס, כממשלה ריבונית, המייצגת אותו, לפחות, לגבי עזה. כך נוהגות, מזה שנים, מרבית מדינות העולם. והשנייה - ניהול מלחמת חורמה, בלי הגבלת זמן ובלי לתחום המלחמה אל תוככי מתחם מטרות טקטיות נקודתיות, עד למיגורו המוחלט של שלטון חמאס בעזה. דרך שלישית - אין!
¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬
לא בכדי אין נוקט אני, ברשימה זו, עמדה באשר לדרך המדינית, הצבאית והפוליטית הנכונה והראויה, אשר בה על ממשלת-ישראל לנקוט. אין זו מטרתה של רשימה זו. עם זאת בואו נתפכח - ויפה שעה אחת קודם - מהאשליה של מלחמת בזק בחמאס בעזה, בשיטת "זבנג וגמרנו". התמהיל הבלתי אנושי הזה של מאות אלפי אנשים החיים בתת-תזונה, שעה שאין להם, מה להפסיד עוד, יחד עם אלפי אנשים חדורים באידיאולוגיה ובקנאות דתית-לאומנית, היא היא בסיס כוחו של החמאס. ההיסטוריה הוכיחה, כי שילוב של אידיאולוגיה וקנאות דתית-לאומנית, לא ניתן לחסל בכוח הנשק, בשיטת "ניקוי שטח" וחזרה אל סדר היום הקודם. גם ארגון גרילה לא ניתן לחסל בשיטה כזו. על אחת, כמה וכמה - בין אם נרצה בכך ובין אם לאו - שעה ש"למחבלים", יש צבא מאורגן ומסודר, המקבל הוראות סדורות מהנהגה מדינית, הממשיכה בקו אידיאולוגי דתי-לאומני, משך הרבה שנים.
לא נעים להודות, אבל החמאס גרר אותנו אל תוככי מלחמה ממושכת, מלחמה ממושכת שמדינות בעלות עוצמה כלכלית חזקה מזו של מדינת-ישראל, תתקשנה לעמוד בה, לאורך זמן. עצם העובדה שהחמאס הצליח באמעות שאריות של רקטה שנפלו ביהוד להביא להשבתת מרבית הטיסות לישראל וממנה - בינתיים למשך 48 שעות - הינה הישג עצום ל"ארגון מחבלים" זה. לא רק שמדינת-ישראל נחשבת למצורעת פוליטית, במרבית מדינות אירופה, בימים אלה, אלא שארגון והנהגת חמאס הצליחו להביא תחושת המצור אלינו, עדי בית ממש.
המערכה נגד חמאס בעזה, הינה מערכה קשה יותר ממלחמת העצמאות שעברנו אנחנו, עם קום המדינה. עכשיו עוברים וחשים תושבי עזה תחושה דומה. אין להם מה להפסיד. מי שאין לו מה להפסיד - שעה שהכוח שעומד מולו, אינו מתכנן אסטרטגית להשמידו או לעקרו, כליל, מכוחו הצבאי, המדיני והפוליטי - בדרך-כלל, מנצח במערכה. אם אין אנו רוצים למצוא מדינה פלשתינית, עם צבא מסודר משלה, עם חיל-אוויר וחיל-ים משלה, הרי יש להעמיק מטרות המלחמה ולחשוב מחשבה אסטרטגית וכלפי עתיד. המלחמה בעזה אינה מלחמה על טיהור מנהרות הטרור, אלא הינה מלחמה למנוע הכרה בעזה, כמדינה המונחית על-פי עקרונות תנועת החמאס והאיסלאם הרדיקלי.
כדאי אולי להיזכר מחדש דבריו של ח'אלד משעל אותם נשא בשלהי שנת 2012, עת הגיע - לראשונה בחייו - לביקור בעזה, בעצרת המונים למלאת 25 שנה לייסוד החמאס. ואלה דבריו: "פלשתין היא שלנו, מהים ועד הנהר, ומהצפון ועד הדרום.פלשתין היא ערבית ואיסלאמית. לא נכיר בכיבוש הציוני ואין לגיטימציה לישראל ולכיבוש". אלה הן אמירות מסוג של להיות או לחדול. אם חפצי חיים אנו ואין מוכנים אנו להכיר ביישות הפלשתינית, הרי יש להיערך מחדש בכל הקשור במלחמה בעזה. ולא - מה טעם בבזבוז הזמן בחיסול מנהרות הטירור, שעה שהבעיה עמוקה ושורשית יותר.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
