הפה הפתוח של השמאל

כותרת המאמר של זיו רביב,¹: "יכול להיות שבתקופת מלחמה השמאל צריך לסתום את הפה", מעלה שאלה שראוי בהחלט לבחון אותה. הרקע לשאלה הוא הזעם הציבורי על התבטאויות של מספר סלבריטאים מן השמאל, רובם אמנים, שהתבטאו בגסות ובחוסר רגישות בימים הראשונים של מבצע "צוק איתן", ברוח האמירות השגורות עליהם בנושאי הסכסוך הישראלי-ערבי ודרכי הפתרון הראויות לו לדעתם. כהרגלם, דיברו אל העם מ"גבוה" וכדרכם השתדלו להיות פרובוקטיביים ופוגעניים בכל מה שאיננו "הם". אלא שהפעם עמדו בפני תגובות שהפתיעו אותם ואולי אפילו הפחידו אחדים מהם. ההפתעה נעוצה בשני גורמים: א. היקף התגובות, ב. עוצמתן וסגנונן.

ככל הנראה השמאל תופס עצמו כאליטה חברתית שהיותה אליטה אינה תלויה בדבר. עצם העובדה שהם שמאל, או עצם העובדה שהם בוהמה או שהם ידוענים, נראית בעיניו תנאי הכרחי ומספיק לכך שהוא גם חכם, גם מוסרי וגם רואה את הנולד; וכאן כמובן הוא טועה. במשך תקופה ארוכה נעלמה מעיני השמאל בכלל והשמאל הקיצוני במיוחד עובדה בסיסית זו, משום שציבור רחב ספג את דבריהם, השתלחויותיהם, הטפות המוסר שלהם, חרמותיהם והסממנים החיצוניים של התנהלות ארוגנטית ומתנשאת שפיזרו סביבם, כאילו כך נגזר משמים - הציבור ספג ועלה על גדותיו, ספג ופיתח טינה ואנטגוניזם לסוג זה של אליטה חברתית. כל עוד היו הדברים בבית פנימה וכל עוד היו קשורים בוויכוח פוליטי עיוני, הם היו נסבלים. מתוך חוסר רגישות וגבהות לב, לא הבין השמאל בעיוורונו המתמשך, שהוא הולך ובונה במו ידיו חוסר סבלנות וחוסר סובלנות כלפי התנהלותו החברתית. שהרי עצם העובדה שעל חבריו, אוהדיו או מאמיניו נמנים אנשי מקצוע מעולים מתחום האמנות, האקדמיה או התקשורת, אינה הופכת אותם ואותו למייצגי "תורת אמת", ובוודאי לא למנהיגות לאומית נבחרת.

כאשר השמאל מציג עמדה מוסרית "אבסטרקטית", אפשר להסכים עימו ואפשר לחלוק עליו. אפשר לאהוב את הסגנון ואפשר לבקרו; שני הדברים עדיין בתחום הברור של חופש הדיבור, גם כשחופש זה מנוצל באופן לא ראוי. אולם, אשר הדברים מזדהים עם האויב או עם עמדות של האויב בזמן מלחמה - זו כבר בגידה. כוונת הדובר אינה חשובה בהקשר זה. הדברים שהוא אומר, האופן בו הוא אומר אותם והעמדה המעשית שהוא נוקט, הם שמעצבים את השיפוט הציבורי.
פערי הפרספציה שהביאו במלחמה זו לפרץ אדיר של התבטאויות נגד חוגים מן השמאל, שרובם מוכרים לציבור בעקבות דברים ומעשים קודמים כשמאל קיצוני, הם:

• התגרות ממושכת ברוב הציבור הישראלי במשך זמן רב. התגרות זו מתרחשת מבלי שהמתגרים והמשתלחים הוסמכו או הוכרו כמי שהוא במעמד של שופט או פוסק, ומבלי שאיש מינה אותם להיות ברי-סמכא בענייני מוסר, או מוכן לראות בהם אורים ותומים אידיאולוגיים או פוליטיים.

• השמאל מנסה לעשות שטיפת מוח לציבור באמצעות שליטה באמצעי תקשורת, כשמצד אחד הוא מתימר לבטא רוב משום שקולו נשמע, ומצד שני הוא מנסה לכפות על הציבור באמצעות הרוב הפיקטיבי המדומיין החלטות מעשיות, פתרונות מדיניים וערכים "אוניברסליים" כאלה ואחרים, שאינם מקובלים על הציבור. מוויכוח מילולי בו צריך השמאל להוכיח לוגית את התיזות בהן הוא דוגל, ולהסביר את המקרים הבולטים בהם תיזות שלו כשלו, הוא עובר לניצול ציני של כלים שרובם אינם לגיטימיים בעיני הצבור. כלים אלה כוללים: סרבנות, חרמות, הסתה נגד ערכים ואישים במחנות המתנגדים לדעותיהם, לוחמה משפטית פסולה בזירה הפוליטית, כינויי גנאי והשתלחויות ביריבים פוליטיים ואידיאולוגיים, הפגנות ארוגנטיות שכולן התגרות ביריביהם והעמדת פנים. את רצון הרוב שבוטא בכלים פוליטיים דמוקרטיים (בחירות), הוא מנסה לשנות באמצעות אנרכיה ושלטון הרחוב. אבל החמור מכל הוא הניסיון לגייס כוחות מקומיים (לרבות מקרב ערביי ישראל) וחיצוניים (לרבות מגויסים זרים), שיסייעו בידיו לקדם את מטרותיו מחוץ למסגרת קבלת ההחלטות הדמוקרטית של מדינת ישראל.

מי שרוממות הדמוקרטיה בפיו, פועל במפגיע בשיטות לא דמוקרטיות בכדי לאכוף בעזרת מניפולציות את דעותיו ועמדותיו. דמוקרטיה אמיתית מושתתת על שכנוע לא על לחצים ופיתויים. רבים בציבור מבינים זאת וסולדים מכך. והפעם, כאשר הגיעו מים עד נפש בכמה מקרים שליליים בולטים, ניתן לכך ביטוי ציבורי חריף. במעשיו אלה מצטייר השמאל, בעיקר השמאל הקיצוני, כגורם עוין ולא "כשותף אסטרטגי" שיש לו גם דעות אחרות או תובנות אחרות.

ימים אלה אינם ימים רגלים. ישראל נקלעה שלא ברצונה למציאות אלימה. תנאי הפתיחה היו מן הגרועים, החמורים והמקוממים ביותר שניתן להעלות על הדעת: חטיפה ורצח של שלושה נערים ישראלים ע"י טרוריסטים של החמאס, שהתגלגלה למתקפת טילים מסיבית כמעט על כל ישראל, יחד עם ניסיונות חוזרים ונשנים של פגיעה באזרחים לא לוחמים. כל אלה במטרה לשבור את הרוח והרצון הלאומיים על-ידי מרחץ-דמים. בסיטואציה כזו חותר עם בריא לסולידריות ולהתיצבות כאיש אחד נגד המפגעים שולחיהם ונציגיהם. מסתבר שעם-ישראל ביסודו הוא עם בריא, בריא מאוד, וזה כשלעצמו מעודד.

הציבור אינו טיפש וחוש הריח הפוליטי שלו מצויין. ממשלת הפיוס הפלשתינית שהמציא אבו מאזן בכדי לשפר את תדמיתו ואת מעמדו הפוליטי, אינה נתפסת ע"י רוב הציבור כרצון לשנות גישה ולנסות מהלך מדיני חדש. היא נתפסת כתמרון נוסף שכוונתו לעקוף את הכשלון האחרון מבית מדרשו בשיחות המדיניות, ולנסות לאכוף את עמדותיו הלא מתפשרות על ישראל מעמדת מוצא שונה ונוחה יותר. הרצוג וגלאון יכולים לדקלם עשר פעמים ביום את "המנתרה" שמדובר בממשלת "טכנוקרטים", אבל המילים אינן עושות זאת לעובדה; התנהלותם של אבו מאזן עצמו ושל החמאס שותפו - מוכיחים אחרת.

מבלי שהחמאס ישנה עמדות-יסוד ויקבל ללא סייג את מרותו של אבו-מאזן - דבר שאין לו שום סיכוי ממשי כיום - ההצגה אינה יותר מהצגה. אילו רצו שני "הצדדים" הפלשתינים לבטא שינוי ממשי, יכלו להתיצב יחד בפני הציבור הישראלי, לפרוש את משנתם המשותפת ואת השינויים הארגוניים ההופכים אותם לישות אחת תחת הנהגה אחת, ולהציע לציבור הישראלי שיתן בנסיבות אלה צ'אנס אמיתי לסיבוב שיחות נוסף ומכריע.

משאין הם עושים זאת, ובמקום זאת אבו-מאזן חוזר ומאיים על ישראל, החמאס תוקף ושניהם יחד חוזרים להשמיץ את ישראל ולאיים בנקמה - ממשלת הפיוס היא מחזה אבסורד גרידא. באופן זה, אבו-מאזן איננו חלק מהפתרון, הוא חלק מהבעיה.

השמאל הישראלי ממשיך לא להבין שנוכח מציאות זו הציבור ברובו רואה אותו משחק במגרשו של אבו מאזן, ועבור אבו-מאזן. השמאל הישראלי מסרב להבין שאם הוא רוצה לשנות עמדות בציבור, חובה עליו להסביר את התנהלותו של אבו מאזן. עליו להסביר מדוע יש יסוד להאמין לו כיום יותר מבעבר כאשר מעשיו בפועל אומרים ההפך. עליו לנמק כיצד מבטיח אבו מאזן ש"באינטימיות" הנוכחית שלו עם חמאס, ותחת ההנהגה הנוכחית של חמאס, לא יקרה לו בעוד זמן לא רב מה שקרה לאנשיו בעזה לאחר עליית החמאס לשלטון שם. עליו להסביר כיצד מנטרל אבו מאזן השפעה מכרעת של הנהגה הצבאית והמדינית של חמאס בקונסטלציה המשותפת, ומונע מאבו מאזן עצמו להסחף לעבר החמאס ודרכו במקום להפך.

השמאל עדיין ממשיך לטעון שאבו-מאזן הוא "הפרטנר הטוב ביותר לשלום", וכי הסדר עם אבו-מאזן בתפקיד "עלה תאנה" לקיצוניות הערבית הוא "סיכון מחושב" ולא הרפתקה חסרת אחריות. במקום להוכיח את אלה הוא שב ותוקף את הימין כדרכו, ומנסה לתמרן את אבו מאזן למרכז הזירה של המהלכים המדיניים, בניגוד לתחושות הציבור. המסקנה שלי היא שהשעור שצריך היה להלמד מהתגובות הציבוריות להתנהלות התוקפנית, המתנשאת והארוגנטית הישנה, לא הופנם.

אליטיזם ותחושת "אתה בחרתנו" חילונית, הם סם הרדמה חזק. חוגים שנוטלים סם זה במינונים גבוהים, מועדים לכשלים חמורים באבחון המציאות סביבם. וכאשר "תרדמת" זו נפגשת בהגדשת סאה בעיני הציבור מחמת התייצבות לעומתית במקום סולידריות בשעה שרוב הציבור תופס כחרום, משבר תדמית ומשבר אמון הם כנראה בלתי-נמנעים. הרשתות החברתיות הן ערוצי הביטוי השכיחים של רבים מאוד בציבור הישראלי, ועל כן הן גם הערוץ העיקרי בו באים לידי ביטוי מהיר וחריף היקף התגובות ועוצמתן. אינני מופתע מעצם התגובות, אף שכאן ושם הן בהחלט חריגות. מאידך-גיסא, הייתי מופתע בתקופה האחרונה לא פעם על שההבלגה הציבורית נמשכה הרבה יותר מהמצופה.

האירועים ערב המבצע הנוכחי, המבצע עצמו ומה שלמדנו בו וממנו, מצדיקים שהשמאל יעשה חשבון נפש לגבי דרכו ושיטותיו. הוא רשאי כמובן להשאר נאמן לדעותיו ועמדותיו, אבל בהכירו את עמדות הציבור כיום, הוא בוודאי מסוגל להעריך שעמדות אלה רחוקות מההסכמה הציבורית הרחבה הרבה יותר מבעבר. מובן שאם ישיג רוב דמוקרטי למימוש עמדות אלה, יפעל למימושן, אבל גדול יותר הסיכוי שלא ישיג. הוא אינו חייב לשתוק, אבל כדאי מאוד שלא ישרוף את קשריו הטובים עם שותפיו האסטרטגיים האמיתיים - הם אינם יושבים ברמאללה, הם יושבים בישראל ובירושלים.