המשפט "אופק מדיני" נשמע רבות בעת האחרונה, גם מפי ראש הממשלה, נתניהו וגורמים בקואליציה ובעיקר מגורמי האופוזיציה, אך זה לא התפתח מלבד השערות, וודאי לא בכיוונים ותוכניות.
למען הגילוי הנאות, עד לפני 3 שנים האמנתי מאוד בדו-קיום עם שכנינו הפלשתינים ובהכרזה של ביבי נתניהו על שתי מדינות לשני עמים.
סברתי לתומי ולא מקדושת ארץ ישראל השלמה, שכדי לחיות בדו-קיום לשלום עם אופק רחב, טוב יותר יהיה שתקום מדינה פלשתינית לצדינו כשהיא מפורזת על בסיס קווי 67 עם תיקוני גבול שיכילו את גושי ההתיישבות הגדולים, ובבקעה תהיה נוכחות צבאית למספר שנים. האמנתי שאפשר לחיות עם זה ובלבד שישכון שלום של אמת בינינו לבינם וסיום כל התביעות - ובא לציון גואל.
אך אט אט במשך 3 השנים האחרונות התחלתי להאמין בסכנות האורבות לנו מהמצאות מדינה פליסטינית לצדינו, העלולה להביא לפגיעה בביטחוננו עוד יותר מהחמאס בדרום.
לעומת זאת, מבצע "צוק איתן", ובעיקר המעורבות המצרית הדינמית בביסוס הפסקת האש בין ישראל לבין חמאס, מזינים רעיונות ויוזמות מצד גורמים פוליטיים בישראל לקידום מהיר של התהליך המדיני מול הרשות הפלשתינית. הקולות הבולטים בהקשר זה הם גם מתוך הקואליציה ומתוך הממשלה.
מה תוכניתו של אבו מאזן?
אין ספק שיוקרתו של אבו מאזו עלתה רבות ממלחמת 50 הימים, בעוד רבים קודם לכן ראו בו כבעיה, כיום הוא נחשב לחלק כחלק מהפתרון בהעדר אחר.
אבו מאזן, באישור הליגה הערבית ועוד מדינות תומכות מתכוון להניח על שולחן מועצת הביטחון של האו"מ, החלטה על תנאי לחידוש המשא-ומתן עם מדינת ישראל. מוגבלת בזמן כאשר ההחלטה זו תתבסס גם על הבטחות שנתן לו שר החוץ קרי שנידחו על-ידי ישראל, הקוראות לקיום משא-ומתן של תשעה חודשים בלבד, שבסופו של דבר יוביל לנסיגה ישראלית מהגדה המערבית ופינוי ישובים תוך 3-5 שנים, ולשחרור אסירים. ממשלת ישראל תידרש להציג מפה שמבוססת על קווי 67 עם חילופי שטחים, כאשר ברור מעל כל ספק ששלושת תנאיו היסודיים הם: נסיגה לקווי 67, ירושלים המזרחית תהווה בירת פלשתין וקיום זכות השיבה, עליהם הוא לא מוכן לוותר.
הוא אשר אמרתי וכתבתי בעבר "הם לא רוצים ויכולים, אבל גם אנו לא רוצים ויכולים". למשל, נראה את הממשלה שתפנה כ-100 ישובים בגדה המערבית או, שתחלק את ירושלים.(להכניס במסגרת)
תוכניתו של אבו מאזן, לאחר קבלת תשובה חיובית והסכמה של מדינת ישראל לקיים משא-ומתן למשך זמן מוגבל וקצוב בין ישראל והרשות הפלשתינית בהובלת ארצות-הברית, ובתחילתו תציג ישראל את גבולות הקבע על-פי גרסתה. היעד: קביעת גבולות המדינה הפלשתינית. במידה שהמשא-ומתן ייכשל, או שלא יתקיים כלל, משום שארצות הברית או ישראל ידחו את המתווה המוצע, הרשות, באמצעות הליגה הערבית, תפנה למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה שזו תורה על פינוי
ישראל לכל המוסדות והארגונים הבינלאומיים, תחתום על אמנת רומא שמכוחה פועל בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, שם תגיש תביעה נגד ישראל והיה וישראל תדחה את המתווה המוצע הרשות, באמצעות הליגה הערבית, תפנה למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה שזו תורה על פינוי ישראל מאדמות פלשתין תוך 3 עד 5 שנים מאדמות פלשתין הכבושות. במידה וישראל תסרב לתוכנית אזי, תחתום הרשות על אמנת רומא שמכוחה פועל בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, שם תגיש תביעה נגד ישראל ומנהיגיה.
יש להניח שעבאס כבר הציג את תוכניתו לשרי החוץ של הליגה הערבית וממתין לתוצאות. קשה כיום להניח שתוכניתו לא תתקבל.
הסכנות המדיניות והביטחוניות למדינת ישראל
ראשית, נשאלת השאלה החשובה, האם המשא-ומתן בקהיר,יניבו לישראל את התוצאות המקווות, או שמא, החמאס יחדש את האשאם ידרש למסור את נישקו למען הפירוז? ואזי הכל יתחיל מחדש.
לא ברור אם הרשות תקבל את האחריות על השליטה במעברים והשלטון בעזה. האם תשתלט על כך והאם החיכוכים עם החמאס לא יניבו תוצאות כמו ב-2006 ואז הכל יקרוס, נחכה ונראה.
התקדמות של הפלשתינים באופן עצמאי בתוכניתו של עבאס עלולה לשאת השלכות מסוכנות נוספות, כמו ערב הפנייה של עבאס בנובמבר 2012 לעצרת האו"ם. אמנם, קלושים ביותר הסיכויים לכך שארצות-הברית לא תטיל וטו על החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, אשר תורה על פינוי ישראל מהגדה המערבית ללא הסכם, ואולם בניתוח תיאורטי אין לשלול גם תרחיש כזה, שבו, בנסיבות מסוימות, הרשות מצליחה, על-פי תוכניתה, ליצור במועצת הביטחון חזית מדינית-דיפלומטית נגד ישראל, וחזית משפטית נגדה – בטריבונלים בינלאומיים. זה יקשה מאוד על ישראל.
ההתקדמות החד-צדדית הפלשתינית בהיעדר מסגרת הסכמית, עלולה להביא לביטולו של הסכם הביניים ("אוסלו ב'") שנחתם בשנת 1995, וממשיך לחול עד היום; היא עלולה לאפשר הקמת צבא פלשתיני מדינתי; לאפשר הכרזה חד-צדדית על ירושלים המזרחית כבירת המדינה הפלשתינית; וממילא, לשנות לחלוטין את מעמד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, לרבות גושי ההתנחלות הגדולים, אשר בהסכם היו נכללים בגבולות ישראל כנגד חילופי שטחים. ומנגד, יהיו ללא ספק צעדי תגובה ישראלים חד-צדדיים. אשר יחמירו את המצב ועלולים להבהיר את האזור.
האפשריות הבסיסיות העומדות לפנינו:
א. אפשרות א' - להמשיך במצב של היום, לא לזוז ולהישאר בסטטוס קוו, עד שיתרחש דבר מה מכריע כמו לחץ בין לאומי ממוקד, או הסכם קפוא, סבב מלחמה נוסף בדרום ופרוץ אינטיפדה שלישית.
ב. אפשרות ב' - לקיים הפרדות חד-צדדית לפי תנאי הביטחון שלנו, בתמיכת ארה"ב ובתאום עם הרשות.
ג. אפשרות ג' - ליזום תהליך מדיני, הקמת מערכת אזורית עם מצרים, ירדן, ארה"ב ובתאום עם הליגה הערבית והאיחוד האירופי שבה ידונו תנאי ההסדרה וההסכם בשינוי שישראל מובילה.
לסיכום עד כאן.
החמאס, יש להניח שיפעל להשאיר את הפסקת האש בעמימות נמוכה, ולהכין את המשך הלחימה. בעוד שחתרנותו לפעול בשטחי הגדה תגדל ויכין תשתית לחימה חדשה גם מאזור זה.
במידה שהיוזמה הפלשתינית, שמוביל עבאס, תצבור תאוצה, תעמוד ישראל בחודשים הקרובים כשבידיה נתוני פתיחה לא פשוטים למהלכים מדיניים, הן מול הפלשתינים והן מול הקהילה הבינלאומית. נראה, כי יוזמה ישראלית שתשכיל לבטא חתירה לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי מתוך ראייה אחראית, ארוכת טווח ומפוכחת של האינטרסים הלאומיים החיוניים וזאת על-ידי ביצוע הפעולות הבאות:
א. להכין מתווה עתידי של הסכם שלום ולקיים דיון מוקדם ורציני בקבינט הביטחוני, בממשלה ובכנסת, דבר שלדעתי לא נעשה עד כה.
ב. לפרסם בציבור משאל עם עם שאלה אחת בלבד, האם אתה בעד מדינה פלשתינית, כן או לא?
ג. על-פי תוצאות המשאל עם, להציע תוכנית עם הצעת הסכם לרשות הפלשתינית בין אם זה עם הקמת מדינה פלשתינית, ובין אם לא. ועל ההצעה הזו לקיים משא-ומתן.
