שני אירועים גרמו לשקיעתה של תרבות יידיש האדירה שפרחה במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים: השואה שהשמידה פיזית מיליונים מדוברי השפה, ולהבדיל - מלחמת החורמה ביידיש של קנאי השפה העברית ביישוב בארץ-ישראל. את "המלאכה" סיימו ההגירה לארצות האמנציפציה במערב. בדיעבד מדובר בטרגדיה בממדים אדירים, שכּן בשפה היידית קמו גאוני ספרות כמו שלום עליכם, שלום אש, יצחק בשביס זינגר, אברהם סוצקובר, איציק מאנגר ורבים אחרים, ואליהם יש להוסיף את הסופרים הגדולים שיצרו בשתי השפות: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ, ביאליק, אליעזר שטיינמן, יעקב שטיינברג, א"צ גרינברג, ואפילו עגנון. דוברי היידיש היום בארץ ובגולה - נער יספרם, הגם שיש ניסיונות החייאה בבתי ספר תיכוניים אחדים ובתיאטרון היידי המציג סימולטנית תרגום לעברית.
מסתבר שדינהּ של לשון יידיש נחרץ הרבה קודם: סופרי תקופת ההשכלה נמנעו מיידיש, "הז'רגון", כמו ממגיפה, וסופרי תקופת התחייה, הגם שלא היו קיצוניים כמו קודמיהם - ראו ביידיש שפת ביניים שדינהּ להיכחד - כך סבר המאור הגדול של הציונות "הרוחנית" - אחד העם, וכך סבר - לפחות בראשית דרכו הספרותית - גם ח"נ ביאליק.
עניינו של הספר שלפנינו הוא הדיאלוג המרתק בין ביאליק, בחיר משוררי התחייה הלאומית, לבין לשון יידיש ותרבותה. מסתבר שבעקבות מורו הגדול - אחד העם - ביאליק התנגד נמרצות ליידיש בעשר השנים הראשונות של יצירתו הספרותית, וכתב רק בעברית. בשנת 1898 פנה אליו י"ח רבניצקי, גם הוא ממעריציו של אחד-העם, שיכתוב ביידיש עבור כתב עת שערך "דער יוד" ("היהודי"). הנימוק ל"דיגרסיה" הזאת - קירובן של שכבות רחבות בעם, הדובר רק יידיש, אל הציונות הרוחנית של אחד-העם. ביאליק, שכאמור, שלל את השימוש ב"ז'רגון" (עמ' 50), וגם כתב יצירות סאטיריות על עולם החסידות ששפתו יידיש ("תענית ציבור לעצירת צדיק" - פרודיה על רבי של חסידים שחיבר בגיל 17, או "הבעל תשובה" - אף היא סאטירה אנטי-חסידית), נענה לפנייה ופרסם שם את השיר האלגי "נאָך אײַן יאָרהונדערט" (עוד מאה אחת), הגם ששירו הראשון בשפה זו היה "אויף דער הויכן בארג" ("על ההר הרם"). מסתבר שביאליק כתב ביידיש רק 20 שירים בשנים 1898 - 1913 - בממוצע שיר אחד בשנה! מלבד עידודו של רבניצקי לכיוון הזה, קיבל ביאליק חיזוקים גם מגורמים אחרים: החסידות ששפתה - יידיש, שהייתה מוחרמת והושמה ללעג על-ידי סופרי ההשכלה (ארטר, פרל, יל"ג), החלה מקבלת אז ריהביליטציה אצל סופרי דור התחייה, וי"ל פרץ, בחיר סופרי ורשה, העניק לה מקום בכותל המזרח של יצירתו. "הסבא" ו"הנכד" - מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, שהיו נערצים על ביאליק - כתבו ביידיש. סופרי התחייה התפכחו מ"הֱיֵה אדם בצאתך" בעטיים של הפוגרומים ועלילות הדם במזרח ובמערב אירופה. ביאליק עצמו הגיע אותה עת למסקנה שיש תפקיד חשוב ליידיש ולשפות יהודיות אחרות, והוא - לשמר את השפה העברית כנתינתה, כדי שלא תתפוגג כמו שפות קדומות אחרות - הלטינית והיוונית העתיקה. היהודים דיברו יידיש ושמרו על העברית כשפת קודש שאין לשנותהּ. מסתבר לביאליק שהיחסים בין שתי השפות הם כמו בין גבירה לשפחה, בין פרח לפרפר, בין נעמי ורות (על עטיפת הספר מופיע תחריט של רות ונעמי מאת האמן יעקב שטיינהרט). העברית היא לשון האבות (לשון קדושה וחמורה), ואילו היידיש היא לשון האימהות ("מאמע לשון" הרכה והסלחנית).
מסתבר שביאליק, שפרסם, כאמור, שירים ביידיש, ואף מיצה אלמנטים חשובים משפה עממית זאת (כפי שיסתבר להלן), נאלץ להתמודד עם שלושה עמודי תווך של התרבות העברית החדשה, הלא הם מורו הנערץ אחד העם, אליעזר בן-יהודה ויוסף קלוזנר. אחד העם שלל לא רק את היידיש אלא גם כל רסיס של פולקלור. הגם שהעריך מאוד את שירתו של ביאליק, הוא החזיר לו שירים ששובצו בהם יידישיזמים, או שדרש מביאליק לתקנם. התפייסותו של ביאליק עם היידיש ועם החסידות התחזקה בפגישתו בברלין (1924-1921) עם מרטין בובר, גרשום שלום וש"י עגנון שהתלהבו מסיפורי החסידים. מאוחר יותר, כשכבר התיישב בביתו בתל אביב, קיבל ביאליק בכבוד גדול את שני סופרי היידיש שביקרו בארץ (1927) - פרץ הירשביין ושלום אש. באירוע זה הוא הצדיק את קיומן של שתי השפות זו לצד זו, כשברור שתפקידה של היידיש הוא זמני עד להתבססות העברית ביישוב החדש בארץ. מחווה זאת של ביאליק זכתה למקלחת צוננת מצד שני עורכי "כתובים" (ביטאון אגודת הסופרים של אז) - אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי - עימות שגרם בסופו של דבר להסרת החסות של האגודה מ"כתובים" וייסוד ביטאון חדש בשם "מאזנים" (1929).
הספר מונה את היבול המועט, אבל המשמעותי של היצירה היידית של ביאליק, בין השירים שכתב, מלבד "נאָך איֵין יארהונדערט": "דאָס לעצטע וואָרט" ( 1901, השיר "הנבואי" המקביל ל"דבר"), "אין שחיטה שטאָט" (1906, פואמה מקבילה ל"בעיר ההריגה" שנכתבה כידוע בשנת 1903), וכן "ים לידער" (שירי ים בהשראת שירי הים של ר' יהודה הלוי, ואשר נכתבו בהשפעתה של אירה יאן - היא עצמה לא הבינה את השפה; אגב, פרשת האהבה בין ביאליק לאירה יאן מסופרת בספר בעמ' 234-232, 236, 244-243), "אַ פרעהליכס" (1913 - גרסה יידית לשיר "למנצח על המחולות") ועוד. מועט אך משמעותי - שכן לשון יידיש העשירה את כתיבתו העברית של ביאליק, ובשירי יידיש הוא הכניס יסודות עבריים מובהקים כגון לשונם של נביאי ישראל הקדומים.
מסתבר שביאליק אימץ לעצמו סממנים עממיים משפת היידיש גם ביצירתו העברית: "אלוף בצלות ואלוף שום" וכן "אימי זיכרונה לברכה" נכתבו על-פי סיפורים חסידיים. שירים כמו-עממיים של ביאליק ספוגים בתרבות היידיש, כשהוא מעניק להם משמעויות נסתרות נוספות, הלא הם השירים "יש לי גן", "בין נהר פרת ונהר חידקל", "תרזה יפה", "מי יודע עיר לישטינא" (בעיקר בהשפעת מנדלי מוכר ספרים), "תאמר אהיה רב", "היא יושבה בחלון", "מקהלת נוגנים", "לא ביום ולא בלילה".
ביאליק תרגם (לא כל כך ברצון) את המחזה של ש' אנ-סקי "הדיבוק", יצירה רוויית פולקלור ומיסטיקה, שנואי נפשו של אחד העם. המחזה בנוסחו העברי הפך לקלסיקה, ולא רק בתרבות היהודית. ביאליק שאל מהיידיש פתגמים רבים והעניק להם משמעויות חדשות, וניסה לאמץ בעברית את צורות ההקטנה של חיבה הנהוגות בלשון יידיש במילים שחידש: "בצלצל", "זנבנב", "חוורוור".
הספר מתאר את התמורות שחלו בהשקפת עולמו של ביאליק - מבוז ליידיש - לאימוצה כשפה שנייה וכמקור לקליטת היגדים; מבוז לציונות המדינית של הרצל - לאהדה לתנועה (בעיקר אחרי מותו של הרצל, ובעקבות מוראות שתי המהפכות הרוסיות, ועלייתו ארצה). בצעירותו כתב את הפרודיה על הרצל "רבי זרח" (אחד העם אציל הנפש לא הסכים לפרסם אותה, למרות שהוא היה המתנגד העיקרי לצינות המדינית). בערוב ימיו כתב את הסיפור "איש הסיפון" (1931) ואת השיר "על שילשים" (1934), שבהם יש נימה פרו-ציונית. ביאליק היה בין המצדדים לייסוד קתדרה ללימוד היידיש באוניברסיטה העברית.
הספר מלא וגדוש במידע על ביאליק ועל כל פרט היסטורי או ספרותי שיכול להתקשר אליו. אנחנו לומדים שביאליק היה אסיר תודה לזאב ז'בוטינסקי (הגם שלא הסכים לנימה מיליטנטית של ציוניותו), שתרגם את שיריו לרוסית, וכך הפך אותו לפרסונה בינלאומית, ועיקר העיקרים - שיריו ברוסית הרשימו את מקסים גורקי שאפשר לו ולמספר סופרים נוספים לעזוב את ברית המועצות. הספר מספר שביאליק ידע על בוריין רק שתי שפות - עברית ויידיש, ומעולם לא סיגל לעצמו כהלכה את השפות רוסית וגרמנית. משום כך נמנע מלהיפגש עם פרויד והרצל דוברי הגרמנית כדי שלא יתגלה קלונו. אפילו כדי לכתוב ברוסית לאירה יאן - הוא נזקק לעזרה. אף על-פי כן, הוא תרגם לעברית את "וילהלם טל" של שילר ואת "דון קישוט" של סרוונטס ומערכה מ "יוליוס קיסר" מאת שקספיר. הגם שי"ל פרץ היה עבור ביאליק מורה דרך אל היידיש ואל החסידות, הוא לא סלח לו על התרגום המרושל שלו ל"בעיר ההריגה", ועל הפרודיה שלו על "על השחיטה", שכביכול היא חיקוי של לורד ביירון (עמ' 196).
מדוע חדל ביאליק לכתוב ביידיש בשנת 1918? על כך יש מספר תשובות: "הבונד", אגודה סוציאליסטית יהודית אנטי ציונית שנוסדה ב 1898 בווילנה, החליטה בוועידתה בצ'רנוביץ (1908) ששפת העם היהודי היא יידיש, וביאליק ראה בהחלטה זאת סכנה גדולה לעברית, אבל מה שהכריע את הכף הייתה המהפכה הרוסית שדיכאה את העברית, וראתה את היידיש כשפה הלגיטימית היחידה של העם היהודי.
הבאתי כאן צימוקים אחדים מתוך השפע הבלתי נדלה של הספר הזה, בו נחשף בפני הקורא מידע מפעים לב ומעורר התפעלות.
- זיוה שמיר, "המשורר, הגבירה והשפחה - ביאליק בין עברית ליידיש", ספרא והקיבוץ המאוחד, 2013, 359 עמ'
