נשיא המדינה היוצא עודנו משוכנע שצדק ב-1981 בהתנגדותו להפצצת הכור העירקי, בטוח שהיה צריך לתת לפלשתינים בהסכם אוסלו גם את השליטה ביהודה ושומרון, מצהיר שההינתקות לא הייתה שגיאה ועדיין מאמין במזרח תיכון חדש. הוא אמר את כל זה במפורש בראיון לידיעות אחרונות בשבוע שעבר.

מפאת כבודו של פרס – אדם שבאמת תרם למדינה את כל חייו – אני לא יודע איך להגיב על האמירות הללו, המצביעות על ניתוק מן המציאות. האם לחשוב שעדיין פרס מאמין בכל מאודו שצדק בכל מעשיו, ושמחיר הדמים של חלק מהחלטותיו נראה לו מוצדק? או שמא לחשוב שיש לנו כאן סוג חדש של שיטיון זיקנה – חיים במציאות וירטואלית מדומיינת ופנטזיונרית? בדבר אחד אני בטוח: טוב שהוא כבר לא נשיא המדינה.

באחד מימי הבליץ הגרמני על בריטניה, באוגוסט 1940, יצא וינסטון צ'רצ'יל – כפי שעשה פעמים רבות – לבקר באיזורים המופצצים. הוא נתקל בבעלי מסעדה, אשתו, הטבחים והמלצריות ממררים בבכי אחרי שהמסעדה, מקור פרנסתם, נהרסה לחלוטין. "הנה אחת מזכויות היתר של השלטון", כתב לימים. "מיד גמלה בי החלטה. בדרך שובי ברכבת הכתבתי מכתב לשר האוצר, ובו קבעתי את העיקרון שכל נזק מאש האויב חייב לחול על הממלכה ויש לשלם פיצויים מלאים מיד".

צ'רצ'יל לא התעלם כמובן מהצורך למצוא מקורות תקציביים, לחץ על משרד האוצר ונמצאה הדרך: תשלום פרמיה שיחול על כל אזרחי בריטניה. האוצר, העיר בהומור אופייני, התייחס לתוכנית ברגשות מעורבים. בימי ההפצצות הכבדות "סבור היה כי בה תהיה קבורתו". כאשר באו שלוש וחצי שנים של שקט, הפרמיות שולמו ולא היו תביעות – "התוכנית הייתה בעיניו מוצלחת ונבונה". כאשר חידשו הגרמנים את ההפצצות בשלהי המלחמה, "שוב נטתה המטוטלת לצד השני כביכול". בשורה התחתונה, שילמה ממשלת הוד מלכותו 833 מיליון ליש"ט – הון עתק; "אני שמח על כך מאוד".

בימים אלו, כאשר רשות המיסים שלנו מפצה את תושבי הדרום על נזקיהם ממש לפי אותה מתכונת, כדאי שנוקיר תודה לאדם הענק הזה, האיש מספר אחת של המאה ה-20 ומגדולי המנהיגים בכל תולדות האנושות. גם את זה יש לנו בזכותו.

היוזמה לשלוח לחיילים בעזה חבילות היא, כמו תמיד, מחממת לב. אבל יש בה משהו שמטריד אותי. ראיתי שבחלק מן המקרים מבקשים מהציבור לשלוח תחתונים, גופיות וגרביים. מה, צה"ל לא מספק את זה? במלחמת לבנון השנייה אכן היה מחסור בפריטים בסיסיים אלו – אולי הסימן המובהק ביותר לחוסר המוכנות בו נכנס צה"ל לאותה מלחמה. חשבתי שהמסקנות הופקו והלקחים נלמדו, ובצבא מערבי של המאה ה-21 אין מצב בו לחייל אחד תחסר גרב אחת. אם אין זה כך, מדובר בתופעה מטרידה במיוחד – ומן הסתם עוד נשמע עליה בדיונים הבאים על תקציב הביטחון.

כל מישהו שהיה משהו איפשהו ומתישהו ברצועת עזה, הפך בשבועות האחרונים לפרשן. היית מח"ט לפני חמש שנים? קצין הנדסה ראשי לפני שבע? אלוף פיקוד לפני עשר? מצוין, בוא תסביר לנו מה קורה היום.

יש בזה כשל לוגי מובנה. אם הידע של אותם קצינים במילואים נותר אקטואלי, אסור להם לדבר עליו. ואם הוא לא אקטואלי – אז על מה כן יש להם לדבר? נקח לדוגמה את הנושא החם ביותר: המנהרות. מי שהיה בתפקיד ברצועה לפני עשור, לא הכיר את התופעה, כי היא הייתה לכל ביותר בחיתוליה. ומי שהיה שם לפני שנתיים-שלוש – הידע שלו עלול לחשוף בפני החמאס אמצעי מודיעין ודרכי פעולה של צה"ל. במילים אחרות: או שאנחנו מקבלים מידע בלתי רלוונטי, או שהחמאס מקבל יחד איתנו מידע יותר מדי רלוונטי.

הבעיה הבסיסית היא בדחף-לאו-בר-כיבוש של שלושת הערוצים לשדר ולדבר ולברבר בלי הרף. אחרי למעלה משלושה שבועות של לחימה, בנק המטרות של השדרים ושל הפרשנים מתרוקן. מה שצריך עכשיו זה דיווח חדשותי מעודכן ופרשנויות שמתייחסות למצב הנוכחי, ותו לא. ואם אין לכם מספיק משני אלו כדי למלא 14-12-10-8 שעות שידור – סימן שאתם לא צריכים לשדר 14-12-10-8 שעות. גם לטובת העצבים של כולנו, ומעל לכל של תושבי הדרום, תנו לנו קצת אוויר.

חיפשתי השבוע (28.7.14) באתר משרד הביטחון את דבריו של משה יעלון באותו ערב. בעוד משרד ראש הממשלה העלה כמעט מיד את דבריו של בנימין נתניהו, משרד הביטחון כנראה סמך על כך שכולנו כתבנו מילה במילה את דבריו של השר. מילא. אלא שאגב כך עליתי על תופעה מוזרה/חצופה: המשרד הזה כמעט אינו מדבר עם התקשורת, או שהוא לא חושב שצריך להנגיש את הודעותיו.

הודעת הדובר האחרונה באתר המשרד היא אומנם מ-27.7.14, אבל עוסקת בתקנות של ייצוא ביטחוני. ההודעה שלפניה היא מ-12.9.13 (אירוע הוקרה למפקדי מלחמת יום הכיפורים), וזאת שלפניה – מ-4.8.13 (חילופי מנכ"לים במשרד). האחרונה שב-20 ההודעות המעודכנות ביותר של דובר המשרד היא – תחזיקו חזק – מ-5.1.12. כלומר: בשנתיים וחצי פרסם המשרד הממשלתי הגדול והחשוב ביותר בישראל 20 הודעות לתקשורת.

המצב גרוע בהרבה בעמוד נאומיו של שר הביטחון. האחרון שבהם הוא מ-2.9.09 – כן, מלפני חמש שנים. 20 הנאומים האחרונים מתחילים ב-1.9.08, לפני שש שנים. אין כאן אפילו נאום אחד של יעלון. בהודעות שמפרסם יועץ התקשורת של שר הביטחון, המעודכנת ביותר היא מ-3.12.09. ואילו דף הציטוטים מן התקשורת בנוגע לשר כולל בדיוק שני פריטים, שניהם מתחילת 2008. אם זה לא זלזול תהומי בציבור – אני לא יודע מה כן.

בשבת נקרא את הפטרת "חזון", דבריו של ישעיהו הנביא על המציאות בירושלים שלפני חורבן בית ראשון. הנושא המרכזי בפרק אינו עבודת אלילים או שמירת שבת, אלא עיוות המשפט: "שרַיִך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום ואלמנה לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". משפט מוטה, משפט בו לחלשים אין בכלל סיכוי להישמע, משפט המבוסס על שוחד – זה מה שהורס חברה עד ליסוד, זה מה שמביא לגלות וחורבן. וכנגד זה – הגאולה: "ואשיבה שופטַיִך כבראשונה ויועצַיִך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לָך: עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". לקח חשוב מאין כמותו שעלינו ללמוד מן העבר ליישום בהווה ולשמירה מכל משמר בעתיד.