הצופן הטמון בקולות השופר

אחת מחובות היום בראש השנה הינה לשמוע קול שופר, דוד המלך בספר תהילים, קובע: "אשרי העם יודעי תרועה (תהילים פט, טז).

הזוהר בדרשתו על פסוק זה קובע שעניין השופר מקפל בתוכו סוד 'רזא דתרועה', זוהר כרך ג (במדבר) פרשת פנחס דף (לא עמוד ב) סוד הטמון בקול תרועת השופר. ועל כך ראוי לשאול אילו סודות טומנים בחובם קולות השופר? מה תפקידו של השופר? מדוע זקוקים אנו לו? ובכלל מה עלינו לחשוב בשעה שאנו שומעים את קול השופר? כיצד קולות אלו יש ביכולתם להשפיע עלינו?

בכדי להשיב על שאלה זו נשוב לדברי הנביא השגורים בפינו "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו (עמוס ג, ו) תפקידו של השופר הוא להעיר, השופר תפקידו לשמש סוג של לחצן חרום רוחני אשר אמור להפעיל את המוסר הפנימי שחדותו נשחקת במהלך השנה, כך מבאר הרמב"ם את עניין השופר:

אף על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה,... (רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ד)

אך מעבר לקריאות אזהרה, סירנת השופר מבקשות לנער את האדם מהמציאות בה הוא חי, מהשגרה המקשה על האדם לבחון את מעשיו. יש הרואים בשופר אמצעי תפילה, כאשר הקולות הבוקעים הימנו מטרתם להגיע, לנגוע, להתחנן, לבקש, להעיר ולהזכיר, אלא ששוב עלינו לנסות ולהבין מה השופר מבקש לרמוז? ומה פשרם של הקולות? הסברים הרבה ניתן למצוא לקולות, ולתכליתן אך לעניות דעתי קולות השופר מבטאים מספר רבדים אינדיבידואליים וכלליים. ובמה דברים אמורים?

הרובד הראשון העולה מקול השופר, מבקש להעמיד את האדם ביחסיו עם האל. כאשר תקיעה הינה קול פשוט, שברים הינה קול מקוטע בין שלוש קולות, והתרועה הינה יבבה בת תשעה קולות קצרים. אלו מבקשים להעביר בצורה הכי פשוטה את מצבו של האדם ביחס לאל.

התקיעה מדמה את האדם קודם החטא תקיעה רצופה חלקה ללא שבירה המפסיקה את הרצף. השברים הינם שלוש קולות ארוכות יותר מדמות את המצב של האדם בפעמים הראשונות שהוא חוטא, פעמים אלו מאופיינות בהססנות, ביראה מהחטא, במוסר הפנימי, לכן הקולות הם ארוכים יותר מהטעם שלא קל לו לאדם לחטוא. התרועה הינה המצב בו החטא הופך לאדם להיתר. במצב דברים כזה יכולתו של האדם לשוב אל חטאו היא יותר פשוטה יותר קלה, החטא הפך לחלק משגרת חייו (בבלי יומא, דף פו)

אם כך, מדוע לאחר התרועה מגיעה אותה תקיעה? אולי כדי ללמד שביכולתו של האדם לתקן, לשוב בתשובה. כוחה של התשובה הוא התיקון. באמצעות התשובה סוגר האדם מעגל ושב אל אותה נקודת ההתחלה אל המקום בו עמד האדם לפני החטא.

הרובד השני מבקש לשרטט לאדם את הנהגת העולם ודרכו של עולם. ברובד זה מבקש השופר לרמוז על גלגל החיים. התקיעה מסמלת את תקופת השקט והביטחון של האדם, תקופה במהלכה דבר אינו מצליח להעיב על האדם, פרנסתו מצויה ברווח, בריאותו טובה, כליו נאים, אישה אשת חיל וילדיו כ'שתילי זיתים'. אלא שמצב אידיאלי זה אינו יכול להיות ניצחי, ואותו איזון פנימי וחיצוני של האדם כהרף עין יכול להתחלף לקולות שבר שפוקדות את האדם מעת לעת, עדיין לרשותו מרווחי זמן ארוכים, אבל שלווה זו מופרת בשלבים מסוימים. התרועה נמשלת לאותה תקופה בה האדם מרגיש כאילו הכל סוגר עליו הבעיות מתחילות להופיע בצרורות. אך האדם צריך לזכור תמיד שיהא אשר יהא הקושי עוצמתו וכאבו, מיד אחרי התרועה מגיעה התקיעה אותה תקופה של שקט.

ברובד השלישי, השופר מבקש להזכירנו את הממד החברתי, הקהילתי. וזאת אם נדע לזהות בקולות השופר כמבטאים שלושה סוגים של אוכלוסין בעם ישראל, התקיעה מסמלת את הצדיקים אלו שאורחותיהם ישרים כתקיעה רצופה, יש את הבינוניים אלו מיוצגים בקול השברים, ויש את הרשעים אשר מיוצגים בקול התרועה. כאן עלינו לזכור שהבינוניים והרשעים מוקפים בתקיעה פניה ותקיעה לאחריה ולו כדי ללמד על תחושת האחריות הציבורית של הצדיקים גם כלפי הבינוניים והרשעים, הצדיקים בחברה אינם יכולים לפטור עצמם בהתבדלות ובהתרחקות אלא עליהם להקיף ולחבק את הכל גם את אלו בחברה שאינן לטעמי שאורחות חייהם אינם כשלי, ואם ניקח זאת צעד אחד קדימה אז נלמד לקבל את אלו שדעותיהם שונות משלי, את אלו שמשמיעים קול אחר גם אותם אני צריך לחבק.

בעולם בו אנו עסוקים בלהשמיע, בלומר בלהתבטא, מגיע השופר ותובע מאתנו להקשיב, להקשיב לקול השופר, להאזין לעצמנו. לבחון את עצמנו ביחס לשני אתגרי החיים האחד מתחיל באדם עצמו, בשאיפה לשלמות דתית, והשני בהתבוננות של האדם ביחס אל הייסורים הסובבים אותו. אולי עתה נוכל להבין יותר את חז"ל שקבעו "אי-אפשר לעולם בלי תקיעת שופר" (בבלי ראש השנה ט, ב).