דומה שעל ההון השחור בישראל אפשר להגיד את מה שאמר מארק טוויין על מזג האוויר: הכל מדברים על כך, אבל איש אינו עושה דבר בנדון. שנים שרשות המיסים אומרת, שאם יינתנו לה יותר משאבים – היא תוכל להילחם בהון השחור. אז נתנו לה, הקימו את יחידת יהלום וניהלו מבצעים רחבי היקף. מה יצא מזה? כמו שאמר המחנך שלי בתיכון: GMG – גורנישט מיט גורנישט, כלום ושום דבר.

הסיבות לא משנות; יוסף שפירא מתאר אותן על פני עשרות עמודים. השורה התחתונה היא, שאת המס ממשיכים לשלם מי שאין להם ברירה (השכירים), מי שאין להם יועצי מס מתוחכמים (העצמאים הקטנים), הפחדנים והפראיירים – וגם כמה אנשים ישרים.

לרשות המיסים זה נוח מאוד: אלו הנישומים המוכרים, שכבר התרגלו לשאת בנטל, אנשים נורמטיביים שלא יעשו יותר מאשר לחרוק שיניים או לשחק עם כמה שקלים פה ושם. אלו לא עבריינים, שלפי דוח המבקר – עובדים ברשות המיסים מודים בפה מלא שהם מפחדים להתעסק איתם. את המצב הזה יכולים לשנות רק שר אוצר תקיף ומנהל רשות מיסים לוחמני ואף אמיץ. היימצאו כאלו?

הפרק בדוח שהכי הרגיז אותי היה זה העוסק ברבנים, מקובלים ונותני שירותי דת שאינם משלמים מיסים. הוא הרגיז אותי פעמיים – גם מצד העבריינים וגם מצד האכיפה.

מצד העבריינים, מדובר במי שמתיימרים להיות יראי שמיים ולהנהיג מאות ואלפי יהודים, אבל בפועל הם גנבים מהסוג הגרוע ביותר. הם גוזלים בכוונה תחילה כספי ציבור, עבירה שאין לה מחילה משום שלעולם לא ניתן להשיב את כל הכסף לכל הקורבנות. תוסיפו לכך את עבירת חילול השם שהם מבצעים, ותגיעו למחוזות איומים ונוראים מבחינה הלכתית.

מצד האכיפה, לא הצלחתי להתחיל להבין מדוע רשות המיסים נוהגת בהם בכאלו כפפות של משי. גם מתעלמים מנתוני הרשות לאיסור הלבנת הון (877 מיליון שקל דרך מקובל אחד בתוך עשור!), גם עושים הסדרים מיטיבים עם מעלימי הכנסות, גם מוותרים למי שלא מגישים דוחות, גם מאפשרים לבד"צים למיניהם להימנע מתשלום מס מלא. בקיצור: רשות המיסים פשוט לא רוצה לטפל בהם, והשד יודע למה. אני לא מצליח לחשוב על שום שיקול ענייני להתנהלות כזאת, ואני נותר רק עם אפשרויות שכל אחת מהן גרועה מחברתה: היכרויות אישיות? פוליטיקה? שוחד? זה כל כך חמור, עד שחייבת להתנהל חקירה ממצה שתרד לשורש העניין.

תמיד חשבתי שחברת החשמל היא הדוגמה הבוטה ביותר לגוף ממשלתי המנוהל למעשה בידי העובדים. דוח מבקר המדינה מלמד, שנמל אשדוד הוא מתחרה רציני ביותר על התואר המכובד הזה. יוסף שפירא מראה, כיצד בכירי הנמל – היו"ר, המנכ"ל ובעיקר סמנכ"ל משאבי אנוש – נותנים את ידם לנפוטיזם בלתי חוקי, ואף מנסים לתרץ אותו במקום להילחם בו. אחד הנהנים ממנו (אולי צריך לומר: כמובן) היה אלון חסן, שידו בכל – שהצליח לסדר לאחותו ג'וב שלא היה קודם לכן בנמל.

שפירא נוקט בצעד יוצא דופן כאשר הוא דורש למצות את הדין עם הסמנכ"ל, עובדיה כהן. השאלה היא, האם יהיה די בכך כדי לעקור מהשורש את התופעה הזאת – וקרוב לוודאי שהתשובה שלילית. כאשר 36% מעובדי הנמל הם קרובי משפחה, וכאשר חסן ממשיך להשתולל בימים אלו כאילו לא יושב על גבו תיק פלילי חמור, לא סביר שהתמונה תשתנה מהותית. לכן, צודק ישראל כץ כאשר הוא מנסה לקדם את הרפורמה שתאפשר להקים נמלים פרטיים שיתחרו בממשלתיים הרקובים (גם בנמל חיפה יש נפוטיזם משמעותי) – ולטובת הציבור כולו, כדאי שהוא יצליח.

בהמשך ישיר לנושא הנמלים: הדוח מצביע על כך שההחלטה על הרפורמה בהם התקבלה על בסיס נתונים בעייתיים של משרד האוצר. בכלל עולה מהדוח התחושה, שפקידי האוצר בכלל ואנשי רשות החברות בפרט, אימצו את דרכי הפעולה של המשפטנים בשירות המדינה: לעשות מה שהם רוצים.

הן בפרק על הנפוטיזם והן בפרק על ההפרטה, מראה המבקר כיצד רשות החברות מעלימה מידע מן הדרג הפוליטי מצד אחד – ומאפשרת התנהלות שערורייתית של עובדים מצד שני. זה מזכיר לי את הסיפור על עשיר ששלח בליל שבת את שני משרתיו להביא יין מהמרתף, והם חזרו כאשר הגוי מחזיק את היין והיהודי מחזיק את הנר. אם המצב היה הפוך, הכל היה בסדר; במצב שנוצר, הכל לא תקין.

את הבעיה הזו לא ניתן לפתור על-ידי החלפה של מנהל הרשות. זה עניין של תרבות ארגונית קלוקלת, בה צריך לטפל בנחישות בכל הדרגים. בלי טיפול כזה, רשות החברות תהפוך – אם עוד לא הפכה – למשהו כמו משרד הפנים: רגולטור שיושב בחיבוק ידיים, חכם על חלשים ומאפשר לתחום שבאחריותו ללכת מדחי אל דחי.

אני משער שלא מעט עובדי מדינה ופוליטיקאים חיככו את ידיהם בהנאה, אם קראו שניים מפרקי הדוח: זה העוסק בתוכניות העבודה של משרד האוצר, וזה העוסק בסוגיית זכויותיהם של פועלי הבניין הפלשתינים. בשני הפרקים משרד האוצר מוצג במקרה הטוב כסנדלר ההולך יחף, ובמקרה הגרוע – כצבוע. המשרד המטיף לכולם על הצורך ברפורמות, מתגלה כמי שבעצמו לא עובד לפי תוכניות סדורות ומרוכזות. המשרד ששולח את אנשיו להיות חשבים ומפקחי-על בכל המשרדים, מתגלה כמי שבעצמו אינו מקיים החלטות ממשלה ומתעלם מדוחות מבקר המדינה.

האמת היא, שזה לא ממש מפתיע. הרי אין סיבה לחשוב, שמבין רבבות עובדי המדינה – האלפים הבודדים של האוצר יהיו שונים בתכלית: יעילים, מסודרים, ממושמעים. בהנחה שמתחת לבניין האוצר לא נובע מעיין משנה דנ"א, הרי שעובדי המשרד יהיו דומים לאלו שאנו מכירים ביתר משרדי הממשלה – רק עם תוספת של יומרה להיות יודעי-כל וטובים-מהכל. טוב שמבקר המדינה מעמיד אותם במקום הראוי.

ישראלים לא יודעים ו/או לא רוצים ו/או לא מסוגלים לתכנן לטווח ארוך. התופעה המוכרת הזאת מקבלת חיזוק בכמה וכמה מפרקי דוח מבקר המדינה, ובעיקר באלו העוסקים בפרויקטים בתחום התחבורה. בלגן בארגון מחדש של התחבורה הציבורית בירושלים, התייקרות של פי 8.5 בפרויקט חשמול הרכבת, עיכובים חוזרים ונשנים בהקמת הרכבת הקלה בירושלים, וזו של תל אביב כלל אינה נראית באופק.

צריך דוח אחד מעמיק שיעסוק בשאלה השורשית: מדוע אין אצלנו אף פעם תכנון לטווח ארוך. חלק מזה נוגע לבעיית המשילות: כאשר שר אינו יודע האם יכהן ארבע שנים מלאות או שמא רק שנה, הוא ואנשיו עוסקים בטווח המיידי ולא מעבר לו. אבל זה משהו הרבה יותר בסיסי ועמוק, שמצריך תיקון הרבה יותר בסיסי ועמוק. וכמו תמיד, האבחון חיוני לפני הטיפול. הגורם המתאים ביותר לבדוק זאת הוא מבקר המדינה, באמצעות בחינה של פרויקטים מרכזיים וניסיון לאתר סיבות מרכזיות לתופעה הזאת.