ישראל בנבכי חזון נתניהו

תמונת מצב כללית
מהלכיו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, נראים בתקופה האחרונה לרוב המתבוננים מהצד שאינם מבקריו הקבועים מבולבלים. מדיניותו נראית כסדרת ניסיונות, בחלקם כושלים, לקנות זמן באמצעות טשטוש האמיתות של ישראל וכאוסף של תגובות תזזיתיות לאירועים מרכזיים. אלה מאפשרים לו להיות נסבל כלפי פנים ולא בלתי-נסבל כלפי חוץ. אולם, מדיניות כזו סופה להתמוטט משום שהיא חסרת עמוד-שדרה. מדיניות אינה יכולה להשען אך ורק על "הברקות אד הוק" של אדם בודד, יהיה מוכשר ככל שיהיה. מדיניות קוהרנטית, מאידך-גיסא, מקלה על יריבים ואויבים להבינה ולהערך מולה, אבל היא גם מאפשרת לגייס תמיכה ובעלי-ברית מבית ומחוץ, שמסייעים לקידומה ולהגנה עליה. מדיניות קוהרנטית היא לרוב גם רציונלית ולכן "מזהה" ידידים ואויבים ומקלה על עיצוב המהלכים מולם. יש בה עליות וירידות, אבל הן מוסברות היטב ע"י המכלול והגורמים המשפיעים עליו לחיוב ולשלילה. מדיניות קוהרנטית מציבה את גורם הזמן כמרכיב-ייחוס מובן ולא כמשתה אקראי. טעות היא לחשוב שניתן לבלבל את כל העולם במדיניות לא קוהרנטית כל הזמן. ומפני שהיא אינה מובנת לידידים ויריבים כאחד, היא מולידה אי-שביעות רצון מצד כולם, שלאורך זמן הופכת למציאות שלילית קבועה. כיום נראה שנתניהו הולך בדרך זו, ובהדרגה אף מקצין אותה, אולי לא תמיד במתכוון.

לאחרונה מתברר שהוא פותח חזית חדשה במפלגתו, הליכוד. ובחזית זו הוא מגייס לצידו את ישראל כץ, הפוליטרוק הוותיק, אבל באותה נשימה שוכח שוב את הציבור. שגיאה זו חוזרת אצל נתניהו במשך כל הקריירה הפוליטית: עניין הקשר עם הציבור. בניית אמון מצד הציבור ושיתוף-פעולה עם חברים ובעלי-ברית, מעולם לא היה חזק אצלו וזו מכשלה חמורה. לאחר שעשה מאמץ גדול להתרסן במהלך הקדנציה הקודמת, הקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, חוזרים הדברים לסורם בקדנציה הנוכחית. נתניהו סומך בטעות על הסקרים הקובעים שאין בין הפוליטיקאים המכהנים כיום מי שלפי דעת הציבור מהווה לו מתחרה מסוכן על תפקיד ראש הממשלה. על הסיבות והמשמעויות של קביעות אלה אפשר לכתוב מאמר גדול נפרד, מכל מקום, זהו ממצא תאורטי, ומידת תוקפו היא פונקציה של מעשיו ומחדליו של נתניהו. זו אינה הבטחה "עמדת". בין היתר שוכח נתניהו שהבחירות לראשות הממשלה אינן בחירות אישיות. אם הליכוד יוכה בבחירות הקרובות בגלל התנהלות קלוקלת ברוב התחומים החשובים, וכרגע זה מה שקורה בפועל, לא תעזור לנתניהו התדמית האישית של "מועמד מועדף".

בינתיים, נתניהו לא יצא מ"צוק איתן" עם עודף של יוקרה מנהיגותית. ומי ששיבח אותו היו בעיקר יריבים פוליטיים, משום שסברו שהוא מבצע מדיניות שתואמת את ציפיותיהם יותר משהיא תואמת את ציפיות בוחריו של נתניהו עצמו; אבל הם לא יתנו לו את ראשות הממשלה. ככל שמתרחקים מאירועי "צוק איתן", פג זוהרה של ההתנהלות "השקולה" ו"המאופקת", וגוברים סימני השאלה לגבי התוצאה האסטרטגית הכוללת של המהלך. גוברת התחושה שישראל אכן עשתה רעש, עשן, אבק וצילצולים, אבל הערבים הם אלה שקטפו וקוטפים את מרבית הפירות המעשיים. מבחינה ביטחונית ניצבת ישראל בתום המאבק בדיוק באותו מקום שבו נכנסה אליו, עם מעט יותר תובנות וידע ומעט פחות ביטחון עצמי. למעשה, אנו נצבים כיום בגבול עזה באותו מקום שבו עמדנו עד לאחרונה בגבול הלבנון, מול חיזבאללה. כפי שטענו רבים ואנכי בתוכם, החלטת מועצת הביטחון 1701, לא הייתה שווה את הנייר שעליו היא כתובה. מה שהכתיב את המציאות לאורך גבול לבנון לרבות דימוי ההרתעה, הייתה החלטת אירן, פטרוניתו של חיזבאללה, לשמר את כוחו של הארגון לעימות מול ישראל, כאשר עימות זה יתאים לתכנון האירני, האזורי, הכולל. גם בעזה נוצרה אותה מציאות. כאן הדברים תלויים במצרים. כיום מצרים פועלת בשיתוף פעולה, אולם לכשירצה סיסי לשנות את מדיניותו, יעלם השקט העזתי כהרף עין.

מקובל לראות ב-4 מדינות באזור – אירן, טורקיה, מצרים וישראל – מעצמות אזוריות, לפחות בכל הנוגע ליכולותיהן הצבאיות. מעניין לשים לב ששלוש מתוך הארבע שולטות או מפעילות ארגון או ארגוני-טרור תת-מדינתיים: אירן - את חיזבאללה ומה שנותר ממשטרו של אסד, מצרים - את חמאס והארגונים המסונפים אליו ברצועה, וטורקיה - מעצבת מדיניות כזו כיום בתוקפנותה מול הכורדים שדורשים עצמאות, ובקרובה של דאעש כמכשיר להתפשטות אימפריאלית חוזרת.

ישראל מסיימת בשנים האחרונות כל עימות כוחני לאורך גבולותיה, ביצירת או השארת תנאים לעימות פוטנציאלי חדש וחמור יותר. כשתשלים טורקיה את מהלכיה מול דאעש, יהיה איום כזה גם לאורך הגבול הצפוני-מזרחי שלנו – רמת הגולן וצפון ממלכת ירדן.

אבל נחזור אלינו. נתניהו אינו יוצא טוב גם מהמאבק על התקציב ומהצורך לטפל טיפול אמיתי ומהותי במצוקות האמת הכלכליות של הציבור. נכון שהרעש התקשורתי סביב המילקי, מברלין כ"עיר מקלט", של ישובי עוטף עזה כקטגורים כלכליים וביטחוניים ידועים ומוכרים, מתומכי גירוש מתישבי גוש-קטיף, והמשך התייקרויות בפועל של הדיור וירידת כוח הקניה של הציבור – גדול בהרבה מהבעיה עצמה, למעט אולי נושא הדיור. אבל אין תחושה שהמערכת הממשלתית נעה בעקביות ובעוצמה לעבר פתרונות קונקרטיים. לפיד מנהל קרבות אגו, ונתניהו מניח לו להובילו באף. הרגישות החברתית של הליכוד התמוססה כמעט לחלוטין וביריבותו של כחלון בתחום זה, קיים סיכון פוליטי. כחלון איננו מתחרה של ממש על ראשות הממשלה, אבל הוא בהחלט מסוגל לנגוס בכוחו האלקטורלי של הליכוד. מצד אחד נתניהו אינו מסוגל לנהל באופן אפקטיבי את כל המערכות בחזית הפנימית באופן אישי, ומצד שני הוא אינו משופע בנאמנים ובעוזרים מהימנים עליו שיכולים לסייע. ובכל זאת הוא מרחיק מסביבתו הקרובה כל מי שיכול היה לסייע לו באמת, בזכות כישורים, ניסיון, דימוי ציבורי או הכל יחד.

גם תחום ביטחון הפנים צולע "בראשותו" של המשרד לביטחון הפנים. התנהלות הערבים בירושלים ובחלקים אחרים של ישראל, היא בלתי נסבלת ובכל זאת אינה מטופלת כהלכה. נושא הר-הבית הוא שערורייה. מדינה ריבונית אינה מרשה לזרים ובוודאי לא למי שמציגים עצמם כאויבים, לנהל את החיים בבירתה או במקום הקדוש ביותר ליהדות. אירגונים מקומיים ובינלאומיים חתרניים שפועלים בישראל, נהנים מחסינות כמעט מלאה, שעה שהם מחבלים באינטרסים חיוניים, לרבות מהלכיו של ראש הממשלה עצמו, מבית או מבחוץ. הכנסת בשפל, הממשלה אינה קוהרנטית והפרדת הרשויות בישראל הפכה כבר מזמן לעג לרש, כשבית המשפט העליון מנהל את המדינה כמעט בכל נושא מהותי ועקרוני, אף-על-פי שלא נבחר לעשות זאת. המשטרה בבעיה, נושאי החוץ - אין במה להתפאר, וגם הזדמנויות העלייה שגדלו השנה באופן ממשי, אינן מנוצלות ואינן מנוהלות כראוי.

המציאות הביטחונית ומיתאר האיומים
נתניהו, כמי שעוסק בעיקר בנושאי חוץ וביטחון ומעט גם בכלכלה, לוקה בהתנהלותו מול חיזבאללה. כשם שחמאס ציפצף על ישראל במשך תקופה ארוכה ובנה יכולות צבאיות שמקצתן הפתיעו את צה"ל ב"צוק איתן" והקשו על פעולתו, כך פועל חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה (2006), ולאחרונה אף ביתר שאת. שעה שישראל, המעצמה האזורית, מתכנסת לתוך עצמה ומסבירה לתושביה שהיא "זהירה", חיזבאללה, ארגון תת-מדינתי שכן, מתנהל כמדינה עולה ומתחזקת. יש לו בפועל צבא שאותו הוא מפעיל בשרות אינטרסים שונים. הוא מתחמש כרצונו ונערך כרצונו. הוא משתתף בקרבות בסוריה ולאורך גבול ישראל ברמה, ואינו נמנע מלהעמיד את ישראל במבחן הנחישות בדרכים מגוונות. במהלכיו אלה הוא לומד רבות על דרכי של הפעולה של צה"ל, על מגבלות אמיתיות ויתרונות מדומים של ישראל, ושוחק את הרתעתה. כל התהליכים הללו מובילים בפוטנציה לעבר עימות חוזר ועתיר הפתעות, בזמן ובמקום שיבחרו "חיזבאללה את אירן" בעצמם, או בשיתוף עם אחרים. המציאות הדו-צדדית הנוכחית מול חיזבאללה מבשרת שלוש בשורות שליליות:

א. חיזבאללה מכין עצמו לעימות, וכפי שידע גם קודם כל מי שלא השלה עצמו בעניין ההרתעה של 2006, מה שמנע פעולה עד כה היו הנחיות אירניות שנבעו מאינטרסים אירנים. גם הפעם תבוא הפעילות כמהלך של מניעה או תגובה לפעילות ישראלית, על-פי השעון האירני.

ב. לבנון כמדינה ריבונית כביכול, היא נותנת החסות וההגנה הטריטוריאלית-משפטית-יחב"לית לחיזבאללה. בעשותה כן, היא מקבלת על עצמה אחריות להפיכתה לשטח הערכות אירני לקראת עימות צבאי עם ישראל, כשחיזבאללה הוא "חיל המשלוח" של גרעין ההערכות הזו. הציר: אירן-עירק (השיעית) - סוריה ולבנון-חיזבאללה, רצף טריטוריאלי פוטנציאלי המחבר את אירן אל מוצא לים התיכון דרך לבנון. כאשר יושלם ייצוב המצב החדש בסוריה, תתמקד אירן בהשלמת רצף זה וביסוסו.

מרגע שמתחיל חיזבאללה לפרום את ריקמת האיפוק שכפתה עליו כביכול החלטת מוע"ב 1701, גדלים הסיכויים והסיכונים שנראה מלחמת מינהרות גם לאורך גבול הצפון. זו תהיה קשה ומורכבת יותר מהמלחמה בעזה, בין היתר מפני שחיזבאללה פורש עצמו בהדרגה לאורך כל הגבול הצפוני שלנו, ומקשה יותר ויותר על יכולתה של ישראל לשלוט בנעשה לאורך גבול ארוך, מפותל והררי זה. ככל שהעומק האסטרטגי קטן יותר בהשוואה לאורך הגבול ממנו נשקף האיום, גדלים הסכנה והקושי לבלום אותה ללא נזקים קשים. פרימת ריקמת האיפוק מתבטאת גם בירידת חיזבאללה לדרום לבנון בגלוי ובמוצהר, דבר שנמנע הארגון מעשותו בגלוי מאז החלטה 1701 של האו"ם. נראה שכיום ההרתעה האמיתית הקיימת בחזית זו, היא הרתעת ישראל ע"י חיזבאללה בגלל איום הרקטות והטילים המסיבי כלפיה; הרתעה זו מאפשרת חופש-פעולה גדל והלך לחיזבאללה.

ג. חיזבאללה הולך ומשתחרר מהצורך להגן על משטר אסד, משום שהמשטר מתייצב ומתחזק. אומנם לא בכל השטח הסורי הקודם, אבל בחלקים נרחבים וחשובים ממנו. לפיכך, יוכל חיזבאללה להפנות קשב מעשי ויוזמתי יחד עם כוחות מנוסים ומאורגנים, להתמודדות מול ישראל, כשזו תראה מועילה לאירן או חיונית לחיזבאללה עצמו.
בצבת האיומים ה"מתגלגלים"
יכולות אפקטיביות של כוחות לוחמים שפרוסים לאורך גבולות ישראל, הן איום קבוע. כאשר מדובר בארגונים תת-מדינתיים של יעודם הוא יצירת והפעלת איומי טרור אפקטיביים, גדל האיום. אפשרות שאיומים בזירות שונות יופעלו מתוך תאום מבצעי-אסטרטגי, מגבירה את חומרת האיום עוד יותר. צריך תמיד לזכור את מערכת היחסים הדו-פרצופית של האיסלאם הפונדמנטליסטי – מול כופרים מזה ומול יריבים בעולם האיסלאם מזה. גם כאשר פלג איסלאמי נלחם בפלג אחר מלחמת חורמה, שניהם יחד מסוגלים לשתף פעולה באותו זמן במלחמה נגד "הכופרים".

אנו רואים בשני הגבולות לבנון-סוריה ועזה, תהליכים של עיבוי והתעצמות באמל"ח, באנשים ובשיטות לחימה, שחלקם כגון הטילים של חיזבאללה, כבר אינם טקטיים אלא אסטרטגיים. בעידן העימותים הקלאסיים – עד אמצע שנות ה- 80 בקרוב – נחשבו כאיומים חריפים ואף קיומיים, אותם איומים שנבעו מהערכות צבאות סדירים של מדינות שכנות לאורך גבולות ישראל (האיום הקונבנציונלי). בדור האחרון הוחלף האיום הקונבנציונלי באיום טרור, שרבים נטו לא לראות בהם איומים קיומיים. הפעם היחידה הזכורה לי שבה בוטאה הערכה שונה ע"י ראש ממשלה ישראלי, שהוא גם איש צבא מובהק לשעבר – אריאל שרון - הייתה באינתיפאדה השנייה, בחודשים הקודרים של הרבע הראשון של 2002. קרוב לוודאי שהדברים נבעו מעוצמת הפגיעה באזרחים, בגלל הקרבה היתרה בין המפגעים לנפגעים. האמירה הנוקבת ההיא של שרון גם בישרה את תחילתו של מבצע "חומת מגן". כיום אנו נמצאים בעיצומו של תהליך שבו כוחות הטרור מחליפים את הצבאות הסדירים כגורמי-איום ראשיים על האזרחים בישראל. וככל שהם קרובים יותר לגבולותינו וככל שהם הולכים ומתעצמים ומשתכללים ביכולות הלחימה ובאמצעי הלחימה, כך גדל האיום הלא קיומי לכלל איום אסטרטגי דומה לזה שיצרו בעבר הצבאות הסדירים של מדינות העימות.

ישראל חייבת לבחון התפתחויות אלה לגופן של עובדות, בכדי להמנע מקונספציות שגויות. הטרור הוא אסטרטגיית לחימה גמישה. היא יכולה להופיע כאיום מוגבל על-ידי ארגון תת-מדינתי קטן וחסר תמיכה מדינתית משמעותית, אבל גם כאיום גדול, כאשר מדינה גדולה מפעילה ארגון או אירגוני טרור אחדים, או תומכת בכאלה בגלוי או בהסתר.¹ במציאות הישראלית, במיוחד בגלל האסימטריה בינה לבין העולם הערבי ועל-רקע הגישה החנונית של אירופה ושל ארה"ב של אובמה לטרור כאסטרטגיה גמישה, הסכנה האולטימטיבית של הטרור נבנית בהדרגה וכמעט ללא הפרעה. מול ארה"ב הסכנה היא של פיגוע או פיגועים שיגרמו נזק ישיר נסבל אבל נזק נלווה גדול על-ידי שיבוש החיים הסדירים ופגיעה באיכותם. מול אירופה התהליך נבנה ע"י "פלישה" מסיבית של מוסלמים ליבשת, ובניית תשתית לאיום טרור מקומי ברוב המדינות, על בסיס הגירה זו. בישראל מדובר באיום משולב – טרור מעבר לגבול וטרור פנימי משולבים, נתמכים ע"י מדינות שכנות ומדינות רחוקות, ומופעלים, בתנאים מסוימים, מתוך תיאום ושילוב מהלכים כולל. המצאותו של פוטנציאל טרור הולך וגדל לאורך גבולותיה של ישראל, אינו שולל את האפשרות שבהינתן סיטואציה גיאופוליטית מתאימה – מרצון, או מתוך הסחפות לתהליך בלתי-נשלט שהוא טיפוסי למשבר מתגלגל, יפעל על ישראל איום קונבנציונלי משולב ברמה של איום קיומי ולפרק זמן ארוך.²

מניסיון-עבר ניתן להסיק שחמס וחיזבאללה לומדים מהר והרבה מכל ניסיון מלחמתי שבו הם מתנסים מול צה"ל. בהיות צה"ל צבא מתוחכם ומצויד היטב, המבחנים מולו מאתגרים ומחייבים מתיחת שרירי הכוח והמוח גם יחד. עצם העובדה ששני ארגונים אלה לא ספגו אבידות כבדות במיוחד בלחימה נגד צה"ל בעימותים הגדולים האחרונים שלהם, משמרת את הידע והיכולות, ומעבירה אותם לגייסות חדשים. מבחינה זו "צוק איתן" איננו הצלחה כלל ועיקר. חמאס מוגבל לתחומי רצועת עזה, ובגלל נוכחות ישראלית באיו"ש הוא אינו שולט בטריטוריה זו ואינו חופשי לפעול בה. חופש הפעולה של חיזבאללה גדול כיום בהרבה מבעבר והניסיון נצבר אצלו גם מהשתתפות פעילה בלחימה לצד סוריה וגם מחילופי מידע עם חמאס וארגונים אחרים. ישראל חייבת לזכור ולהפנים שחיזבאללה הוא ארגון חסות אירני ולכן נתמך ויתמך בכל מה שהוא עושה ע"י משמרות המהפכה האירנים והצבא האירני. כל בעיה טכנו-מבצעית שלו מטופלת ע"י הגורמים הטכנו-מבצעיים של אירן והפתרונות המתגבשים אינם פרי חשיבה מקומית בלבד, כך גם בנושא מלחמת מינהרות בצפון.

צוק איתן כנוּרת אזהרה
במבצע "צוק איתן" הפעיל חמאס שתי מערכות אסטרטגיות: א. המינהרות; ב. שיגור רקטות ממשגרים מוסתרים בפריסה רחבה ובשליטה מרחוק. לשתי המערכות לא הייתה לצה"ל תשובה טכנו-מבצעית יעילה וגם כיום עדיין אין לו פתרונות משכנעים.
טילים ורקטות
היקף השימוש ברקטות ע"י חמאס במבצע, היה דומה מעט גבוה מזה של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה – כ-4500 רקטות לעומת 4000. קצבי השיגור היו מעט נמוכים יותר - 33 ימי לחימה במלחמת לבנון השנייה, לעומת כ-50 ימי לחימה "בצוק איתן". בשני המקרים לא הצליחה ישראל למנוע שיגורים עד למועד כניסת הפסקת האש הפורמלית לתוקף. ב"צוק איתן" עמדו לרשותה כ-7 מערכות כיפת ברזל, שירטו כ-16% מסך כל הרקטות ששוגרו לאזורים מיושבים בישובים אזרחיים, ומנעו הרס והרג גדולים. גם אם תכפיל ישראל את מספר סוללות כיפת ברזל בעימות נוסף מול חיזבאללה, התוצאות תהיינה פחות משכנעות, ובמקרה של עימות משולב בשתי החזיתות, הבעיה תהיה קשה עוד יותר. אני נוטה להעריך שחיזבאללה מודע היטב לכל העובדות הללו והוא נערך ביעילות להפיק תועלת מירבית מהעוצמות והחולשות שנחשפו בעימות האחרון מול חמאס. הוברר שהגנה פסיבית – מקלטים, ממ"דים, מיגוניות וכו' – מהוים מיגון יעיל מאוד נגד תקיפות של רקטות ופצמ"רים מהסוגים ששיגר חמאס. אבל הסבירות שהעורף האזרחי יוכל לשמור על רמה מספקת של חיים נורמליים בעימות ממושך נוסף או קשה יותר, נמוכה. במהלך המבצע התברר שקיים מחסור גדול במקומות מיגור באזורים שונים של העורף האזרחי. אם מספר הבניינים שניבנו לפני 1980 כשהם חסרי הגנה פסיבית, בעיקר ממ"דים, הוא כ-80,000 אזי מדובר בחשיפה גדולה מאוד. תוכניות תמ"א 38 באות לתת לכך תשובה נוחה מבחינה כלכלית, אבל קצב התקדמותן איטי מאוד, בעיקר בשל ביורוקרטיה ציבורית.

מכאן שעל צה"ל, פיקוד העורף, המשרד להגנת העורף והרשויות המקומיות, לעשות מאמץ עליון בחודשים הקרובים כדי לקדם את מיגון העורף בכל המסלולים האפשריים. בהתחשב בכמות הטילים והרקטות שבידי חיזבאללה - בין 70 ל-100, אלף לפי אומדנים שונים בתקשורת. עוצמת ורצף הירי שיוכל חיזבאללה לייצר עם סד"כ כזה גדולים לפחות פי 5 מאלה שייצר חמאס בעימות האחרון. טווח הנשק תלול-מסלול שלהם מכסה בפועל את כל שטחה של מדינת ישראל ודיוק הטילים טוב בהרבה מדיוק הרקטות. בהנחה שחיזבאללה יישם את לקחי "צוק איתן", ויפעיל חלק גדול מסד"כ הרקטות והטילים שלו ממסתורים קבועים (ואולי גם ניידים) ובהפעלה מרחוק, הנטל על צה"ל שיידרש להפסיק את השיגורים, יהיה כביר והרגישות הציבורית עצומה. לצה"ל יהיה זה מבחן קרדינלי, מפני שהציבור יתקשה מאוד לעמוד בהרעשה רצופה של כ-400 טילים ורקטות ביום (פי 2 עד 3 יותר מבעימותים הקודמים) ובנוסף גם פצמ"רים, במשך 120 יום ברציפות ויותר (כ-50,000 טילים ורקטות בסה"כ). לדעתי מדובר כאן באיום אסטרטגי ממשי, ובהשלכות כלכליות ומורליות רציניות מאוד. אלא אם כן צה"ל ומערכת הביטחון יפתיעו את כולנו, נראה שהפתרון היחיד הזמין לצה"ל יהיה כיבוש שטחים נרחבים בדרום לבנון והשמדה פיסית מהקרקע של עיקר התשתיות של חיזבאללה, תוך פגיעה קשה מאוד בכוחות הלוחמים שלו. ח"א לא יוכל להתמודד לבדו ביעילות במערך זה, ועשויות להיות לו משימות אחרות, שרק הוא בנוי להתמודד מולן. זו מערכה לא פשוטה אם כי אפשרית, אבל חיוני שתעשה ביעילות, במהירות, בעוצמה, בהחלטיות ותוך התעלמות מהבלי המערכת הבינלאומית.

למערכה כזו חייבים להערך גם תודעתית ותקשורתית ולהכין את דעת הקהל הישראלית והבינלאומית כאחת. בהנחה שזה אומנם הפתרון האפקטיבי העקרי העומד לרשות ישראל כיום, השאלה המתבקשת היא אם צריכה ישראל לחכות על שחיזבאללה יהיה מוכן ומאורגן היטב ואולי גם מקושר עם כוחות נוספים לפעולה משותפת, או שעליה לשקול ברצינות מכה מקדימה שתשיג את אותה תוצאה, בתנאים נוחים יותר לנו ותוך מזעור נזקים. דוקטרינת המכה המקדימה בלחימה קונבנציונלית "הלכה לאיבוד" בלקסיקון הצבאי של ישראל במלחמת יום הכיפורים.³ אולי זה הזמן לחדשה.

אם תחליט ישראל ליישם פתרון כזה מתוך יוזמה שלה, או כתוצאה מאילוץ עתידי, חשוב מאוד להכין מראש את החלק השני של המשוואה: כיצד אנו רוצים לסיים את המהלך, ומהו המצב שצריך לשרור לאורך גבולנו הצפוני לאחר שיכון הסכם או מסמך הבנות חדש, שימנע חזרה על שגיאות מלחמת לבנון השנייה. לדעתי, הפתרון צריך להכיל את המרכיבים של הפתרון הקיים מול מצרים – הסכם הפסקת לחימה (לפחות) עם אזור חיץ רחב ומבוקר בדרום לבנון שאין בו נוכחות צבאית משום סוג.⁴

מול האיומים תלולי-המסלול זקוקה ישראל לפתרון טכנו-מבצעי חדש, שיוכל לבצע גילוי-זיהוי-איכון-שיגור-והשמדה אפקטיבית של משגרים על חימושם ושל עמדות שיגור. כל זאת "בזמן קוואזי- אמיתי" ובאופן אוטומטי ומהיר, ללא מעורבות אדם בחוג ההפעלה. את ההשמדה צריך לבצע בשיגורים מהאויר (בעיקר מל"טים) ומהקרקע. באופן מעשי, כל אבני הבניין של מערך כזה קיימות כיום בישראל, אבל דומני שטרם הותאמו סופית ושולבו למערכת על בסיס קונספט שלם כנ"ל.⁵ זו דרגת חופש חשובה ביותר עבור צה"ל, שתוכל לייצר עבורו גמישות רבה בבחירת תמהיל הכוחות שאותם יקצה למשימות ההשמדה של מקורות ירי תלול-מסלול, כפונקציה של מכלול התנאים והצרכים. הבעיה בתחילת מחזור לחימה עשויה להיות עומס השיגורים ואופן פרישת המשגרים. שילוב היכולות הקיימות עם יכולת נוספת בעלת קצב השמדה גבוה שאינה קיימת כרגע, יחד עם יירוט מה שמשוגר כנגד מטרות רגישות, נראה בעיני צורך מבצעי אמיתי.
מינהרות
נושא המינהרות נראה כבעל כרקטריסטיקות שונות בגזרות שונות בגלל הבדלי גודל השטח, תנאי קרקע וסוג הקרקע, והזמן והמחיר הדרושים להקמת מערך אפקטיבי. ומאידך-גיסא, מינהרות חצובות בסלע, מוגנות מתקיפה טוב יותר מאשר מנהרות חפורות בקרקע חולית, וגם אפשרויות הריסתן מורכבות יותר.

"מלחמת מינהרות" מעלה אל פני השטח את הממד החמישי: יבשה, אויר, ים⁶ – מעל לפני המים ומתחת לפני המים, חלל, מעבה הקרקע.

מלחמת מינהרות אינה חדשה ושימשה בלא מעט מקרים במלחמות הגנה והתקפה על יעדים מבוצרים ובתוך יעדים מבוצרים (למשל: שימוש במערכות הביוב בתוך ערים נצורות) ועוד. מלחמת מינהרות נרחבת נוהלה בווייטנאם, ובדרך כלל הייתה זו מלחמת גרילה. אף-על-פי שמלחמת ווייטנאם הייתה בחלקה מלחמה אסימטרית, כללי המשחק וההתנהלות המינהרתית בה היו שונים בעיקרם בתכלית מאלה שהופעלו "בצוק איתן", כחלק ממלחמת טרור.

האפקטיביות המיוחדת של מלחמת מינהרות כחלק ממלחמת טרור, כזו שבאה לידי ביטוי "בצוק איתן", נובעת מהקירבה של האוכלוסייה האזרחית של ישראל – הכוח המדינתי במשוואה הא-סימטרית – אל זירת הפעילות המלחמתית, קירבה שאיפשרה, עדיין מאפשרת ותאפשר גם בגזרות אחרות כגון בגבול הלבנון, איום אלים ישיר של הכוח הלוחם הלא מדינתי והחלש יותר נומינלית, על האוכלוסייה הלא מעורבת של הכוח המדינתי (החזק). בסיטואציה זו אנו נחשפים שוב לאבסורד שביישום עקרונות המלחמה הקונבנציונלית בין מדינות, למלחמות טרור אסימטריות. ומכאן גם לצורך להשתחרר במהירות ובאופן מלא מאילוצים אלה, כתנאי לשפר את כושרן של דמוקרטיות להלחם בטור, במיוחד בטרור פונדמנטליסטי.

אלמנט מעניין וחשוב בפתרון הפרטיקולרי של מלחמת המינהרות שהייתה חלק מ"צוק איתן", הוא האופן בו השתלבו המינהרות באסטרטגיה הכללית של חמאס. מינהרות היו משני סוגים: מינהרות הגנה – כיסוי, הסתרה, מיגון, תנועה בהסתר, הערכות, אחסנה ועוד. ומינהרות תקיפה. מינהרות התקיפה העקריות התחילו באזורים עירוניים מאוכלסים בצפיפות באזרחים "לא לוחמים", ונותבו משם אל מעבר לגבול ישראל לעבר ישובים אזרחיים, מאוכלסים באזרחים לא לוחמים; והיו גם סוגים נוספים. הסימטריה של המלחמה האסימטרית היא שהכוח המפעיל טרור (הכוח החלש) משתמש בחוסר כל שיקול מוסרי באזרחיו שלו כמגינים חיים על כוחותיו הלוחמים גם בלוחמת המינהרות, ובאזרחי הצד המדינתי (החזק) כיעדי התקיפה.

בהעדר אמצעי גילוי מינהרות אפקטיביים, שיטה זו מקנה לכוחות הלוחמים של הטרור מיגון מירבי ממוקדי המוצא ועד לעצם ההגעה ליעד הנתקף. לכן, כיום ברור שצה"ל חייב לפתח אמצעי גילוי מנהרות אפקטיביים, ואמצעים אלה חייבים להיות מושתתים על גילוי מרחוק והפעלה מן האויר. ככל שהשטח ה"חשוד" רחב יותר, והאפשרויות ליצירת תשתית לחדירות דרך מינהרות מגוונות יותר - גמישות ורגישות הגילוי, לרבות שרטוט תוואי המינהרה חיוניים יותר. הדרישה היא למענה אפקטיבי בין אם מדובר בעת חפירת מינהרה ובין אם בדיעבד, לאחר שהושלמה החפירה. אמצעי גילוי יעילים ומדויקים מרחוק, גם מאפשרים שימוש באמצעי השמדה מהאויר ומרחוק.⁷

החדשות הטובות בתחום לחימת המינהרות הן שמלחמת זו יכולה להיות דו-צדדית, אעל-פי שצה"ל לא נקט יוזמה בעניין זה לקראת "בצוק איתן" ובמהלכו. כלומר: כשם שמינהרות עשויות להגיע ממרכז עזה לישובי עוטף עזה, יכולות מינהרות יזומות ישראליות להגיע משטחי ישראל אל לב-ליבה של עזה. אם חמאס מסוגל לחפור מינהרות באורך של 1– 4 ק"מ, גם ישראל מסוגלת לכך וליותר מכך, אם תרצה. היתרונות הטכנולוגיים של ישראל, למשל בתחום הרובוטיקה הצבאית האוטונומית או הנשלטת מרחוק, מאפשרים למצות דו-צדדיות זו טוב בהרבה מאשר רק ע"י הפעלת חיילים דרך מינהרות או בתוכן. ובעוד שחיילים במינהרות עשויים להיות לכודים או מנוטרלים באמצעות עשן, גז מדמיע, גז מרדים, גז צחוק ועוד, רובוטים אינם רגישים לאמצעים "אקזוטיים" כאלה. ייתכן מאוד שהפגנת יכולת ישראלית בתחום מלחמת מינהרות דו-צדדית, תשכנע את חמאס הרבה יותר מהפצצות מסיביות, לזנוח דרך לחימה זו. ומה שטוב בעזה, טוב גם בגבול הצפון בהתאמות המתחייבות.

במילים פשוטות: צה"ל חייב להערך לפעולה רחבה, מגוונת, ואפקטיבית ב"ממד החמישי", ממד המינהרות. החדשות הפחות טובות לציבור הן, שפיתוח תחום יכולות חדש – עולה כסף, והרבה כסף.

שיקום עזה כמנוף מדיני
צוק איתן החזיר לשולחן הדיונים את סוגיית עזה, ההסגר על עזה מזה והאיום הקבוע שמהווה חמאס כשליט עזה. אף שהתנאים השתנו מבחינות רבות, חמאס אינו מוכרע והתמיכה הפוליטית והכלכלית הגלויה והסמויה שהוא מקבל ממדינות שונות, חלקן "ידידותיות" לישראל, מקיימת ארגון זה "בחיים" ומחייבת התייחסות. שלושה גורמים עקריים דוחפים לאחר "צוק איתן" לשיקום עזה ולהסרת המצור ממנה: א. כל מי שמבקש ללחוץ על ישראל לעשות ויתורים מדיניים לפלשתינים – ידידים, שוטי הכפר שלנו, ואויבים גם יחד; ב. תושבי עזה שרואים עצמם סגורים בכלא אזורי; ג. הרשות הפלשתינית בראשות אבו-מאזן, שמבקשת למנף את המהלך לשיקום עזה לשם חזרה לשליטה בעזה, תוך ניצול תוצאות המלחמה ועקשנות החמאס לניגוח ישראל בכלל הסוגיות הבי-לטרליות.
לכולם, לרבות ישראל, אבל בדרך כלל מסיבות שונות ולעיתים מנוגדות, עניין לקדם את השיקום. בין היתר דוחף לכך החשש שחוסר טיפול יביא לחידוש הלחימה – פועל יוצא מאי-ניטרול צבאי של החמאס. במהלך "צוק איתן", הבהיר ראש הממשלה שהוא מבקש להגיע להפסקת הירי והאלימות מהרצועה "...לפרק זמן ארוך מאוד", והבהיר שהדבר יושג בשילוב צבאי-מדיני. במילים מפורשות היעד ארוך הטווח שעליו דיבר הוא שיקום וא"כ פיתוח נוסף, בתנאי של פירוז הרצועה מנשק. פירוז הרצועה משמע פירוק נשקם של הארגונים הפונדמנטליסטים ובראשם חמאס. שיתוף האינטרסים עם מצרים להחליש את החמאס והשפעתו בסיני ובתוך מצרים, הביא לשיתוף פעולה גם בנושא השיקום והפיקוח עליו; אבל אליה וקוץ בה. הרושם ההולך ונוצר סביב ההערכות לשיקום הרצועה הוא, שבמקום שישראל תימצא במוקד העשיה וקבלת ההחלטות, היא נדחקת לשולי הדברים. אמנם, ללא הסכמת ישראל לא ניתן לבצע את רוב הצעדים הדרושים, אבל עובדה זו אינה מנוצלת כראוי ע"י ישראל. כך למשל לא הוזמנה ישראל לועידה הבינלאומית האחרונה שנועדה לגייס כספים לשיקום הרצועה. הטיעון שהיציגה לכך מצרים, מזמנת הוועידה, היה התנגדות רבות מהמדינות המשתתפות להשתתפות ישראל, כביכול על-רקע המחלוקת הפתוחה מול הרשות והקיפאון במו"מ. ישראל קבלה עובדה זו בהשלמה, ויצרה בכך תקדים שלילי להמשך התהליך, מפני שהשיקום, אם יצלח, הוא צעד ראשון בדרך ארוכה, וכפי שתוצע המיטה, כך ישנו עליה כל המשתתפים.

ישראל לא רק יכולה למנוע כל התקדמות בתהליך השיקום בעזה, היא גם זו שלה אינטרסים חיוניים שהתהליך יתפתח לכוונים רצויים לה, וימונף לקידום אינטרסים נוספים, רחבים יותר. כאן אני מפסיק להבין את מדיניותו של נתניהו. לדעתי, היה על ישראל לדרוש השתתפות בוועידה ואף להודיע שתתרום כסף (100-50 מיליון דולרים) למטרה זו, או לבלום את כינוסה. כבר כתבתי במקום אחר שמדינה ריבונית צריכה להתנהל כמדינה ריבונית, אם היא מתכוונת להבהיר לכל שהיא אכן כזו. ביסודו של דבר מדינה ריבונית היא מדינה השולטת בגורלה, רוצה לשלוט בו דרך קבע, מגדירה בעצמה את האינטרסים שלה, חותרת להגשמתם ומגינה עליהם בעת הצורך, לרבות בכוח. רוב האלמנטים האלה חסרים בהתנהלות הישראלית מול עזה ולא רק שם.

האינטרסים העקריים של ישראל מול עזה כוללים לדעתי את המרכיבים הבאים:

א. מניעת איומים⁸
ב. שיקום הרצועה בהשתתפות ופיקוח ישראלים
ג. חיזוק ההרתעה מפני חידוש הלחימה משם
ד. השארת הרצועה כישות נפרדת מהרשות הפלשתינית (חבל אוטונומי), לפחות כל עוד אין החמאס משנה את עמדותיו היסודיות ואין הסכם עם הרשות
ה. עידוד הגירה מרצון מהרצועה ובכלל זה לאיו"ש
ו. פיתוח הרצועה בתמורה ובמקביל לפרוזה המלא
ז. פתיחת הרצועה לתנועה חופשית אך מבוקרת, המבטיחה שלא תהיה נסיגה לעבר אלימות ועויינות
ח. יצירת "לינקג' " בין התהליכים המתרחשים בעזה (ואיו"ש) לבין התנהלות המערב כלפי ההתישבות היהודית באיו"ש.
ט. ביטול מודרג אבל רציף של אונרווא, תוך הרחבת השיקום והפיתוח לשיקום "הפליטים", כחלק מפיתוח הרצועה במימון בינלאומי.

בניהול נכון של המהלכים, יכול שיקום ופיתוח עזה להיות בסיס למודל אזורי לשת"פ חיובי בהשתתפות ישראלית. ישראל יכולה לאכוף התנהלות ברוח זו על עזה, וצריכה לעשות זאת, כאמור, למן הרגע הראשון. אינני מתרשם שמדינת ישראל מפעילה מול עזה מדיניות קוהרנטית שלימה, עם יעדים ברורים, שנגזרת ואמורה לשרת את המטרות הרחבות יותר שלה באזור. מתברר שוב ושוב שמדיניות נכונה באזור זה כוללת מנה גדושה של סבלנות ועקשנות. כל מינון של עכשוויזם, הוא סימן לחולשה.
מדיניות ברורה בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי והמשך המו"מ לשלום
יסודות המדיניות הישראלית הנוכחית בוטאו ע"י ראש הממשלה בנאום בר-אילן, אביב 2009. ככל שניתן להעריך, לא חל שינוי משמעותי בעמדות אלה במהלך שיחות השלום האחרונות או לאחריהן, למרות שינויים מרחיקי לכת באזור כולו, ובפעילות ארה"ב, מעצמות המערב ורוסיה באזור. מצב זה אינו טבעי ואינו רצוי. יתר-על-כן, מסכת הלחצים שמנסים להפעיל גורמים שונים על ישראל: מזכיר האו"ם באן-קי מון בביקורו האחרון, או מזכיר המדינה קרי בהתבטאותו האומללה האחרונה על הקשר בין עליית דאעש להעדר פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי -- מחייבים הבהרות ישראליות לגבי עמדותיה ומדיניות פעילה מעודכנת בנושא הסכסוך והטיפול בו; זהו כורח אסטרטגי וריבוני כאחד, והוא חייב להיות ברור וחד. עידכון כזה צריך לכלול את ההגדים הבאים:

1. ישראל אינה מכירה בטענות הערבים בדבר כיבוש יהודי בארץ-ישראל. ארץ-ישראל שייכת לעם היהודי מימים-ימימה וישראל לעולם לא תוותר על עמדה זו.

2. ישראל לא תקבל תכתיבים או מהלכים חד-צדדיים של הערבים או תומכיהם לקביעת עובדות מדיניות או פיזיות בארץ-ישראל. עם זאת, ישראל נכונה להגיע להסדר מדיני וביטחוני כולל עם העם הערבי בארץ-ישראל, במו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים ועל בסיס של הדדיות.

3. ישראל אינה מקבלת את התביעה הערבית להכיר בקוי הפסקת האש של 1949 (המכונים תדיר "גבולות 67") כקו גבול בין מדינת ישראל לבין ישות מדינית ערבית בשטח ארץ ישראל, ולא תכיר במדינה ריבונית חמאסית או אחרת בתחומי רצועת עזה. קוי הפסקת האש של 1949 אינם גבולות ביטחון לישראל ולא יכון הסדר ללא גבולות ביטחון והסדרי ביטחון משלימים, שיקבעו כאמור במו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים.

4. מכלול עקרונות ההסדר הביטחוני לו מוכנה ישראל, הוצגו בנאום בר-אילן ויש להתאימם לשינויים שהתחוללו מאז באזור ולמציאות הגיאופוליטית שנוצרה בגינם. עקרונות אלה אינם תנאי מוקדם.

5. הסדר ישראלי ערבי חייב להיות מבוסס על עקרון של הדדיות לאמור: לשני הצדדים זכות להגדרה עצמית שמטרתה מדינת לאום. זכותו של צד אחד אינה מוציאה את זכותו של הצד האחר ואינה מתקיימת בלעדיה. שני הצדדים חייבים להכיר הדדית זה בזה ולהסכים לסיום הסכסוך באקט של חתימה על הסכם שלום. ההסכם יאושר ע"י משאל-עם בשני הצדדים ורק אז יכנס לתוקפו ויופעל דה-פקטו.

6. הסכסוך הקיים הוא סכסוך ישראלי-ערבי-פלשתיני וסיומו חייב להקיף את כל מדינות הליגה הערבית.

7. נקודת המבוא לעיצוב הסדר, צריכה להתחיל בנקודת ההתחלה של תהליך חלוקת ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי בין התנועה הלאומית היהודית (הציונות) לתנועה הלאומית הערבית, לשם מימוש זכות ההגדרה העצמית של הצדדים דה-פקטו, דהיינו: הצהרת בלפור (1917). כל החלטות הביניים מאז ועד היום היו בגדר של החלטות זמניות וחלקיות ומעולם לא הביאו להסדר מוסכם, לכן הן בטלות למעשה.

8. ישראל רואה בפדרציה ירדנית-פלשתינית את הפתרון המועדף לפתרון ראלי של הסכסוך הישראלי-ערבי ברוח האמור לעיל, אבל תהיה מוכנה לדון גם בפתרונות אחרים, תוך הסתמכות על העקרונות והכללים הנ"ל.

לסכום
המציאות אליה חותר נתניהו והאופן בו מוליכה אותנו ממשלתו לעבר מציאות זו, אינם ברורים ואינם נראים קוהרנטיים. באמירה זו כלולים גם ניצול תוצאות מבצע "צוק איתן" והדרך בה מתכוונת הממשלה לפעול ופועלת לניצול המבצע לשיפור מצבה ומעמדה של ישראל. אני עושה כאן אבחנה ברורה בין מעמד עובדתי, בפועל, לבין מעמד תדמיתי, שלפחות חלקו נגזר ממגמה אנטי-ישראלית ואנטי-שמית מוסווית. מציאות זו מכוונת לשחוק את עמדותיה של ישראל ולהניעה לפעול לפי קוי-מחשבה שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים שלנו, כפי שלדעתי רוב הציבור תופס את עיקריהם.

ראש הממשלה מעורב פחות מדי בענייני הפנים, וחלק ממעורבות מצומצמת זו מתנהל מול מטרות משניות ובמהלכים שגויים. במקום ללכד את הליכוד ולחזק את התמיכה הציבורית בו באמצעות הרמה ברורה של שני דגלים: מדיני-ביטחוני, וחברתי-כלכלי, הוא עוסק בניפוי יריבים משניים מעמדות כוח, ובכך מפצל ומפלג את מחנהו – המחנה הלאומי - מחליש את כוחו, ומבזבז את זמנו היקר מפז על נושאים שוליים.

ישראל זקוקה לשידוד מערכות בשלושת התחומים הקריטיים של הביטחון הלאומי: הביטחון הפיסי – הערכות מהירה אפקטיבית ויוזמת בתחום מבנה הצבא ותפיסת הפעלת הכוחות מול מתאר איומים רב-גוני ונזיל; הביטחון הכלכלי – טיפול אפקטיבי "עם סטופר ביד" בבעיות היסוד של מגורים, כוח קניה, ופערים חברתיים; המורל הלאומי – התיצבות בראש המחנה, הגדרה ברורה של היעדים החשובים וחתירה בלתי-מתפשרת להשגם, תוך מזעור התנגדויות והפרעות מבית ודיאלוג מתמיד עם הציבור.

1. למשל: חיזבאללה שניתמך ע"י אירן ולא רק הוא, או חמאס שניתמך ע"י טורקיה וקטאר.
2. אינני מנתח כאן תרחישי איום אפשריים, אלא מתאר מגמות והכיוונים אליהם הן יכולות להתפתח. אינני מכניס למשוואה זו את מרכיב האיום הגרעיני, שכיום אירן היא נציגתו הראשית באזור. אם תגיע אירן ליכולת גרעינית, היא לא תהיה יחידה בכך באזור, ומשמעות הדבר הוא טרור קונבנציונלי בחסות מטרי גרעינית, ואף טור גרעיני. בגלל יכולותיה הגרעיניות של ישראל (לפי מקורות זרים), סביר להניח שלא תאוים ישירות ע"י מדינה אחרת. אבל אין שום וודאות שהאסטרטגיה הגמישה של הטרור, אם לא תאובחן ככזו ותנקט כלפיה ככזו גישה שונה לחלוטין מהגישה הנוכחית, גישה של אפס סובלנות כלפי מדינות נותנות חסות לטרור, לא תפתח איום טרור גרעיני אפקטיבי כלפי ישראל ולא רק כלפיה.
3. רק בתקיפת מתקני גרעין שמרה ישראל ושיירות אמל"ח מיוחדות, שמרה ישראל על דוקטרינה זו, והדבר הקנה לה יתרונות רבים לאורך זמן.
4. פתרון מסוג זה דרוש לאורך כל גבולותיה של ישראל מהטעמים עליהם עמדתי לעיל.
5. אינני מנסה לתכנן כאן מערכת כזו אלא להתוות את הקונספט הבסיסי של המבנה ותורת ההפעלה.
6. מי שמעדיף לראות את הפעילות הימית על פני השטח כנבדלת מהותית מהפעילות מתחת לפני המים, מציג גישה מתקבלת על הדעת בהחלט. במקרה כזה מדובר בשישה ממדים, והמינהרות הן הממד השישי.
7. ייתכן שניתן להגיע למערך אוטומטי אחד שיפעל נגד שיגורים תלולי-מסלול ונגד מינהרות באמצעות אותו אמל"ח בסיסי. הוכחת אפשרות זו קשורה בחקר נוסף.
8. האיומים העקריים הם: א. שיקום הרצועה תוך שיקום כוחו הצבאי של חמאס; ב. צעדים מדיניים חד-צדדיים של אבו-מאזן, חמאס וגורמים בינלאומיים אחרים, כתקדים להסדר ישראלי-פלשתיני וככפיית מציאות לא נוחה לישראל בעזה, תוך ניטרול נוכחות ישראלית אפקטיבית ע"י המערכת הבינלאומית; ג. ניסיונות חוזרים לפריצת ההסגר על עזה בנוסח ה"מרמרה". ד. שינויים במצרים או במדיניות מצרים כלפי הרצועה וחמאס.