הקסם הספרותי של התפילה

מי שקורא בספרה של נעמי פוגלמן "על אמונה, על אהבה וגם על אמנות" מבין די מהר, שמחקרים בחכמת ישראל, במדעי היהדות, יכולים להפנט ולשאוב אותך, לשבות את הלב. הקסם הספרותי ו"שאר הרוח" האמנותי נחשפים ביד חוקרת, שהיא גם פרופסורית למדעי היהדות וגם משוררת. זה מורגש בסגנון הכתיבה, בדרך המחקר. האהבה של נעמי פוגלמן לארון הספרים היהודי מורגשת בכל דף, בכל פיסת מחקר, בכל ניתוח טקסט מן המקורות.

האהבה באה מבית אבא

את ספרה היא בוחרת לפתוח בחוויה מן הילדות שמלמדת על הכיוון שלה, שמצביעה על הקול הפנימי שהוביל אותה בדרך הזאת: "מדי פעם, בחדר עמוס ארונות ספרים, מול שולחן העבודה הרחב של אבי, ישבתי אני על מדרגות סולם העץ המיוחד שצבעו חום כהה, ישבתי על המדרגה התחתונה, מנענעת עגלת בובות"...ובהמשך היא מוסיפה פרק לזיכרון הקסום הזה: "בחדר הספרייה של אבא קיים חלון הפונה לחצר. אבא תמיד נהג לומר לי: בשעה שאת כותבת, שבי זקוף, שימי לב שהאור יבוא מצד שמאל" - עמוד 13.

בפתח דבריה היא מביאה תמצית מהגותו של אביה הרב ד"ר מרדכי פוגלמן ז"ל ומסיימת במלים: "היופי במדעי הרוח טמון גם בגמישות המחשבה, הרעיונות, ההשקפות, המעגלים, קרני אור הידע והדמיון - עולם שמתבסס על עובדות ומציאות היסטורית קיימת, אבל נתון לדרכים רבות של הסברים, הבהרות והבנות".

בשיר שלה על 'כתב יד עברי' אנו חשים את פעימות הלב של החוקרת, בבואה לחקור כתבי יד ונושאים הקשורים בלב לבה של המורשת היהודית. וכך היא כותבת בסיום השיר:

"פעם כאשר הייתי שם
לראשונה, קושרים היו
את כתבי היד בשרשרת
ברז. מאז
האני שלי קשור בנפשם".

תפילת השערים - פנינה ספרותית

קסם המאמרים של החוקרת פרופסור נעמי פוגלמן מהלך על הקורא, והלכתי שבי אחר מאמרה על "תפילת השערים אשר בירושלים". פוגלמן מצאה בספריית האוניברסיטה של קמברידג' כתב יד השייך לאוסף הגדול של גניזת קהיר, שמוצאי בבית הכנסת בפוסטאט.

על-פי תרגום הכתרת הערבית הרשומה בגוף כתב היד תרגמה פוגלמן את היצירה בשם 'תפילת השערים אשר בירושלים'.

מחקר במדעי היהדות מפעים אותנו, שכן אנו מגלים איכויות ספרותיות ואמנותית בלשון המיוחדת, באותם פסוקים מספרי תפילה, מפרקי יהדות ששכנו בגניזה. כאן אנו נחשפים למסע קסום אחר סוד התפילה הזו:

תפילת השערים, שפוגלמן חושפת טיפין טיפין, היא יצירה אמנותית מקסימה, מרגשת, מעוררת תהיות לגבי המחבר, הרקע לכתיבה, הגעגועים לירושלים.

השיר פותח במלים: "כאשר אתה רואה את ירושלים מרחוק תאמר: ערי קודשך היו מדבָּר"...

ובהמשך באות השורות: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתראה בעני עמך ישראל הנפוצים בכל הארצות ובחורבות ירושלים"...

פוגלמן שואלת בצדק, מי הוא הכותב, מי הוא אותו מתפלל, שאומר לנו להתפלל תפילה מיוחדת בבואנו לשער העיר ולומר שם: "טבעו בארץ שעריה". אכן, צודקת החוקרת בקשר שהיא קושרת בין טקסט זה לבין "הגעגועים של דורות ארוכי סבלנות, ציפייה ואמונה".

כאן אנו נסחפים אחר המסע של החוקרת בעקבות השערים. היא משווה בין שמות השערים הנזכרים בטקסט הקדום מן הגניזה, משווה זאת לשערים הכתובים בזוהר הקדוש: היכל קדוש, היכל עליון, עיר קדושה, עיר עליונה.

פוגלמן בוחנת את הטקסט מאוסף קמברידג' שבו כתוב: "כאשר אתה מגיע אל שער העיר תאמר..".

מעניין אותה הנוסח של האמירה, ואכן האמירה מרתקת ושובה את הלב:
"וכל אחד מאתָנו אומר את אשר בלבּו.

וכל הדורות אומרים אשר בלבּם".

ההשוואה מובילה לחשיפת השמות בטקסט הקדום והמסקרן. כותב הטקסט מגלה את שמות השערים - והם אכן שונים, אינם מוכרים ממקור אחר: "באב יצחק, באב דויד, באב שלמה, באב אל כהן, באב חנה, באב בני יהודה". מאלפת ההשוואה בין תפילה השערים לבין נוסחים של תפילה במקורות שונים, כך תפילת שערים המצויה בזוהר, במדרש זוטא, דברי רב חסדא במסכת ברכות.

מירושלמי היא מצטטת מקור ממסכת עירובין, שבה נאמר: "שבעה שמות נקראו ל'שער המזרח', שער סור, שער היסוד, שער חריסית, שער איתון, שער התוך, שער חדש, שער עליון".

הלב מחכה לפתיחת השערים, והלב מתרחב כאשר היא מצטטת את מסכת מגילה: "בן קיש שהִקיש על שערֵי-רחֲמים ונפתחו לו".

שבו וקראו והיסחפו אחר מסעה של נעמי פוגלמן ששואלת ומנסה למצוא תשובות: מי כתב את הטקסט היפה הזה, מי הוא בעל התפילה, את תהיותיה אם כתב זאת עולה לרגל לירושלים, האם שמות השערים היו חרותים בהם באיזה אופן.

החוקרת מתארת את התפילות, שנאמרו ליד חמישה שערים שונים וצודקת באבחנתה, כי הכותב הכיר את נופיה של העיר ירושלים, והטקסט מביע הזדהות רגשית עם מצבה של העיר החרֵבה: "המחבר כאב את כאב שוממותה והאמין בתקומתה" - עמוד 26.

המיסטיקה והסוד מאחורי ההגות היהודית

במחקר אחר, שהיא מביאה, היא מציגה ברגישות פירוש לא מוכר לתורה, פירוש ו של יהודה בן שמריה, שנמצא בכתב יד בגניזה. אנו מגלים עד כמה עמוק האוקיינוס של מדעי היהדות, ובל שאין מרבים לפרסם מחקרים על הגניזה. נעמי פוגלמן בודקת באהבה השערות לגבי זהות המחבר, בודקת בבקיאות מקורות, שבהם השתמש המחבר, כיצד תוך כדי פירוש דן הוא במזלם של ישראל, בגורל היהודי, במשמעות האותיות.

מחקר מושך ומסקרן הוא המסע שלה בעקבות הרמב"ם. פוגלמן יוצאת בעקבות החיד"א, הרב שמואל גירונדי ואחרים שמנסים למצוא את הצדדים המיסטיים והקבליים בהגות הרמב"ם.

פוגלמן חורגת לרגע מן המחקר היבש ומצטטת שיר שכתבה על הרמב"ם בשם "קבלת שבת בקורדובה, כדי לתאר לפנינו את ההתפעמות שלה מן המשיכה של הרמב"ם למסתורין ולסוד.

כך היא כותבת: "כל אלו הדברים/ לא ידע אדם/ איך שיהיו/ עד שיהיו/ מה תשתוחחי/ ומה תהֱמי/ בקורדובה/ משה בן מימון/ איך שוררתָ בסִתרי נפשך/ המַשכֶּלת"...


המחקרים בספרה יפים ומלהיבים - ואנו נוכחים לגלות את העוצמה הספרותית והאמנותית של טקסטים, שאנו רגילים לראות בהם תפילות וכתבי קדוש.

כך תיהנו לקרוא בספרה מחקרים על תפיסת הקבלה באיטליה, על טקסטים הלכתיים בנושא מעמד האישה, שבהם היא חושפת פנימיות טהורה שמציגה את "שורש הנפש היהודי הלכתי. במלים שלה: "מה היא באמת הפנימיות הטהורה שמאחורי ההלכה היבשה. אני מנסה להגיע אל נשמת ההלכה שאותה אני מגדירה ביובש 'הלכת הרגש'. ולהיכן מתאים תוכנו של ביטוי זה אם לא לקשר שבין אדם לחוה"... עמוד 155 - וכאן אנו צוללים להלכה שכל כולה אגדה, מטען ספרותי מרגש מאין כמותו.

לא אלאה אתכם בכל המחקרים, אבל בחפץ לב אציע לכם לקרוא את המחקר המקורי בעקבות הביטוי העברי "בצרור החיים" המוכר לנו רק ממעמדים של צער ואבל. פוגלמן בודקת בין היתר את הקשר בין ביטוי זה להגותו של רבי נחמן מברסלב וליצירה הספרותית ומסכמת במלים:

"זמן מעגל צרור החיים הוא תחילתו וסופו והמשכו של האדם, זמן מעגל החיים הנראה והבלתי נראה". עמוד 193.

מתברר, שפסוקים ותפילה ומדעי היהדות ומיסטיקה יהודית - כל כולם הם אוקיינוס של רוח, של יצירה. פוגלמן שידועה גם כיוצרת וכמשוררת, מוכיחה בצורה נאמנה עד כמה ניתן לשלב בין המחקר לשירה, בין ההגות לספרות.

בדברי המבוא שלה מצטטת פוגלמן פתגם לטיני שאומר "כל מה שהוא שלי, נישא עמי". כך היא מסבירה, כיצד נסחפה אחר דרכו של אביה. אבל מי שקורא בספר, יודע שכל מה ששאבנו מכתיבתה מלאת הרגש והחוכמה, הוא של כולנו. זה מעיין היצירה, שהלב כמה לו. אכן, בעומדנו לפני ארון הספרים היהודי, אנו נפעמים, ולא פלא שחיים נחמן ביאליק, חש גדלות נפש מיוחדת ותיאר זאת במלים: 'תעצומות הנפש' לפני ארון הספרים.

אכן יפה לסיים בקטע מתוך אותה 'תפילת שערים' מקסימה שנעמי פוגלמן חשפה בגניזה:

"וכל אחד מאתנו אומר אשר בלבו,
וכל הדורות אומרים אשר בלבם".