האם פנייה של עיתונאי לקבלת תגובה עלולה להיחשב ללשון הרע? לפי שופטת בית משפט השלום באשקלון,
סבין כהן, התשובה חיובית - אך פסק הדין שלה יוצר בעיות מסוג אחר.
תא"ל (מיל.) אריה קרן, שהיה מח"ט שריון במלחמת יום הכיפורים, הגיש תביעת לשון הרע בסך 100,000 שקל נגד כתב ועורכת של מקומון באשקלון. קרן היה פעיל בבחירות המקומיות בעיר בשנת 2008, וצורף לפורום ביטחוני של סיעתו. הכתב ליאור נפש שלח בדוא"ל שאלה לדובר המפלגה: האם לאור העובדה שוועדת אגרנט קבעה, כי קרן הפקיר חיילים במלחמת יום הכיפורים ונאסר עליו לפקד על חיילים - ראוי שהוא יהיה חבר בפורום?
כהן קבעה (11.8.14), כי השאילתה הייתה לשון הרע. ועדת אגרנט כלל לא עסקה בקרב בעיר סואץ (זירת האירוע הנטען), ולא הוכחה הטענה לפיה קרן הפקיר את חייליו. מאחר שהשאילתה נשלחה לדובר המפלגה והוא העביר אותה לעובד נוסף, מדובר ב"פרסום" כהגדרתו בחוק לשון הרע. לדבריה, הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבעים, שכן היה עליהם לבדוק את העובדות לפני ששלחו שאלה נחרצת שכזו.
כאן מתחילה ההתלבטות של הקורא. מצד אחד, ברור שמדובר בלשון הרע. כאשר מאשימים לשווא קצין בכיר במילואים בהפקרת חיילים, ועוד עושים זאת לעיניהם של מי שעובדים לצידו - זוהי פגיעה קשה מאוד בשמו הטוב. מצד שני, זוהי בדיוק מטרתה של בקשת תגובה: לברר את העובדות; והיא נשלחה לאדם המתאים ביותר: הדובר (גם כהן לא מוצאת פגם בכך שהפנייה לא הייתה אל קרן במישרין). חשוב להדגיש, כי בסופו של דבר לא פורסמה האשמה זו, כך שהבירור נעשה בנפש חפצה ותוך נכונות לקבל הכחשה של הטענה.
מה שעלול להתרחש כעת הוא "אפקט מצנן": עיתונאים יחששו להעלות טענות ואף האשמות בפנייתם לקבלת תגובה, שמא יתברר שאין בהן אמת ואז הם ייחשפו לתביעות. לא תמיד יודע העיתונאי את כל העובדות בטרם הוא מבקש תגובה. לפעמים יש לחץ של זמן, לפעמים לא כל המידע בפניו. בקשת התגובה היא כלי עבודה חשוב מאוד, ולא "כיסוי תחת" למקרה של תביעה. דווקא במקרה הנוכחי, היא מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר ומנעה פרסום פוגעני.
אם עיתונאים יחששו לבקש תגובה, התוצאה המיידית תהיה פגיעה בפרסומים שיש לציבור עניין בהם. שהרי בלי בקשת תגובה, אין להם הגנת תום לב; וכעת, גם עם בקשת תגובה - הם עלולים להיתבע ואף להפסיד. אז נכון שתמיד עדיף לבקש תגובה כאשר כל העובדות ברורות ומוצקות, ומוטב לנסח את הפנייה בלשון שאינה פוגענית. אך לא תמיד זה אפשרי.
כהן עסקה בשלב זה רק בשאלת החבות. את גובה הפיצוי היא תקבע בהמשך הדיון, ואולי כאן תביא לידי ביטוי את הנקודות עליהן עמדנו: העובדה שהפנייה נעשתה לאדם אחד בלבד שתפקידו הוא לקבל פניות כאלו, העובדה שהפנייה הייתה לצורך קבלת התייחסות לגופו של עניין, והעובדה שבסופו של דבר היא מנעה את הפרסום שהיה יכול להיות פוגעני פי כמה.
במישור העקרוני חשוב לזכור, כי מדובר רק בפסק דין של בית משפט שלום, שאינו מחייב אפילו בתי משפט שלום אחרים. ושמא יש מקום שהתיק יגיע גם לבית המשפט המחוזי, שיתן את דעתו על האינטרסים הנוגדים ויאזן ביניהם: זכותו של אדם לשם טוב גם בתפוצה מינימלית, וחובתה של העיתונות לעשות את עבודתה.
