לרוב אני משתדל לא לפספס אף בכורה בתיאטרון הלאומי אך על הקומדיה "החייל האמיץ שווייק" החלטתי תחילה לדלג ללא ייסורי מצפון מיוחדים. את ספרו המרהיב של הסופר הצ'כי, ירוסלב האשק, קראתי עוד בנעורי, בזמנו גם ראיתי סרט מצוין המוקדש לעלילותיו, ואף נוכחתי במספר הצגות שהועלו בעקבות הספר. מה כבר "הבימה" תוכל לחדש לי על הגיבור הטוב לב, אשר מצליח להתגבר על כל המהמורות באמצעות פשטות הגובלת בהדיוטיות והומור?
ואז קיבלתי לטלפון מסרון מתיאטרון "הבימה" עם הצעה מפתה שקשה לסרב לה: "שוויק" משלהם בחצי מחיר בתוספת כוס בירה משובחת. העפתי מבט על לוח השנה והבחנתי שעלילותיו של שוויק התחילו בדיוק לפני 100 שנה, בקיץ של שנת 1914, ונזכרתי שהמשקה החביב ביותר על שוויק הייתה דווקא בירה - החלטתי שאני נוסע למרכז תל אביב.
ספרו של ירוסלאב האשק הינו רב רבדים, יש בו לא מעט נושאים ומסרים שאפשר להתמקד בהם. לפני עליית המסך תהיתי, באיזה נושא יבחר הבמאי משה נאור - הרי לא ניתן לתפוס מרובה.
הנושא המרכזי בספר עב הכרס זה, שנכתב מיד עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה הוא פציפיזם. אלא מה? לכולם היה ברור אז שהרפתקנותם של כמה ממנהיגי העולם הביאה למותם של כ-20 מיליון בני אדם. מסר זה עובר כחוט השני לאורך כל היצירה.
אבל האם בישראל דהיום מסר כזה הוא רלוונטי, אקטואלי? עוד לא התאוששנו מ"צוק איתן", שלדעת רבים הייתה "מלחמת אין ברירה". ומלבד זאת - עברו מהעולם הזמנים בהם שליטים היו מכריזים על מלחמות, מגייסים את נתיניהם - ואחרי מלחמה טובי הסופרים היו כותבים רומנים בגנות השליטים והמלחמות. האירועים האחרונים בישראל הוכיחו פעם נוספת שאנחנו חיים בעידן בו המנהיגים לא ממהרים להזיז טנקים ולהפעיל תותחים, ודווקא האזרחים ואנשי התקשורת מאלצים אותם לקום ולפעול. כמה זמן לקח עד שהממשלה החליטה להכניס כוחות לרצועה! וכמה מאמצים ישקיעו התקשורת והציבור הנאור עד שברק אובמה יתחיל להילחם ברצינות נגד דאעש!
אז אמרתי לעצמי: "אם "הבימה" תנסה להרביץ מסר פציפיסטי - היא תאבד את הקהל". כנראה שגם התיאטרון הגיע לאותה המסקנה: ההצגה לא הלכה על הקו העיקרי של הספר. לא פציפיזם ולא נעליים. וטוב עשתה.
המסר השני בחשיבותו בספר: הקיסר ופקידיו הכריחו את אזרחי צ'כיה הסלאבית (שאז נכללה בקיסרות האוסטרו-הונגרית) להילחם ברוסיה - האימפריה הסלאבית האולטימטיבית, איתה הצ'כים הזדהו יותר מאשר עם האוסטרים וההונגרים. הדבר טרם רבות לתבוסתה של הקיסרות. מסר חשוב זה יכול היה לשמש נושא לדיון על הבמה הישראלית לו היה אצלנו נהוג לגייס בכוח את האוכלוסייה הערבית למלחמה באחיהם הפלשתינים בעזה. אבל לא כך הם פני הדברים. לכן גם זה לא בא בחשבון.
התיאטרון בכל זאת לא נשאר לגמרי יתום כיוון שבספר המרתק נותר עוד פן עשיר שניתן לעסוק בו: התמודדותו של האדם הקטן עם הממסד, עם הביורוקרטיה העצומה, המאופיינת ב"כסת"חיות", עם המכונה הממלכתית המשומנת, שבקלות הורסת את חיי האזרח הקטן מבלי לשים לב, מקריבה אותו למען האידאלים המזויינים (תרתי תשמע) שלה. ושוויק של האשק - הוא האיש הקטן שמצליח להתגבר על המפלצת - לא דרך מרי אלא בזכות ההישמעות לדרישות הממסד, הוא מותח את גבולותיהם וחוצה אותם - בדרך זאת חושף את האידיוטיות של החוקים והכללים אשר מביאים לאסונות.
"הבימה" התלבשה על המסר והעבירה אותה בצורה יוצאת מן הכלל. אבי קושניר (שוויק) עם חוש ההומור הרך שלו, עם החן הטבעי הפשוט מתאים בול לתפקיד המיוחד הזה עד כדי כך שבשלב מסוים של ההצגה אפילו עלתה בראשי המחשבה שהיה שווה לעלות את ההצגה על הבמה הישראלית רק כדי לתת לו הזדמנות לפרוח תוך גילום הדמות הכה מיוחדת והכה לא שגרתית. הנני כאן (אומר גיבורו של אבי קושניר) האיש המושלם מבחינתה של המערכת, שאימץ כל סיסמאות השלטון, הסכים עם כל הדרישות ללא סייג - גם עם המגוחכות שבהן - ואם הכל נהרס בגללי - אז זה לא אשמתי - זה מה שאתם יוצרים ללא ידיעתכם. ומחייך את החיוך המפורסם הכובש והאידיוטי שלו.
זה מצחיק, זה מבדר, זה מביא לסיפוק. ואנחנו יוצאים מהתיאטרון בתחושה שניצחנו ביחד עם הגיבור החביב.
דמותו של שוויק מורכבת למדי - למרות שהוא הגיבור הטוב בסיפור, אנחנו עדים גם למעשים לא לגמרי סימפטיים שלו: הוא גונב כלבים, הוא מרמה, הוא נואף. למרות זאת קושניר מצליח לעורר בנו אהדה לגיבור הלא מושלם.
ליצירת אווירת האבסורד והאנדרלמוסיה המוחלטת תורמים רבות השחקנים נתי רביץ (שהיה מבריק בתפקיד סרן לוקאש ),
שמעון כהן (מלווה), ג'סאן עבאס (שופט), אורי הוכמן (הכומר היהודי) ואחרים. חייב להחמיא לתפאורה שבעזרתה בקלות עוברים ממקום למקום, מחזית לעורף, ממדינה למדינה (עיצוב התפאורה ערן עצמון); שאפו למלבישה עופרה קונפינו שהצליחה להכניס אותנו לתקופה ההיא, תקופה בה האנשים היו רק ברגים קטנים במכונה העצומה והמטורפת. רק הערה קטנונית שאפשר להתעלם ממנה: עבור שוויק לשתות בירה מבקבוקון - זה כמו עבור איזה חרדי לטעום מבשר לבן. שוויק שתה אך ורק מכוס בגודל של אבטיח בינוני אותו נכון יותר לכנה "כד" ולא כוס.
אגב הבירה במזנון התיאטרון הייתה מצוינת, לא נפלה מזאת ששתינו לפני כחודש בפראג בירתה של צ'כיה, שם ראינו את הפסל של שוויק עם הכוס המפורסמת בידו והחיוך האידיוטי והלבבי שלו.
