בשם הכתבים הישראלים שנכחו בהקרנת הבכורה של "גט," המועמד הישראלי לפרס האוסקר האמריקני, הייתי אסיר תודה להזמנה.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שהוזמנתי לראות סרט מבית היוצר הישראלי המועמד לאוסקר, אך הייתה זו הפעם הראשונה שיצאתי נלהב. זהו סרט "מושלם," קבעתי וצפיתי שעוד רבות תהיינה החגיגות כאן בבירת תעשיית הסרטים ובארץ, מוקד הכוח החדש של התעשיה.
אלא שזוכר ומזכיר אני תמיד את אווה אורנר, שאביה ואבי גדלו ביחד בארופה של טרום השואה, עד שבאה זו והפרידה ביניהם. אווה שזכתה באוסקר כבר אמרה לי בעבר (דווקא בנוגע לסרט חדש שלה על אפגניסטן, ממנו התלהבתי עד מאד), שאני לא יכול לשמש כברומטר טוב להלך רוחם של חברי האקדמיה, או בפשטות, שאיני מבין דבר ואסור לי לחזות מי יזכה.
מקווה שנתבדה, אווה ואני, ושהסרט "גט" יזכה. אצלי, הוא כבר זכה.
אין בסרט תקציב אגדי, פעלולים מיוחדים, תפאורה או מוזיקה יוצאי דופן. הצבעים השולטים מרבית הסרט הם שחור ולבן. מוזיקה ניתן לשמוע רק בשלושה קטעים, ובתחילה הכוונה הייתה שלא תהיה מוזיקה בכלל. מרבית הזמן אנחנו נמצאים בחדר אחד שקירותיו מוכתמים ומתקלפים, ישנם שנים או שלושה שולחנות ומספר כסאות, והרחק, מופרדים וגבוהים מכולם, יושבים להם שלושה דיינים רבנים.
זה הסרט שאמור לזכות באוסקר?
אין פלא שזה לא היה הסרט הפותח את פסטיבל הסרטים הישראלי ה-28 בלוס אנג'לס, ועל כך אני מצר. חבל, כה חבל שהסרט כלל לא נכלל בפסטיבל. אולם אחר אולם הוא היה ממלא, מפה לאוזן הייתה עוברת חוות הדעת: זהו סרט שחייבים לראות!
950 חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה בחרו בסרט לפרס "אופיר" (ה"אוסקר" הישראלי), ולפיכך הוא ייצג את מדינת ישראל בתחרות האוסקר בארה"ב. אך דוקא את דעתם של אלו איני מכבד ביותר. מדוע? שכן בארץ פשטה מחלה, ומה שנראה יפה ומושך אינו בהכרח כך.
אצל בני דודי בעין הוד, כפר האומנים בהרי הכרמל, מספר עצי הדר. התפוזים נאים מאוד למראה, כתומים, גדולים, מושכים. כל פעם איני עומד בפיתוי, מושיט ידי וקוטף לי תפוז. אך אבוי, מלאים הם בזחלים של זבוב הים התיכון. בתאבון למי שרוצה לנסות (אני יכול לתאר במדויק את גודלם, צבעם ומספרם, אך הרשו לי לדלג על כך).
כך גם תעשיית הסרטים הישראלית. אלו המעורבים בה נגועים במחלה שפשטה בארץ כולה - מחלה בה אין אנו מכירים בעצם זכותנו להתקיים, ופועלים אנו לילות כימים למען האויב. הפכנו טוב לרשע, אור לחשכה ושקר לאמת-לכאורה. נגועים אנחנו באלפי זחלים הרוחשים בתוכנו, בתוך כל חלקה טובה.
הסרט "גט" יוצא דופן. אני מבין מדוע בחרו בו. הסיבה פשוטה: הסרט תוקף מגזר שלום ושליטה כמעט מוחלטת של המגזר הדתי על כולנו - ורובנו הלא חילוניים! כל מי שאי פעם נחשף לפן הלא יפה של הדת, בין אם זה בנישואים או בגירושים, בכשרות הנכפת עלינו, במקרי פטירה או קבורה או במקרים אחרים, דוגמאת "מקום האישה בסוף האוטובוס" בקווי מהדרין, יודע עד כמה מקוממת הדת שמחזיקה אותנו בני ערובה.
התנועה לביטול שלטון הדת ולשוויון בנטל פועלת נמרצות מזה מספר שנים. מדוע שהם ילדו עשרה ילדים, לא ישרתו בצבא וייתמכו על-ידי כספי המיסים של כולנו? מדוע שהם לא יעבדו ואנחנו נצטרך לעבוד שבעתיים? כך זה התחיל, וזה ממשיך - מדוע חובשי הכיפות הסרוגות מהווים אחוז כה גבוה בין הלוחמים והקצינים היום? הם עוד עלולים להשתלט לנו על הצבא חס וחלילה.... מי שמע, טרם כניסה לעזה העז אותו אלוף משנה להגיד את קריאת ה"שמע" ולקרוא לבורא עולם לעזרנו, רחמנא ליצלן!
תמיכה בסרט "גט" מסיבות אלו (תקיפת הדת) לא מפתיעה אותי כלל, אך הפעם היא גם לא מפריעה לי. מדוע? שכן בנגוד גמור לקודמיו, "גט" לא מנסה להוציא דיבתה של מדינת ישראל על לא עוול בכפה. נהפוך הוא, הסרט עוסק בסוגיה כואבת, חשובה, מדאיגה וחושפת, אך הוא לא מלעיז על ישראל.
אנחנו מדינה צעירה, מודרנית, דמוקרטית, ואנחנו נאבקים בדברים שונים, בהם לדוגמה הפרדת דת ומדינה. אך במדינת היהודים, איך ניתן להפריד בין דת לבין מדינה? אי-אפשר!
יצאו להם מפיקי הסרט לחקור בעיה מורכבת וקשה - אין ניתן להתגרש. האם ניתן להתגרש בכלל? לצד מי עומדים הרבנים - דיינים? מדוע בכלל עלינו להשפט בפניהם ולא בבית משפט אזרחי? מה מקום האישה, האם היא קיימת בכלל? האם זו היא מדינת ישראל שאנחנו מתארים, או מדינה מימי הביניים או מהמאה השביעית לספירה? האם אנחנו שונים בכהוא זה מהמוסלמים הפנטים, מדאעש או מהאירנים?
כמו הישראלי המצוי, ודאי עכשיו כשכל כך הרבה זרי תהילה מעטרים את ראשיהם, מפיקי הסרט מרגישים שהם ורק הם המציאו את הגלגל. למדו את החוק היבש ויצרו "יש מאין." הם אפילו לא ענו לשאלה כמה אנשים הם ראיינו ואיזו עבודת תחקיר הם עשו (מעבר לדימיון ולחופש האומנותי), שכן להיות נוכחים בבתי הדין בדיונים לא ניתן. כבר שנים שהסופרת האמריקנית-ישראלית נעמי רייגן נלחמת בדיוק באותו נושא, כך שהסרט "גט" אינו הנחשון, גם אם מגיע לסרט הקרדיט והכבוד על כך שהצליח להציג נושא מורכב עד מאד, כואב וקשה בצורה מרתקת.
המילה "מרתק" מתארת נאמנה את הסרט. לתומי נתתי את כסאי למישהי מבוגרת יותר שהגיעה באיחור. לא ציפיתי שאעמוד משך שעתיים ולא אעז לזוז ימינה או שמאלה, כה מעניין הסרט. אישה אחרת התלוננה שהיא הייתה כל כך מרותקת, שהיא פחדה לצאת לשרותים, שמא תפסיד דקה מהסרט.
הסרט הוא החלק השלישי בטרילוגיה (הסרט הראשון מ-2004 והשני מ-2008), אך כל אחד קיים כישות נפרדת, עצמאית. למרות שהוא אינו אוטוביוגרפי, הוא מתאר נאמנה את חיי משפחת אלקבץ. הבן והבת - שלומי ורונית - הפיקו את הסרט. אמם ראתה את הסרט והרגישה ש"נולדה מחדש," בעוד אביהם לא ראה את הסרט.
אח ואחות שכל חייהם עברו ביחד והעובדים ביחד מבינים זה או זו בלי מילים ממש. אחד יכול להתחיל משפט והשנייה לסיימו ולהפך. האנגלית בפיה של רונית פחות טובה מזו של שלומי, וכך היא נותנת לו לענות ולהרחיב.
הצופים מרותקים. "איך ייתכן שזה קורה בישראל?" "האם בתי הדין האזרחיים לא יכולים לכפות את מרותם על בתי הדין הרבניים?" שאלות אחרות מעידות שכולם שמו לב לכל פרט, קטן שבקטנים. התאורה. הנעלים. צבעים ומנגינה (או חוסר אלו או אלו). ההסכם בלי מילים בסוף. כולם ישבו על קצות מושביהם ורצו לדעת, להבין, להשכיל ולמחות.
אלא שלא כמו המועמדים האחרונים לאוסקר (אחד שזכה ואחר שהפסיד), הסרט "גט," פרי יצירתם המשותפת של רונית ושלומי אלקבץ, אינו סרט אנטי ישראלי, ולמרות שהוא יכול לשמש לתקוף את ישראל, כל זמן שהמסגרת המתאימה ניתנת ("Tough Love" אם להשתמש בביטוי של הקונסול הכללי של ישראל בחוף המערבי, דיויד סיגל, המדגיש כל פעם שאסור לשכוח גם את האהבה ולא רק לתקוף כל הזמן), זהו סרט מיוחד במינו.
"גט" עוסק בסוגיה קשה וכואבת, אך אני מצאתי את עצמי צוחק עד כדי דמעות מהלך כמה וכמה "עדויות" שניתנו בסרט. הדמויות כה קרובות לליבי - ולליבו של כל ישראלי בלב ובנשמה - שלא ניתן לא להתמוגג. כאילו הסתכלתי במראה. דברים שראיתי אהבתי. אחרים ציערו אותי. אך הפורטרט כולו הוא דיוקן עצמי. כך אנחנו נראים. לא שנאתי את מה שראיתי, נהפוך הוא - אהבתי עד עמקי נשמתי. החילוניים והדתיים. בני העדות השונות ממזרח וממערב. עולם העבר וההווה מתנגשים להם. ההוויה הישראלית לטוב ולרע. השכנה שיודעת כל מה שקורה. קרובי המשפחה. אחד חי אצל השני, כל אחד מנהל את חיי הזולת טוב יותר מאשר את חייו הוא.
עמדתי משך שעתיים ולא זזתי ממקומי. כה מרותק הייתי. התמוגגתי. ידעתי שגם אם הסרט לא יזכה באוסקר (ואני מקווה ומייחל, את כל אצבעותי אני מחזיק, שכך יקרה, ש"גט" יזכה), אצלי הוא כבר זכה, ואצל כל כך הרבה רבים אחרים.
מכל עוגמת הנפש, למעמקים, "גט" מושיט ידו ועוזר לנו לקום על רגלינו. כמו מרפא למזור, "גט" הוא טוב לישראל, טוב לכולנו.
ביקשתי מהמארגנים לדעת מתי ואיפה עוד ניתן יהיה לראות את הסרט. כיון שההקרנה לא הייתה חלק מפסטיבל הסרטים הישראלי, זה פשוט מוקדם מדי עדיין.
אך זיכרו, ברגע ש"גט" יגיע לקולנוע הקרוב למקום מגוריכם, רוצו לראותו. זיכרו רק ללכת לשרותים טרם תחילת הסרט, כיון שגם אתם לא תרצו לזוז ממקומותיכם מהרגע שהוא מתחיל עד סופו.
