|   15:07:40
דלג
  |   תגובות
  |    |  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל

תורה ומשפט

עיוור בדין

אין לראות בגישתו של המשפט העברי משום אפליה פסולה של העיוור רק בגלל מוגבלותו, שכן יסודה בשונות רלוונטית בין העיוור למיטיב לראות הנוגעת למלאכת השיפוט
21/11/2014  |     |   מאמרים   |   תגובות
"ותכהין עיניו מראות" [ציור: גוברט פלינק]

   רשימות קודמות
  תוספת כתובה בימינו

כשרות העיוור להעיד

התורה מצווה על מי שיודע עדות לחברו שיעיד בבית הדין, ואוסרת עליו להתחמק מלמסור את עדותו, שנאמר: "והוא עד או ראה או ידע, אם לו יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה', א'). מן העובדה שהתורה מדברת הן על ידיעה הן על ראייה ("ראה או ידע"), עולה שהאדם יכול להעיד על דברים שנודעו לו אף על-פי שלא ראה אותם, כגון אם שמע את בעל הדין מודה בהם, כפי שנתפרש בתלמוד1 הלשון "או ידע".

ניתן היה להסיק מכאן לכאורה שמותר לעיוור להעיד על דברים ששמע עליהם מפי בעל הדין2, אלא שהתוספתא3 לומדת מן הביטוי "או ראה" שהעיוור פסול לעדות. וזה לשונה: " 'או ראה' - להוציא את הסומא; 'או ידע' - להוציא את השוטה".

הרמב"ם פוסק בעקבות דברי התוספתא4: "הסומים, אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים, הרי אלו פסולין מן התורה. שנאמר: 'והוא עד או ראה'. מי שהוא ראוי לראות, הוא שמעיד. והסומא באחת מעיניו כשר להעיד"5.

לדעת אחד מן הגאונים6, יש ללמוד מן הלשון "או ראה" שאסור לסמוך גם על עדותו של אדם פיקח הנסמכת על חוש השמיעה ולא על חוש הראייה7. הגאון דן בעניין אדם שעבר ברחוב חשוך והוציא מפיו דברי כפירה, ושמעו אותו אנשים שהיו בביתם והם טוענים שהם מזהים אותו לפי קולו. הגאון פוסק שאסור להרשיע את האדם על סמך קולו. וזה לשונו:

"כנראה לי לפי עניות דעתי שאין לוי זה (הנאשם) חייב כלום בעדות אותם עדים שהכירוהו מחמת קולו, דבעינן [=שצריכים אנו] עדות ברורה אלא בראייה והכרה. כדכתיב: 'והוא עד או ראה או ידע' וגו'. וקול אינו לא בכלל ראייה ולא בכלל ידיעה".

רבי מאיר הלוי אבולעפיה 8 (ספרד, המאות הי"ב-הי"ג) הולך בדרכו של הגאון, אלא שאינו מבסס אותה על הפסוק אלא על היקש לדין העיוור, הפסול מלהעיד.

לעומת זאת, רבים מן האחרונים9 סבורים שההלכה שהעיוור אינו יכול להעיד אינה על-פי ההיגיון אלא "גזירת הכתוב" היא, ולכן אין להסיק ממנה שאסור לקבל עדות אחרת שאינה נסמכת על הראייה. כראיה לדבריהם הם מצביעים על הקשרים אחרים, שאינם עדות, שחז"ל מדגישים בהם שניתן לסמוך על יכולת הזיהוי של העיוור בעזרת השמיעה. כך למשל, נאמר בתלמוד10 שמותר לעיוור לקיים יחסי אישות עם אשתו על סמך העובדה שהוא מזהה אותה לפי קולה, ואינו חושש שמא יטעה ויקיים יחסי אישות עם אישה אחרת11.

וכן היא גם דעת הר"י מיגאש12 (ספרד, המאות הי"א-הי"ב), רבו של הרב מימון, אביו של הרמב"ם. וזה לשונו: "שאלה: אם תיגמר העדות על שמיעת הקול מבלתי ראיית האיש, כמו מי שהיה יושב במקום אחד ושמע את חבירו מקלל או מנדה, אי-יעיד על חבירו בעדות?

"תשובה: אם הכיר האדם את דברי חברו, יכול הוא להעיד עליו במה שאמרו שישמע ממנו, ואף על-פי שאינו רואהו. והנה מצאנו רז"ל דנין בטביעות קלא [=זיהוי על-פי הקול]. כמו שאמרו: 'דאי לא תימא הכי, סומא האיך מותר באשתו? ובני אדם האיך מותרים בנשותיהן בלילה? אלא בטביעות קלא. הכא נמי בטביעות קלא'".

יכול לשפוט?
הדיין נורה בעיניו [צילום: AP]

בשאלת כשרותו של עיוור לדון מצאנו במקורות התנאיים דעות אחדות13. במקום אחד, המשנה קושרת בין כללי הכשרות לעדות לבין כללי הכשרות לדון, וקובעת ש"כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון"14. האמורא רבי יוחנן אומר15 שהסיפא של כלל זה, "יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון", מדברת בסומא באחת מעיניו, שאף על-פי שהוא כשר להעיד16, אינו כשר לדון.

מקור תנאי אחר פוסל אף הוא את העיוור מלדון. מן האמור בתורה, "ועל פיהם [של הכהנים] יהיה כל ריב וכל נגע" (דברים כ"א, ה'), מסיק התנא רבי מאיר שדין אחד יש לשאלות הנוגעות לצרעת העור ("נגע") ולהכרעות שיפוטיות ("ריב"). וכשם שהכהן המאבחן את הנגע חייב לראות אותו כדי להכשיר אותו או לטמא אותו, כן גם השופט אינו כשר לדון אם הוא סומא. וזה לשון התלמוד17:

"תניא, היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר 'על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע'? וכי מה ענין ריבים אצל נגעים?! אלא מקיש ריבים לנגעים. מה נגעים ביום, דכתיב: 'וביום הראות בו' - אף ריבים ביום. ומה נגעים שלא בסומין, דכתיב: 'לכל מראה עיני הכהן' - אף ריבים שלא בסומין".

לעומת המקורות האלה, נאמר במשנה: "דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה"18, והתלמוד19 מסיק שמראה העיניים אינו הכרחי לצורך פסיקת הדין (שהרי בלילה קשה לראות), וממילא הסומא כשר לדון, כמו שעולה מן התלמוד: "ההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן, דהוה דאין דינא, ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי [=הסומא שהיה בשכונתו של רבי יוחנן, שהיה דן דין, ולא אמר לו רבי יוחנן ולא כלום; משמע שהיה סבור שהדבר מותר]". ממעשה זה מסיק התלמוד שרבי יוחנן סבור שדעת מי שמכשירים את העיוור לדון נתקבלה להלכה.

אולם ספק אם ניתן להסיק ממקור זה שהעיוור כשר לדון. אומנם יש מן הפוסקים20 הסבורים שכוונת רבי יוחנן להכשיר את הסומא לדון21, אך רוב הפוסקים22 סבורים שכוונתו להכשיר רק את מי שהוא סומא באחת מעיניו, אבל מי שהוא עיוור בשתי עיניו, פסול מלדון23. השולחן ערוך מכריע כשיטתם. וזה לשונו24: "סומא באחת מעיניו כשר, אבל הסומא בשתי עיניו פסול".

נושאי כליו של השולחן ערוך חלוקים בשאלת הטעם להלכה זו, הפוסלת את מי שהוא עיוור בשתי עיניו מלדון. לדעת רבי יהושע פלק כ"ץ (פולין, המאה הט"ז) בעל "ספר מאירת עיניים"25, שופט עיוור אינו יכול לדון, משום שהוא דומה למי שדן בלילה, שכתחילה אסור לו לעשות כן, מפני שבלילה אין האור מספיק. לכן הוא פוסק, שכשם שאין מבטלים את דינו של בית דין שעבר ודן בלילה, כך אין מבטלים את דינו של עיוור שדן. אולם פוסקים אחרים26 חולקים עליו, מפני שהם סבורים שפסלותו של העיוור מלדון דין מבוססת על השוואה לדיני נגעים. וכשם שאין משמעות לקביעת הכהן אם נעשתה בלא שראה את הממצאים, כך אין תוקף לפסק דינו של עיוור.

נפקות מעניינת בין טעמו של בעל "ספר מאירת עיניים" לבין טעמם של החולקים עליו מצאנו במקרה שהובא לפני רבי יחזקאל קצנלנבוגן (ליטא-גרמניה, המאה הי"ח), בעל "שו"ת כנסת יחזקאל", כשאחד מן הדיינים התעוור במהלך הדיון המשפטי אחר שמיעת הראיות ולפני הכרעת הדין27:

"שני בעלי דין שעמדו למשפט בפני שלושה תלמידי חכמים, והאריכו בטענות וגביית העדות, וקודם יצא לאור המשפט וגמר דין, התעוור אחד מן הדיינים בשתי עיניו, על-ידי שיָרָה המורה בקנה השריפה [=ברובה], ונשרפו עיניו. ועתה חד מנהון מעכב מלעמוד למשפט בפני דיין אשר סגיא נהוריה"28.

בעל "כנסת יחזקאל" פוסק29 שאסור לפסול את הדיין שהתעוור ושהוא יכול לפסוק את הדין יחד עם שני הדיינים האחרים. את הכרעתו הוא מנמק בכמה טעמים, ובהם טעמו של בעל "ספר מאירת עיניים".

ראשית, הוא קובע שיש לפסוק כשיטת הרי"ף, הפוסל את העיוור מלשפוט רק בשלב הראיות. מכאן שאם התעוור אחרי ששמע את הראיות, אין מניעה שיפסוק את הדין30. שנית, לדעת הסמ"ע, פסלות העיוור מלדון היא רק לכתחילה, אבל לא בדיעבד, "ונידון דידן כמעט נקרא דיעבד", כי רוב המשפט כבר התנהל, ואין זה סביר לפסול את הדיין ולהתחיל את הדיון מן ההתחלה.

בעל "כנסת יחזקאל" מטעים את דבריו באומרו שראוי לפסוק כן גם כדי "שלא לבייש התלמיד חכם אשר עיוורו עיניו". דומה שלדעתם של החולקים על הסמ"ע, התולים את פסלות הסומא מלדון בגזירת הכתוב, הדיין פסול מלדון אף אם התעוור רק בשלב הכרעת הדין.

המשפט הישראלי
אלת הצדק מכוסת העיניים

מקרה דומה למקרה שדן בו בעל "כנסת יחזקאל" בא לפני בית המשפט המחוזי, שהתבקש להעביר בוררת מתפקידה לאור "מחלה פתאומית, עיוורונה המוחלט ועובדת הפסקת פעילותה כעורכת-דין פעילה"31. הבוררת התעוורה בשלביו הסופיים של דיון ממושך, לאחר שכבר בחנה תשריטים רבים ושמעה את רוב העדויות. וכמו בעל "כנסת יחזקאל", כן גם בית המשפט המחוזי, סירב להעביר את הבוררת מתפקידה. והוא מנמק את החלטתו בדומה לבעל "כנסת יחזקאל".

בית המשפט פותח בצורך להגן על כבודה של הבוררת, וקובע שלא בנקל ייעתר לבקשה להעביר בורר מתפקידו. עוד הוא מוסיף שהבוררת כבר עברה על התשריטים הנחוצים להכרעת הדין ושמעה את רוב העדים, כך שלעובדה שאינה רואה לא תהיה השפעה ניכרת על יכולתה לפסוק את הדין.

בית המשפט המחוזי דן גם באמרת אגב בשאלה העקרונית, האם עיוור יכול להיות שופט, והוא נוקט בעניין זה גישה שונה מגישתם של רוב פוסקי ההלכה. לדעת בית המשפט, בדרך כלל מראה עיניו של השופט אינו כלי מרכזי לבחינת העובדות הנתונות במחלוקת במשפטים, ולכן אין לפסול עיוור מכס השיפוט. אומנם השופט היושב על מדין נעזר במראה עיניו כדי להתרשם אם העד המעיד בפניו מהימן אם לאו, אולם בחינת דברי העד לגופם משמעותית הרבה יותר בקביעת אמינותו.

בית המשפט המחוזי מפנה גם לכמה מקרים בהיסטוריה השיפוטית האמריקנית, שבהם שופטים שאיבדו את מאור עיניהם במהלך כהונתם המשיכו בתפקידם. עוד הוא מפנה לכתבה שהתפרסמה על השופט ריצ'רד ק' קייסי, שנתמנה בשנת 1997, כשכבר היה עיוור32:

"קייסי מונה לשופט פדראלי על-ידי הנשיא קלינטון. המינוי העלה את השאלה כיצד יוכל קייסי להעריך את אמינותו של עד, אם אינו יכול לראות את העד בעיניים? קייסי ענה בשאלה: האם דעתם של שופטים פיקחים אינם עשויה להיות מוסחת על-ידי פנים יפות, שיער יפה או בגדים יפים? אם כך הוא הדבר, האם אותם שופטים זקוקים לעצום את עיניהם? קייסי הסביר שאמינות העד נקבעת על-ידי פרטים רבים הקשורים יחדיו במכלול אחיד והגיוני. הדבר העושה את ההבדל הוא העובדה שאין חורים בסיפורו של העד"33.

טיעוניו של השופט האמריקני קייסי, כמו גם של בית המשפט המחוזי, אינם טיעונים חדשים. היוונים הקדמונים סברו שהשופט האידיאלי הוא העיוור. אלת הצדק היוונית, הטיטאנית תמיס (Themis), מתוארת בפסלים ובציורים כמחזיקה מאזניים ועיניה קשורות. כיסוי העיניים מבטא את הרעיון שהשופט יכול להיות אוביקטיבי רק אם הוא עושה עצמו עיוור למצג שהצדדים מציגים לפניו, ואינו מושפע מדברים שאינם שייכים להכרעת הדין, כגון: צבע עורם של הצדדים, מצבם הכלכלי ומעמדם של התובעים והנתבעים. עיקר עבודתו של השופט היא לשמוע את הצדדים ולנתח לוגית את דבריהם, בלא צורך במראה העיניים.

סוף דבר

לפי המשפט העברי, עדותו של עיוור אינה קבילה, ונחלקו החכמים בשאלה אם ניתן ללמוד מזה שאין לקבל כל עדות הנסמכת על חוש השמיעה בלבד (זיהוי על-פי הקול).

אשר לשאלה אם העיוור יכול לשפוט, גישתו של המשפט העברי, הפוסלת את מי שהוא עיוור בשתי עיניו מלשבת על מדין נראית לנו עדיפה על פני הגישה שאימץ בית המשפט המחוזי בהשראת הגישה האמריקנית34, ששורשיה במסורת היוונית, ולפיה אין סתירה בין העיוורון לבין היכולת לשפוט, ואולי אף להפך.

אין לראות בגישתו של המשפט העברי משום אפליה פסולה של העיוור רק בגלל מוגבלותו, שכן יסודה בשונות רלוונטית בין העיוור למיטיב לראות הנוגעת למלאכת השיפוט. לפי המשפט העברי, אור היום, יותר משהוא עלול להטעות את השופט, הוא הכרחי כדי לסייע ביד השופט לברר את העובדות כהווייתן ולדון דין אמת35.

אכן, אם איבד השופט את מאור עיניו בשלב מתקדם של הדיון המשפטי, אחר שכבר שמע את כל העדים ובחן את כל הראיות, אין עוד סיבה לפסול אותו מלפסוק את הדין, כפי שנוקטים חלק מן הפוסקים.

הערות:

1. שבועות לג ע"ב. וראה: רמב"ן, ויקרא ה, א; רבנו בחיי, שם; פנים יפות, שם.
2. ובלבד שאין מדובר בעדות שמיעה, אלא הנידון הוא אם נאמרו הדברים ששמע העד העיוור אם לאו, כגון אם הודה בעל הדין. ראה דוגמאות נוספות להלן, ליד ציון הערה 6, ובדברי השואל בשו"ת הר"י מיגאש, להלן, ליד ציון הערה 12.
3. תוספתא, שבועות (צוקרמאנדל) ג, ח.
4. רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכה יב. וכן נפסק גם בשולחן ערוך, חו"מ, סימן לה, סעיף יב.
5. לכאורה, היה מקום להבין את דברי התוספתא שלא כדברי הרמב"ם. כפי שאמרנו בפתיחת דברינו, התורה מדברת באדם המסרב להעיד, ואף נשבע שאינו יודע עדות לחברו, שהוא עובר על האיסור "אם לא יגיד ונשא עונו". ניתן היה לומר שהתוספתא מחדשת שעיוור שאינו מעיד אינו עובר על לאו זה, אולם אם ירצה להעיד מקבלים את עדותו. מסתבר שהרמב"ם לא קיבל הסבר זה, מפני שהוא נסתר מהמשך התוספתא, "או ידע - להוציא את השוטה", וברור שלא הייתה התורה צריכה לומר שהשוטה אינו נענש כשאינו מוסר עדות, וברור שהתכוונה לומר שאסור לקבל את עדותו.
6. תשובות הגאונים (קורונל), סימן פג. אבל ראה י' מילר, מפתח לתשובות הגאונים, פרק ט, המבקר את רנ"נ קורונל וטוען שרוב התשובות שאסף אינן של גאונים. ואכן, לשון התשובה שונה מלשונם הרגילה של הגאונים. עם זאת, תשובה זו אינה מן התשובות שמילר מציין שמקורן אינו בדברי הגאונים.
7. לעניין זה ראה גם: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, ערך טביעות קול (טביעות עינא דקלא), עמ' תקפב ואילך; א' שטינברג, "העיוור בהשקפת היהדות", תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 186, עמ' 221; א' וולף, "זיהוי על-פי הקול", פרשת השבוע, תולדות, תשס"ד, גיליון מס' 146.
8. יד רמ"ה, סנהדרין סז ע"א, ד"ה פיסקא המסית. ופסק כמוהו קצות החושן, סימן פא, ס"ק יג. וראה גם שלטי הגיבורים, סנהדרין, פרק שלישי (ח ע"א בדפי הרי"ף), המביא את דברי הרמ"ה, ונראה שהוא מסכים עמו. הרמ"ה מביא ראיה לדבריו מדברי התלמוד בסנהדרין סז ע"א, המתאר כיצד מכמינים עדים לצותת לדבריו של המדיח לעבודת זרה, כדי שיהיה אפשר להפלילו: "מדליקין לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא אינו רואה אותן". מדברים אלו משמע שהעדים חייבים לזהות את המדיח באמצעות חוש הראייה, ואין די בזיהויו על-פי הקול. אבל ראה שער משפט (להלן, הערה 9), שהוא מן הפוסקים החולקים על הרמ"ה, האומר בשם התלמוד הירושלמי שהעדים חייבים לראות את המדיח כדי לוודא שלא יברח וילך להסית אחרים. והשווה נתיבות המשפט, להלן, הערה 9.
9. ראה: אמרי בינה, חו"מ, הלכות עדות, סימן מז; רש"ש, סנהדרין סז ע"א, ד"ה רש"י ד"ה הן רואין; שער משפט, סימן לה, ס"ק ד; ברכי יוסף, חו"מ, סימן לה, אות ט; שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן ק; הרב ח"ד הלוי, "קבלת עדות על עסקה שנעשתה בטלפון", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 300, בעמ' 301. וכן עולה גם מתשב"ץ, חלק ג, סימן ו. וכן נוקט גם נתיבות המשפט, סימן פא, ס"ק ז, אלא שעל-פי דברי התלמוד במסכת סנהדרין (לעיל, הערה 8), הוא מסייג קביעה זו לדיני ממונות, ולא לדיני נפשות, שבהם נדרשת הוכחה ברמה גבוהה יותר.
10. ראה חולין צו ע"א.
11. על ראיה זו משיבים החולקים, שענייני איסור והיתר שבהם השומע סומך על שמיעתו אינם ראיה לעדות המשמשת כהוכחה בעניינם של אחרים.
12. שו"ת הר"י מיגאש, סימן קמט.
13. לעניין זה, ראה גם א' הכהן, "על העיוורון ועל היחס לאנשים עם מוגבלות", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ו, גיליון מס' 264.
14. משנה, נידה ו, ד.
15. נידה מט ע"ב. וראה גם סנהדרין לד ע"ב.
16. ראה רמב"ם, לעיל, ליד ציון הערה 4.
17. סנהדרין לד ע"ב.
18. משנה, סנהדרין, פרק ד, משנה א.
19. סנהדרין לד ע"ב.
20. ראה: בית הבחירה למאירי, סנהדרין לד ע"ב, ד"ה סומא, בשם ראשוני הגאונים והתוספות; הגהות מיימוניות, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ט, אות ב. ונראה שהיא גם שיטת רש"י, סנהדרין לד ע"ב, ד"ה סתמא.
21. לפי דעה זו, רק רבי מאיר (לעיל, ליד ציון הערה 17), רואה זיקה בין כללי הכשרות להעיד לבין כללי הכשרות לדון, אך חכמים חולקים עליו וסוברים שאין זיקה בין הכשרות לדון לבין הכשרות להעיד. אומנם גם לפי הרי"ף (להלן, הערה 22), הפוסל עיוור בשתי עיניו מלדון, אין זיקה בין העניינים, ופסלותו של העיוור לדון יסודה בסיבות אחרות (כפי שנראה להלן). והשווה בעל המאור, סנהדרין, פרק רביעי (יג ע"א בדפי הרי"ף), ד"ה ההוא סמיא, הסבור שפסלותו של העיוור לדון נובעת מן ההשוואה לדיני העדות.
22. ראה: רבנו חננאל, סנהדרין לד ע"ב; רי"ף, סנהדרין, פרק שלישי (יג ע"א בדפי הרי"ף). רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ט (וראה הגהות מיימוניות, שם, אות ב, שהבין שהרמב"ם פוסק כשיטת רבי מאיר); בית הבחירה למאירי, סנהדרין לד ע"ב, ד"ה סומא. וזו גם דעת בעל המאור (להלן, הערה 21).
23. וראה רי"ף, סנהדרין, פרק שלישי (יג ע"א בדפי הרי"ף), שלדעתו, העובדה שאותו אדם היה סומא רק בעינו האחת מצוינת במפורש בתלמוד.
24. שולחן ערוך, חו"מ, סימן ז, סעיף ב.
25. סמ"ע, סימן ז, ס"ק ז.
26. ראה: נתיבות המשפט, סימן ז, ביאורים, ס"ק ב; אורים ותומים, סימן ז, תומים, ס"ק ב; פתחי תשובה, חו"מ, סימן ז, ס"ק ב.
27. שו"ת כנסת יחזקאל, סימן פ (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, סימן ז, ס"ק ב).
28. השאלה משובשת במקצת, והבאנו את הדברים לאחר תיקונים קלים.
ד"ה ועתה נכריע.
29. כנסת יחזקאל מחדש שהפוסקים הפוסלים עיוור לשפוט חלוקים ביניהם בהיקף פסלותו של העיוור, כך שלמעשה יש שלוש שיטות ראשונים בדבר (והוא מכריע כמו שהבאנו בגוף הטקסט): מחד-גיסא, שיטת הרמב"ם, ולפיה פסלותו של העיוור היא מוחלטת, ואינו כשיר לשפוט אף בשלב ההכרעה; מאידך-גיסא, שיטת התוספות (לעיל, הערה 20), ולפיה העיוור כשיר לשפוט; ובתווך, שיטת הרי"ף, ולפיה העיוור פסול מלשפוט בשלב הראיות, אבל כשר לשפוט בשלב ההכרעה. כאמור, בעל-כנסת יחזקאל מכריע כשיטת הרי"ף.
30. בש"א (מחוזי, ת"א) 023342/04 עמידר - חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי זוהר, פורסם בתקדין (2005).
31. שם, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת משל.
32. להקלת הקריאה הבאנו את הדברים בתרגום חופשי.
33. למרבה הצער, גם בנידון שהובא לפניו וגם בשאלה העקרונית אם העיוור כשר לשפוט, לא נזקק בית המשפט המחוזי לדעת המשפט העברי, בניגוד לחוק יסודות המשפט, התש"מ-1980.
34.ראוי לציין שהבדלי תפיסה אלו בין הגישה היהודית לבין הגישה היוונית מתבטאים גם ביחס לנביא. בעוד שבתנ"ך הנביא מכונה "רואה" (שמ"א ט, ט), במיתולוגיה היוונית נפוצה דמות הנביא העיוור. ובעוד בישראל הראייה החודרת מקנה לנביא יכולת לדעת את מה שנסתר מאחרים, הנביא העיוור ביוון, שאינו מתפתה למראה עיניו, הוא המסוגל להבין אל נכון את המתרחש סביבו ולהבחין בין האמת לבין השקר.
35. באופן דומה, השפה העברית מדגישה את הקשר בין ההתבוננות לתבונה: האדם מתבונן, וכתוצאה מכך הוא מבין; האדם מסתכל, וכתוצאה מכך הוא משכיל. ראה א' קור, יופי של עברית, תל אביב תשמ"ו, עמ' 46. לעומת זאת, הפילוסוף היווני אפלטון גורס שהאדם אינו יכול לסמוך על חושיו כדי לתפוס את העולם כפי שהוא באמת, ושהוא יכול להגיע אל האמת רק בשכלו.

גליונות פרשת השבוע יוצאים מטעם משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי, והמרכז להוראת המשפט העברי ולימודו מכללת "שערי משפט", בעריכת פרופ' אביעד הכהן וד"ר מיכאל ויגודה. משרד המשפטים אינו אחראי לתוכן האתר
הכותב עוסק בעריכת דין ובמחקר השוואתי בין החוק הישראלי לבין המשפט העברי.
תאריך:  21/11/2014   |   עודכן:  21/11/2014
דוד ניסני
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
מקור מהימן בתעשיה האווירית גילה השבוע לאומ"ץ כי בסוף החודש מתכוון מנהל רשות החברות אורי יוגב להשתתף בישיבת דירקטוריון התעשיה האוירית (תע"א) שאמור לדון, בין השאר, בשאלת מימוש ההנחיה החדשה של הרשות להגביל את תקופת חל"ת (חופשה ללא תשלום) של יו"ר ארגון עובדי החברה חבר הכנסת חיים כץ.
21/11/2014  |  אריה אבנרי  |   מאמרים
סיור קצר במעוז החרדי הבולט ביותר בירושלים מגלה כמה פנים מפתיעים ולא מוכרים - לצד כמה תופעות מטרידות ואף מרגיזות המסקנה המרכזית היא, שאסור לדבר בהכללות ומוטב להימנע מדעות קדומות
21/11/2014  |  איתמר לוין  |   מאמרים
בהחלטה תקדימית קבע (17.11.14) בית המשפט העליון, כי החזקה הקבועה בסעיף 49(ב) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), לפיה ראו במוכר ובבן זוגו (למעט בן זוג שמתגורר בדרך קבע בנפרד) "מוכר אחד" לצורך קבלת פטור ממס שבח, אף אם בני הזוג ערכו הסכם יחסי ממון, במסגרתו שמרו הצדדים על הפרדה רכושית ביחס לנכסיהם מלפני הנישואין - חזקה זו ניתנת לסתירה בהתקיים שני תנאים מצטברים:
ישראלים רבים, לאו-דווקא הוותיקים, זוכרים בגיחוך את תקופת המחיקון, הלא הוא זמן השחור-לבן בטלוויזיה החד-ערוצית שלנו (סוף שנות ה-70), כאשר בהוראת הממשלה, מחקה רשות השידור את הצבע משידוריה. היום המחיקון ההוא נחשב לקוריוז אנאכרוניסטי. במקומו פועל מחיקון אחר, וולונטרי, מחיקון פוליטי. בעזרתו דואגים רוב אמצעי התקשורת להעלים מעין ואוזן צרכני התקשורת דיווחים שאינם נוחים לאג'נדה הפוליטית שלהם (שכולנו יודעים מאיזה צד של המפה הפוליטית בארץ היא מגיעה).
20/11/2014  |  ישראל רוזנבלט  |   מאמרים
תיאור הבעיה. מסמכים משפטיים, כמו הסכמים או תקנונים של אתרים, אבל גם מסמכים שמוגשים לבתי משפט, נכתבים לעיתים כלל (ובמקרה הטוב) בצורה לא מסודרת במיוחד, בעיקר בגלל חוסר קוהרנטיות בחוט המחשבה של מי שניסח אותם (ראו מדריך קצר שלי לכתיבת הסכמים). אבל ברוב המקרים אתה בכלל מקבל מסמכי "העתק הדבק" שאתה יודע בוודאות שלא הוכנו במיוחד לצורך ההסכם שלך, ומספיק שתערוך חיפוש של אחד המשפטים מהמסמך בגוגל כדי שתגיע למסמך המקור. כלומר, בניגוד למחשבה שכל הסכם שעורך הדין שלך מוציא עבורך הוא השקיע שעות רבות בכתיבה, המקרה בדרך הכלל הוא שההסכם שהוא הוציא הוא במקרה הטוב התבנית שהוא ערך, ובמקרה הרע מסמך שמתגלגל כבר כמה שנים בין לא מעט עורכי דין, עובר שינויים והטלאות, עד שיוצא משהו שהופך להיות סטנדרט של מסמך X. הפוסט הזה מדבר רק על הסכמים, לצורך העניין.
20/11/2014  |  יהונתן קלינגר  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
לאחר 170 ימי המלחמה, לא נסכים עוד שנכדינו ונכדותינו ישלמו בדמים אלה או בדמים אלה את מחיר הטפילות של החרדים
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
הרבה זמן כבר לא חוויתי פער גדול כל כך בין המציאות לסיקור המעוות שלה בתקשורת הישראלית    צר לי לקלקל למחרחרי הריב והמחלוקת, אבל מה לעשות, פשוט הייתי שם וזה היה הרבה פחות דרמטי...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il